ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ס״ח

1 קא פריק לה שהוא פודה אותה בארבעה זוזי זוזים לשנה, אף שהפירות שווים יותר, הכא נמי לא שנא כאן גם כן אינו שונה, שכיון שקבע סכום קצוב לניכוי ואינו בטוח אם יקבלנו, מותר לו, אף אם מרוויח בכך.

2 ומאן דאסר ומי שאסר — אמר יכול היה לומר לך: שדה אחוזה בעצם הקדש היא, ורחמנא אוקמיה והתורה העמידה אותו בפדיון, וקבעו חכמים קיצבה לפרעונו הגמור כסכום זה. ואילו הכא כאן — הלואה היא ומיחזי ונראית כרבית.

3 אמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא זקני העיר מחסיא: סתם משכנתא — שתא שנה. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה? ומסבירים: הכוונה היא דאי אכיל לה שתא שאם אכל ממנה במשך שנה — מצי מסלק ליה יכול לסלק אותו, ואי ואם לא — לא מצי מסלק ליה אינו יכול לסלק אותו, שסתם משכנתא אינה פחות מזמן זה.

4 ואמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא זקני העיר מחסיא: מאי מה לשון "משכנתא" — דשכונה גביה שהיא שוכנת אצלו. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מה למדנו מדבר זה להלכה? ומשיבים: לדינא דבר מצרא לענין דין בר־מיצר שכיון שהמשכנתא נחשבת כשוכנת אצלו, הרי היא במידת מה כרכושו, ומשום כך נחשב הוא בר־מיצר לגבי כל שדה סמוך — שיש לו זכות קדימה לקנותו לפני אדם אחר שאין שדהו סמוך.

5 א כסיכום לכמה מההלכות הללו שלא סוכמו במקומן אמר רבא: לית הלכתא אין הלכה לא כטרשי פפונאי כטרשא של רב פפא, ולא כשטרי מחוזנאי בני העיר מחוזא, ולא כחכירי נרשאי כחכירות של נרש.

6 ומסבירים: כטרשי פפונאי כטרשא של רב פפא — כטרשי של רב פפא שנתן שכר וקיבל תשלום גבוה יותר, אף שהוא לא הרויח בכך.

7 שטרי מחוזנאי מה הם — שהיו מלוים כסף לעיסקה משותפת, שהלווה עומד לסחור בה — דזקפי ליה לרווחא אקרנא, וכתבי ליה בשטרא שהיו זוקפים את הרווח ומוסיפים לקרן כאילו כבר נגמרה המכירה והיו כותבים בשטר את הסכום השלם, והטעם שאין עושים כן — מי יימר דהוה רווחא מי יאמר שיהיה רווח? ושמא יפסיד הלקוח בעיסקה, או שירויח פחות, ונמצא משלם ריבית.

8 אמר ליה לו מר בר אמימר לרב אשי: אבא עביד הכי עושה ככה, שבעיסקה הוא מוסיף את הרווח לסכום ההלוואה, וכי אתו לקמיה מהימן להו וכאשר באים לפניו ואומרים לו שלא הרוויחו מאמין הוא להם ומנכה כדי מה שהרויחו בפועל. אמר ליה לו רב אשי: תינח היכא דאיתיה לדידיה זה נוח במקום שהוא עדיין נמצא, אבל אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי אם ימות ויפול השטר לפני היתומים, מאי מה? הרי הם אינם יודעים שבשטר נוסף הרווח, ויבואו לגבות את השטר במלואו, ויש בכך משום ריבית. ומעירים: הוי היה הדבר שאמר רב אשי לפי תומו "כשגגה שיצא מלפני השליט" קהלת י, ה ונח נפשיה ונחה נפשו, נפטר אמימר מיד לאחר מכן.

9 מה הם חכירי נרשאי חכירות של נרש — דכתבי הכי שכותבים כך: משכן ליה פלניא ארעיה לפלניא והדר לו פלוני, הלווה את קרקעו לפלוני המלוה, וחזר וחכרה מיניה ממנו בסכום מסויים. וסכום זה הוא כתוספת לתשלום ההלוואה. והפגם שיש בנושא זה: אימת אימתי קנאה המלוה דאקנייה נהליה שיוכל להקנות אותה לו ללווה? וכיון שכך הרי זו ריבית.

10 ומעירים: והאידנא דקא כתבי הכי ועכשיו בימינו שכותבים בנוסח זה: "קנינא מיניה ושהינא קנינו ממנו ושהינו כמה עידני זמנים, והדר וחזר וחכרה" והלווה בסכום מסויים, ועל ידי נוסח זה שבו מודיעים שהמלוה קנה את השדה הרי הוא יכול מעתה להחכירו, ונעשה הדבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין — שפיר דמי טוב הדבר, שכאן אין נראה כהלוואה בריבית. ומסכמים: ואף על פי כן ולאו מלתא היא ואין זה דבר נכון, שאפילו השהה השדה ברשותו, כיון שלא קנאו קנין גמור הרי זו כריבית.

11 ב משנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר שאסור לתת פירות לחנווני והחנווני מוכר בחנות, ומשלם למלוה בעד מחצית הרווחים, שאם קצב הנותן את מחיר הפירות מתחילה שסכום זה יחזיר החנווני בכל מקרה הרי זה כמלוה לו כסף בריבית. וכן לא יתן מעות ליקח לקנות בהן פירות שימכרם החנווני למחצית שכר, אלא אם כן נותן לו המלוה לחנווני שכרו שכר עבודתו שהוא עובד במכירת הפירות כפועל, ולאחר ניכוי הוצאה זו מתחלקים ברווחים.

12 וכן אין מושיבין תרנגולין לדגור על הביצים למחצה, שנותן אדם לחבירו ביצים שידגיר אותן, וימכרו אפרוחים ויתחלקו ברווחים. שכיון שיש כאן צד הלוואה, יש בו חשש ריבית. ואין שמין עגלין וסייחין למחצה, שאסור לתת לאדם שיגדל אותם על חשבונו, ואחר כך יקבל מחצית מן הרווחים שעלו אלה בשוויים כשגדלו, אלא אם כן נותן לו למגדל שכר עמלו ומזונו שמאכיל את בעלי החיים. וכל זה אמרו כשקוצב הנותן את מה שנתן במחיר קבוע ועומד על תשלום זה.

13 אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה כעיסקה גמורה שבה כל צד משתתף בדבר מסויים, האחד בעגל והשני בעבודה ומזונות, ומגדלין אותן עד שיהו משולשין שיגיעו לשליש גדולם ויימכרו אז. וכן מגדלים חמור עד שתהא טוענת, שיגדל החמור עד כדי שיוכל לטעון עליו משא.

14 ב גמרא תנא שנה החכם מה שאמרו שנותן לו שכרו כפועל — כוונתו כפועל בטל. ושואלים: מאי מה פירוש "כפועל בטל"?

15 אמר אביי: הכוונה היא כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה ממנה, כמו שהיה אדם רוצה לקבל, אם יציעו לו, להתבטל מן המלאכה שהוא עוסק בה ולעסוק בעבודה קלה.

16 ומעירים: וצריכא ונצרכה, שהיה צורך לומר שתי הלכות, גם בחנווני המקבל פירות וגם במקבל מעות. דאי תנא שאילו שנה חנוני בלבד הייתי אומר כך: חנוני הוא דסגי ליה שדי לו לקבל שכר כפועל בטל, משום שלא נפיש טרחיה מרובה טרחתו, שהרי הפירות מונחים עתה לפניו, ועליו רק למוכרם. אבל אם נתן לו מעות ליקח בהן פירות, דנפיש טרחיה שמרובה טרחתו שצריך לחפש ולמצוא פירות ולהביאם לחנותו — אימא אמור שאולי לא סגי ליה די לו בתשלום כפועל בטל.

17 ולהיפך, ואי תנא ואילו שנה רק מעות ליקח בהן פירות — הוה אמינא הייתי אומר: התם שם הוא דבעי שצריך לקבל כפועל בטל, משום דנפיש טרחיה שמרובה טרחתו, אבל חנוני שלא נפיש טרחיה מרובה טרחתו — אימא סגי ליה אמור שמא די לו במשהו בעלמא בלבד, שאפילו לא טבל עמו אלא בציר, שבעל הפירות נתן לו הנאה מועטה זו שהרשה לו לטבול פת בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, על כן צריכא נצרכה ההלכה להיאמר בשני המקרים.

18 כמה עיזי ותרנגולין מעלין סימן

19 א תנו רבנן שנינו "אלא אם כן נותן לו שכרו". ונחלקו כבר התנאים מה הוא שכרו הראוי לו ששנו חכמים בברייתא: כמה הוא שכרו? בין מרובה בין מועט כלומר, לפי מה שקוצבים ביניהם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו. ר' שמעון בן יוחאי אומר: נותן לו שכרו משלם, כלומר, כל השכר שמגיע לו.

20 תנו רבנן שנו חכמים: אין שמין, כלומר, אין נותנים בעלי חיים לגדל, לאחר שהעריכו את מחירם בסכום קצוב, לא את העזים ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל בחשבון רווחים למחצה שכל הנוסף על השומה הראשונה יתחלק בין הבעלים ובין המגדל.

21 ר' יוסי בר' יהודה אומר: שמין את העזים מפני שחולבות, ואת הרחלים מפני שגוזזות, כלומר, גוזזים מהן צמר, וכן שוטפות נשטף מהן הצמר בהיותן במים ומורטות נמרט מהן צמר בקוצים ונמצא שהן עושות ואוכלות, ואת התרנגולת מפני שהיא עושה מטילה ביצים ואוכלת.

22 ותוהים: והתנא קמא הראשון מה אומר הוא על כך? וכי לדעתו גיזה וחלב לא ספק אינו מצדיק כדי לשלם לשכר עמלו ומזונו? ומשיבים: אם אמנם הוא מקבל בגיזה וחלב — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים שתשלום זה מספיק, כי פליגי כאשר נחלקו היה זה רק בנסיובי ותותרי נסיוב, מים הנשארים מן החלב, ואת מריטת העז, כאשר הוא מקבל אותם.

23 ובכך נחלקו: תנא קמא סבר לה סבור כשיטת ר' שמעון בן יוחי שאמר: נותן לו שכרו משלם והנסיוב והמריטה אינם כדי כל שכרו, ור' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה סבור כאביו שאמר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, ואין מקפידים שיהיה השכר בדיוק כדי עמלו.

24 תנו רבנן שנו חכמים: משכרת אשה לחברתה תרנגולת שתדגור על הביצים בעד שני אפרוחים מאלה שיבקעו מן הביצים. ואולם אשה שאמרה לחברתה: "תרנגולת שלי וביצים שליכי שלך, ואני ואת נחלוק באפרוחים" — ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר.

25 ושואלים: ור' יהודה לא בעי אינו צריך — שישלם לפחות משהו עבור שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: איכא יש ביצים מוזרות, הביצים שאין אפרוחים בוקעים מהן, והביצים הללו נשארות לבעלת הביצים, ויש לה איפוא רווח מסויים.

26 תנו רבנן שנו חכמים מקום שנהגו להעלות שכר כתף סבל למעות שמשלמים למגדל בהמה עבור טרחתו בנשיאת בעלי החיים הקטנים על כתפו — מעלין ומחשיבים זאת בתשלום, ואין משנין ממנהג המדינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין — מעריכים עגל הגדל עם אמו, וסיח הגדל עם אמו בחשבון אחד ומחלקים את הרווח, ואין מוסיפים על שכר טרחה, ואפילו במקום שנהגו להעלות לחשב שכר כתף למעות.

27 ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל לא בעי איננו צריך אינו דורש כלל שישלם שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: הרי איכא יש גללים שהבהמה מטילה, ויש בזה רווח מסוים למגדל. ושואלים: ואידך והאחר מה הוא אומר? ומסבירים: שלדעתו גללים אפקורי מפקיר להו מפקיר הוא אותם ואינו מחשיב אותם כלל, וכיון שהם שווים מעט מאוד, הריהם כהפקר.

28 אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, והלכה כר' יוסי בר' יהודה, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בדיני גידול בהמות בשכר.

29 מסופר: בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא יצא עליהם שטר שהיה אביהם חתום עליו, והשטר הזה היה שטר עיסקה, דהוה כתיב ביה שהיה כתוב בו שהצדדים מתחלקים "פלגא באגר, פלגא בהפסד" "חצי בשכר וחצי בהפסד". אמר רבא: רב עיליש גברא רבה אדם גדול הוא ואיסורא לאינשי ואיסור לאנשים לא הוי ספי היה מאכיל, כלומר, ודאי לא היה עושה עיסקה שעל ידה ירוויח בה אדם כסף שיש בו משום ריבית, ועיסקה שמתחלקת כך — ריבית היא. על כן, מה נפשך ככל מקרה בהכרח לומר שיש טעות בשטר. והתנאי היה אי פלגא באגר אם היה שם חצי בשכר — היה כתוב שם שהצד השני יסכים לקבל על עצמו תרי תילתי שני שליש בהפסד,