ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא קי״ב

1 ושואלים: ואידך והאחר מה לומד הוא מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא: "ואליו הוא נשא את נפשו" להסביר מדוע חייבים לדקדק כל כך בדבר; מפני מה עלה זה הפועל בכבש גבוה ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה — וכי לא על שכרו? וכיצד יכול המעביד שלא לשלם?

2 דבר אחר: "ואליו הוא נשא את נפשו", ללמד שכל הכובש שכר שכיר — כאילו נוטל נפשו ממנו. בפירוש הדבר זה נחלקו רב הונא ורב חסדא, חד אחד מהם אמר שהכוונה היא שהוא נוטל נפשו של גזלן, שהגוזל מן השכיר גורם שמשמים יטלו את נפשו שלו. וחד ואחד מהם אמר שהכוונה נוטל הוא את נפשו של הנגזל.

3 ומביאים ראיות לדבריהם: מאן מי שאמר שגוזל את נפשו של גזלן — דכתיב שנאמר: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" משלי כב, כב, וכתיב ונאמר מיד אחריו "כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש" שם כג, לומר שהגוזל את הדל — ה' לוקח ממנו את נפשו. ומאן ומי שאמר שהכוונה נפשו של נגזל — דכתיב שנאמר: "כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח" שם א, יט, שהגזלן אינו נוטל רק ממון, אלא בגזילת הדל — הריהו כנוטל את נפשו.

4 ושואלים: ואידך נמי והאחר גם כן, הכתיב הלא נאמר "את נפש בעליו יקח"! ומסבירים: הכוונה היא בעליו דהשתא של עכשיו, כלומר, את נפשו של הגזלן, שלקה ממון ועכשיו הוא בעליו. ושואלים: ואידך נמי, הכתיב והאחר גם כן, הלא נאמר "וקבע את קבעיהם נפש"! ומשיבים: פסוק זה יש להבינו כהסבר: מה טעם קאמר אמר; מה טעם "וקבע את קבעיהם" — משום דנטלו נפש, ולכן יתבע זאת ה' ממנו.

5 א שנינו במשנה: אימתי נתחייב המעביד אם מלין הוא את שכר השכיר — בזמן שתבעו השכיר, ואולם אם לא תבעו — אינו עובר עליו. תנו רבנן שנו חכמים, ממה שנאמר "לא תלין פעלת שכיר" יכול יהא חייב בכך אפילו אם לא תבעו השכיר — תלמוד לומר: "אתך", כוונתו: לדעתך, שאתה יודע שלא שילמת לו.

6 יכול אפילו אין לו לבעל הבית מה לשלם יתחייב עליו — תלמוד לומר: "אתך", הכוונה היא: שיש אתך. יכול אפילו המחהו בעל הבית אצל חנוני, שהיה הפועל רוצה לקנות פירות ואמר בעל הבית לחנווני שיתן לו פירות בסכום מסויים והפרעון עליו, או שהמחהו אצל שולחני יעבור משום "בל תלין" — תלמוד לומר "אתך" שהחוב מוטל עליו ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני שעכשיו ההיוב איננו עוד עליו.

7 ב עוד שנינו במשנה שאם המחהו אצל חנוני, או אצל שולחני — אינו עובר. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אם החנווני או השולחני לא שילם משום מה, האם השכיר חוזר אל בעל הבית בתביעה או אינו חוזר, שמעתה אין לו טענות אלא אל המתווך השולחני, החנווני בלבד? רב ששת אמר: אינו חוזר, ורבה אמר: חוזר.

8 אמר רבה: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה את שיטתי זו — מדקתני ממה ששנה אינו עובר עליו, ומכאן אני מדקדק בלשון: מעבר הוא דלא עבר לעבור הוא שאינו עובר עוד על מצות לא תעשה, הא מיהדר אבל לחזור — הדר חוזר השכיר אליו בתביעתו. ורב ששת אמר: מאי מה פירוש שאינו עובר — כוונתו: אינו בתורת לעבור, שעל ידי ההמחאה יצא לגמרי מגדר חיוב זה.

9 ג בעו מיניה שאלו אותו את רב ששת: פועל העובד בדרך קבלנות, שאינו מקבל שכר עבור שעות עבודה אלא קיבל על עצמו לגמור עבודה מסויימת תמורת שכר מוגדר מראש, האם כאשר המעביד מעכב את שכרו בתום העבודה הוא עובר עליו משום "בל תלין", או אין עובר עליו משום "בל תלין"?

10 ומבחינה משפטית עקרונית השאלה היא זו: האם אומן קונה בשבח כלי, כלומר, האם אומן העושה מלאכה ומתקן או יוצר כלי יש לו זכות קנין בכלי מתוך שהוא משביח אותו במלאכתו, ומשום כך, התשלום שהוא צריך לקבל עבור הכלי הלואה היא, ובהלוואה אין חובה לשלם מיד. או אין אומן קונה בשבח כלי, ואין לאומן אלא התחייבות בעל הכלי לשלם לו, ואם כן שכירות היא?

11 אמר להו להם רב ששת: עובר עליו. הקשו עליו: והתניא והרי שנינו בברייתא שבקבלנות אינו עובר! והשיב: התם שם מדובר שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני.

12 ומציעים: נימא מסייעא ליה האם נאמר שמסייעת לו הברייתא הבאה: הנותן טליתו לאומן שיעשה בה תיקון, גמרה האומן והודיעו לבעל הטלית, אפילו מכאן ועד עשרה ימים לאחר גמר המלאכה אם לא שילם לו בעל הטלית תמורת העבודה אינו עובר משום "בל תלין". ואם נתנה לו האומן אפילו בחצי היום, מששקעה עליו חמה מיד עובר משום "בל תלין".

13 ואי אמרת ואם אומר אתה שאומן קונה בשבח כלי — אמאי מדוע עובר? אלא ודאי כדברי רב ששת.

14 אמר רב מרי בריה בנו של רב כהנא: מכאן אין להוכיח, שכו אפשר לפרש ששם מדובר בגרדא דסרבלא בריכוך גלימה עבה שאין במלאכה זו שבח. ושואלים: למאי יהבה ניהליה למה נתן אותה לו לאומן — לרכוכי לרכך אותה, ואולם ריכוך זה היינו שבחיה הרי זהו שבחו ומשיבים:

15 לא צריכא נצרכה אלא בשכיר שאינו קבלן המקבל חפץ לגמרו דקא אגריה מיניה לבטושי בטשא ובטשא במעתא ששכר אותו להכות בגלימה, מכה מכה במעה. ואם כן, הרי זו שכירות רגילה, ולא קבלנות, ובכגון זה ודאי יש איסור הלנת שכר.

16 א שנינו במשנה כי שכיר בזמנו נשבע ונוטל. ושואלים: שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל מדוע תיקנו לו חכמים שישבע ויקח בניגוד לנוהג הכללי שהנתבע הוא שנשבע שאינו חייב ונפטר מן התביעה?

17 אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות גדולות שנו כאן. ומיד תוהים על הלשון: וכי הני הלכתא נינהו אלה הלכות הן? הלא הני אלה תקנות נינהו הן להסדיר את ענייני המשא והמתן, ולא הלכות שהכל חייבים לעשותן תמיד. אלא יש לתקן את הלשון כך, אמר רב יהודה אמר שמואל: תקנות גדולות שנו כאן. ושוב תוהים על הלשון: גדולות — מכלל הלשון אתה למד דאיכא שיש תקנות קטנות, ומה הן אותן תקנות קטנות?

18 אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן שיש בהן צורך במציאות החיים. וכך יש להבין: בעצם חיוב השבועה של בעל הבית היא שהוא הנתבע, והיה צריך להשבע ולהפטר. ואולם עקרוה רבנן חכמים את השבועה מבעל הבית ושדיוה והטילוה על השכיר משום כדי חייו של השכיר שהרי השכיר נזקק לשכר זה כדי חייו, ואם ישבע בעל הבית ויפטר ימצא השכיר ללא כסף. ותוהים ומשום כדי חייו של השכיר מפסדנא ליה מפסידים אנו לו לבעל הבית? שהרי אם יש כאן חשש לשבועת שקר, מדוע יפסיד בעל הבית דווקא?

19 ומשיבים: בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע עצמו נוח לו שיישבע השכיר ושקיל ויקח כי היכי דליתגרו ליה כדי שיישכרו לו פועלים, שהרי על ידי כך יודעים הם ששכרם מובטח להם. ושואלים: ומדוע לא נאמר כי השכיר גופיה עצמו ניחא ליה דמשתבע נוח לו שיישבע בעל הבית ויפקע, כי היכי דליגרוהו ויפטר, כדי שישכרו אותו שאם יכביד הדבר על בעל הבית — לא ישכור שכירים! ומשיבים: בעל הבית על כרחיה אגר על כרחו הוא שוכר. ושואלים: שכיר נמי גם כן בעל כרחיה איתגר בעל כרחו נשכר!

20 אלא עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולומר טעם אחר, בעל הבית טרוד בפועלים הוא ויש מקום להניח שמא בתוך טרדתו שכח, וסבור ששילם. ושואלים: אי הכי אם כך שמסתבר שבעל הבית הוא ששכח ניתב ליה ושיתן לו אם כן בלא שבועה, שהרי יש רגלים לדבר ששכח בעל הבית! ומשיבים: שבוע זו היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, שאם לא ישבע השכיר ידמה בעל הבית בנפשו שרימו אותו.

21 ושואלים: הלא יש דרך אחרת לצאת מקושי זה וניתב ליה ושיתן לו תמיד בעל הבית לשכיר בעדים, ואז שוב לא יהיה מקום לטענה שלא נתן! ומשיבים: טריחא להו מילתא מטריח להם הדבר הן לבעל הבית והן לשכיר, לחפש בכל פעם עדים. ושואלים: וניתב ליה מעיקרא ושיתן לו מתחילה שבעל הבית ישלם לשכיר לפני העבודה, כשאינו טרוד כל כך? ומשיבים: שניהם רוצים בהקפה שיהא התשלום בסוף הזמן, בעל הבית שמא אין לו עדיין ממון בידו. והשכיר מחשש שמא במשך היום יאבד את הכסף.

22 ושואלים: אי הכי אם כך, אם זהו הטעם, אפילו קצץ נמי גם כן, שאם יש ויכוח בין השכיר ובעל הבית ביחס לסכום שקבעו כתשלום — ישבע השכיר. אלמה תניא מדוע שנויה ברייתא, אם האומן אומר: שתים קצצת לי כשכר, והלה נותן העבודה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת, במקרה זה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומדוע אין אומרים שבעל הבית טרוד ושוכח? ומשיבים: קציצה בקביעת שכר ודאי מידכר דכירי לה אינשי ודאי זוכרים אותה אנשים ואין לחשוש שבעל הבית שכח עד כדי כך.

23 ושואלים שוב: אי הכי אם כן, אם חוששים אנו שבעל הבית שכח מפני טרדתו, אפילו עבר זמנו נמי גם כן ישבע הפועל ויטול, אלמה תנן ומדוע שנינו במשנה: עבר זמנו — אינו נשבע ונוטל? ומשיבים: שם הטעם הוא משום חזקה: אין בעל הבית עובר משום "בל תלין".

24 ומקשים: והא והרי אמרת כי בעל הבית טרוד בפועליו הוא! ודוחים: הני מילי דברים אלה אמורים — מקמיה דלימטייה לפני שיגיע זמן חיוביה חיובו לשלם, שאז יתכן שמפני הטירדה אינו זוכר אם שילם כבר,