ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״א

1 הא הרי אם אמר רק "גמרתיו" דינו כשומר שכר, משמע, שאפילו לאחר גמר המלאכה נשאר באחריותו הקודמת! ודוחים: לא, לא כך צריך לדייק אלא: הא הרי אם אמר לו "הבא מעות וטול את שלך" — שומר שכר הוא.

2 ושואלים: אבל, אם כן, כאשר יאמר "גמרתיו", מאי מה דינו — כשומר חנם? אי הכי, אדתני אם כן, עד שהוא שונה במשנה ועוסק בדין חדש "וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות — שומר חנם", נשמעינן ישמיע לנו בדין זה של "גמרתיו", וכל שכן כאשר אמר לו "טול את שלך"!

3 ודוחים: "טול את שלך" אצטריכא ליה הוצרכה לו לפרש. ומדוע — סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי מאותה שעה שומר חנם נמי לא הוי גם כן איננו, ואין עליו כל אחריות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת דינו כשומר חינם, ויש לו אחריות מסויימת.

4 איכא דאמרי יש אומרים ענין זה בלשון אחרת, שאמר רב נחמן בר פפא: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו שממשנתנו אפשר להביא ראיה לדברי רפרם בר פפא, שהרי שנינו: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — הריהו שומר חנם, מאי לאו האם לא הוא הדין גם כשאמר לו "גמרתיו". ודוחים: לא, "טול את שלך" שאני שונה וכפי שאמרנו תחילה.

5 אותה סוגיה עצמה נוסחה בצורה נוספת: הונא מר בר מרימר קמיה לפני רבינא רמי מתניתין אהדדי ומשני היה מטיל, מראה סתירה, בין המשניות ומתרץ; תנן שנינו במשנה: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — שומר חנם. ולכאורה הוא הדין לזה שאמר "גמרתיו". ורמינהו ואנו מטילים, מראים סתירה ממה ששנינו: אמר לו השואל למשאיל "שלח את הבהמה אלי ", ושלחה ומתה בדרך — חייב, וכן בשעה שמחזירה! ומשני ומתרץ זאת לפי מה שאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור.

6 א בנושא זה איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: מה שאמרנו שאם מחזירה לאחר זמן שאילתה פטור, האם פטור מחומרת דיני שואל, וחייב עדיין כשומר שכר, או דלמא שמא שומר שכר נמי לא הוי גם כן איננו? אמר אמימר: מסתברא מסתבר לומר כי פטור מדיני שואל, ואולם חייב עדיין כשומר שכר, הואיל ומקודם נהנה מהנה הוה היה ממנה, והרי זה כמי שקיבל שכר עבור הפרה שהיתה בידו.

7 ומעירים: תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטתו של אמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לשלחן במתנה לבית חמיו, ואמר לו לאומן: אם מקבלין אותן ממני כמתנה — אני נותן לך את דמיהן, ואם לאו לא, אלא יחזירו את המתנה — אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, כלומר, אשלם לך סכום מסויים כפי שווי ההנאה שהיתה לי בכך שיודעים הם שברצוני היה לשלוח להם מתנה, ונאנסו, אירע אונס בכלים הללו ונשברו, אם היה אונס זה בשעת הליכה — חייב,

8 בשעת חזירה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר ופטור מאונסים. הרי שגם לאחר הזמן ששאל את החפץ מן האומן, כל עוד לא הוחזר לבעליו — דינו עדיין כשומר שכר.

9 מסופר: ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה אדם אחד מכר חמור לחבירו אמר ליה לו: קא ממטינא ליה לדוכתא אני אביא אותו למקום פלוני, אי מזדבנא אם תימכר הבהמה — מוטב, ואי ואם לא — מהדרנא ליה נהליך אחזיר אותה לך. אזל הלך ולא אזדבנא נמכרה הבהמה, ובהדי דקא אתא אתניס וכאשר הוא בא, חזר, אירעו אונס בה. אתא לקמיה בא הדבר לפני רב נחמן, חייביה חייב אותו את הלוקח.

10 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו: נאנסו, בהליכה — חייב, ובחזרה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר, ומדוע אתה מחייב אותו, הלא כאן אירע האונס בחזירתו?!

11 אמר ליה לו: יש לחלק בין המקרים, כי חזרה דהאי חזרתו של זה — הליכה היא. מאי טעמא מה טעם הדבר? — סברא הוא סברה היא: שהרי בשעת חזירתו, אילו אשכח לזבוניה היה מוצא אפשרות למוכרה מי האם לא זבנה היה מוכר אותה? ואם כן, לא נשתנה דינו בעצם בשעת חזרה עד שמחזירה לבעלים ממש, ומשום כך דינו כשואל.

12 ב שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי ואשמור לך" — הרי הוא שומר שכר. ומקשים: ואמאי ומדוע? הלא שמירה בבעלים היא, שהרי הבעלים מצויים עם החפץ תוך כדי שמירה, וכלל בידינו שאם היו הבעלים עסוקים במלאכה לצורך השומר — פטור השומר! אמר רב פפא: הכוונה היא שאמר ליה "שמור לי היום ואשמור לך למחר", שבשעת הגניבה לא היו הבעלים עסוקים במלאכתם, ואין זו איפוא באותה שעה שמירה בבעלים.

13 תנו רבנן שנו חכמים, אמר לו: "שמור לי ואשמור לך", או "השאילני ואשאילך", או "שמור לי ואשאילך", או "השאילני ואשמור לך" — כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומקשים: אמאי מדוע הם שומרי שכר הלא שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא: צריכים להבין לא שהתנו זה עם זו לשמור באותה שעה, אלא שאמר ליה לו: "שמור לי היום ואשמור לך למחר".

14 מסופר: הנהו אהלויי אומני אהל, מין עשב שממנו מפיקים חומר לכביסה שהיו הולכים יחד וכל יומא יום הוה אפי לה חד מינייהו היה אופה להם אחד מהם. ההוא יומא יום אחד אמרו ליה לחד מינייהו לו לאחד מהם: זיל אפי לן לך אפה לנו. אמר להו הם: נטרו שמרו לי את גלימאי גלימתי. אדאתא פשעו עד שבא בחזרה, התרשלו בה בשמירתה ואגנוב ונגנבה. אתו לקמיה באו לדין לפני רב פפא, חייבינהו וחייב אותם.

15 אמרו ליה רבנן חכמים לרב פפא: אמאי מדוע מחייב אתה אותם? הלא פשיעה בבעלים היא! אכסיף התבייש רב פפא על ששכח דבר פשוט כזה. לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי התברר הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה ולא אפה, וכיון שבאותה שעה לא עשה מלאכה עבורם — לא היתה כאן שמירה בבעלים. ונמצא שכיון רב פפא לאמת.

16 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שאפילו אם היתה פשיעה בבעלים פטור — משום הכי אכסיף כך התבייש, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שבפשיעה חייב — אמאי אכסיף מדוע התבייש? אלא כך היה המעשה: ההוא יומא לאו דידיה הוה אותו יום לא יום שלו היה, שלא היה זה תורו לאפות, ואמרו ליה לדידיה לו לאותו אדם: זיל אפי לן את לך אפה לנו אתה, ואמר להו להם: בההוא אגרא דקא אפינא לכו נטורו גלימאי בשכר זה שאני אופה לכם שלא לפי התור שמרו את גלימתי

17 עד דאתא שבא וחזר — אגניב נגנב. אתו לקמיה באו לפני רב פפא חייבינהו וחייב אותם. אמרו ליה רבנן לו חכמים לרב פפא: הא הרי שמירה בבעלים היא! אכסיף התבייש. לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי ולבסוף נתגלה הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה ולא אפה, ולא היתה שם שמירה בבעלים.

18 מסופר: הנהו בי תרי דהוו קא מסגו באורחא, חד אריך וחד גוצא שנים היו מהלכים בדרך, אחד היה גבוה ואחד נמוך. אריכא רכיב חמרא והוה ליה סדינא הגבוה היה רוכב על חמור והיה עליו סדין, גוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה והנמוך היה מכוסה במעיל צמר והיה הולך ברגליו. כי מטי לנהרא כאשר הגיע לנהר לא רצה שיספוג הסרבל מים רבים בנהר ויכביד עליו, שקליה לסרבליה ואותביה עילוי חמרא לקח את מעילו והניחו על החמור ושקליה לסדיניה ולקח את סדינו של ההוא ואיכסי ביה והתכסה בו שטפוה מיא לסדיניה ושטפו המים את סדינו.

19 אתא לקמיה באו לדין לפני רבא, חייביה חייבו לשלם עבור הסדין. אמרו ליה לו רבנן לרבא: אמאי מדוע מחייב אתה אותו? הלא שאלה בבעלים היא! אכסיף התבייש רבא. לסוף איגלאי מילתא לבסוף נתגלה הדבר שבלא דעתיה שקליה דעתו, ידיעתו נטלו, ובלא דעתיה אותביה דעתו הניחו ואם כן לא היתה פה שאילה אלא גזילה.

20 מסופר: ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה אדם אחד השכיר חמור לחבירו, אמר ליה לו: חזי, לא תיזול באורחא ראה, אל תלך בדרך של נהר פקוד דאיכא מיא שיש שם מים רבים בנהר, זיל באורחא לך בדרך של נרש דליכא מיא שאין שם מים. אזיל באורחא הלך בדרך של נהר פקוד שלא כפי שאמרו לו, ומית חמרא ומת החמור. כי אתא כאשר בא בחזרה אמר: אין, באורחא כן, אכן בדרך של נהר פקוד אזלי הלכתי, ומיהו ליכא מיא ואולם לא היו שם מים,

21 אמר רבא: כאן אפשר להאמין לו על פי הנימוק: מה ליה לו לשקר, שהרי אי בעי אמר ליה אם היה רוצה לשקר היה אומר לו: אנא באורחא אני בדרך של נרש אזלי הלכתי. אמר ליה לו אביי: הנימוק של "מה לי לשקר" במקום עדים — לא אמרינן אין אנו אומרים, שבמקום שיש עדים שיכולים לברר את הדבר אין אנו סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר" להאמין לו. וכאן כיון שידוע שבדרך נהר פקוד יש תמיד מים, הרי הוא כסותר עדות הידועה לכל, ואינו נאמן.

22 א שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי", ואמר לו: "הנח לפני" — הרי זה שומר חנם. אמר רב הונא: ואם אמר לו "הנח לפניך" — אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, ואין עליו אחריות כלל. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אמר לו "הנח" סתמא סתם, מאי מה הדין? ומציעים, תא שמע בא ושמע: שמור לי ואמר לו "הנח לפני" — שומר חנם. ונדייק: הא סתמא הרי סתם שלא אמר "לפני" — ולא כלום.

23 ודוחים: אדרבה, מדאמר ממה שאמר רב הונא: "הנח לפניך" הוא שאינו שומר חנם ולא שומר שכר, הא הרי אם אמר "הנח" סתמא — שומר חנם הוי הוא! אלא מהא ליכא למשמע מינה מזה אי אפשר לשמוע, ללמוד, ממנו בדרך הדיוק.

24 ומציעים: לימא כתנאי נאמר שיש מחלוקת תנאים בדבר, ששנינו: אם הכניס חפציו לחצר חבירו ברשות בעל חצר וניזקו שם — חייב בעל הבית. רבי אומר: בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור. ולכאורה מדובר שם כשמכניסים סתם, ואם כן נחלקו כבר תנאים בשאלה מה אחריותו של האיש!

25 ודוחים: ממאי ממה מוכיח אתה זאת? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם חכמים שם אלא בחצר, שבת נטורי שמירה היא, ולכן כי קאמר ליה "עייל" כאשר אמר לו "הכנס" — "עייל דאינטר הכנס שאשמור לך" קאמר ליה אמר לו, שלכך התכוון. אבל הכא, שוקא לאו בר נטורי הוא, "אנח ותיב נטר לך" קאמר ליה כאן, בשוק לו לא מקום שמירה הוא, "הנח ושב ושמור לך" אמר לו.

26 אי נמי או גם כן אפשר לומר ההיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבי התם שם אלא בחצירו, דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה שכדי להכניס רשות הוא צריך לקבל ממנו וכי יהיב ליה רשותא לעיולי וכאשר נתן לו רשות להיכנס לא הבטיח לו דבר, אלא "תיב ונטר שב ואשמור לך קאמר ליה אמר לו. אבל הכא כאן בשוק שאמר לו סתם "הנח" — "הנח ואנא מנטרנא ואני שומר לך " קאמר ליה אמר לו. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר כי "הנח ותיב ונטר ושב ושמור "קאמר ליה אמר לו, אי לאותבה אם רק להניחה — וכי רשותא בעי למשקל מיניה רשות הוא צריך לקבל ממנו להניחה ברשות הרבים? ואם כן אין לקשר בהכרח בין השיטות.

27 ב שנינו במשנה שאם הלוהו על המשכון — הרי המלוה הוא שומר שכר על המשכון. ומעירים: לימא מתניתין האם לומר כי משנתנו שלא כדעת רבי אליעזר היא? דתניא שכן שנינו בברייתא: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע שלא פשע בשמירתו ויטול מעותיו שהלווהו, אלו דברי ר' אליעזר.

28 ר' עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו: כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון — אבדו מעותיך. אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, במקרה זה דברי הכל: אם אבד המשכון — אבדו מעותיו. ולכאורה נובע מכאן שלדברי ר' אליעזר שומר המשכון הוא שומר חנם!

29 ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כדעת ר' אליעזר היא, ולא קשיא ואינו קשה; כאן בברייתא מדובר באופן שמשכנו בשעת הלואתו ונטילת המשכון אז היא כתזכורת בלבד. כאן — שמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לקח ממנו לאחר זמן כדי לזרז את הגבייה, וכיון שכך — יש לו ענין בשמירת המשכון, ונעשה עליו כשומר שכר.

30 ומקשים: והא אידי ואידי והרי זה וזה גם במשנה וגם בברייתא,