ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא קי״ג

1 אבל אם כבר מטא הגיע זמן חיוביה חיובו — רמי אנפשיה ומידכר הריהו מטיל על עצמו ונזכר בכל הפרטים.

2 ושואלים: מדוע סומכים אנו על חזקת בעל הבית? וכי שכיר חשוד שהוא עובר משום "בל תגזל"? ומשיבים: התם תרי חזקי שם אצל בעל הבית שתי חזקות הן, הכא חדא חזקה כאן בשכיר חזקה אחת היא. כיצד? לגבי בעל הבית איכא תרי חזקי יש שתי חזקות: חדא אחת מהן שאין בעל הבית עובר משום "בל תלין", וחדא ואחת שאין שכיר משהא שכרו בלא לתבוע. והכא וכאו יש רק חדא חזקה חזקה אחת ולא שתים.

3 א שנינו במשנה שאם יש עדים שתבעו — הרי זה נשבע ונוטל אפילו לאחר זמן. ושואלים: מה צורך יש בעדים? והא קתבעו לקמן והרי הוא תובע אותו לפנינו! אמר רב אסי: הכוונה — עדים שתבעו בזמנו. ושואלים: ודלמא לבתר הכי ושמא לאחר מכן פרע, ואם כן מה ההבדל אם תבעו בזמנו? אמר אביי: שהעדים מעידים שתבעו כל זמנו.

4 ושואלים: וכי לעולם לא פרע ליה אינו פורע לו?! האם מפני שתבעו בזמנו יוכל תמיד לתבוע מבעל הבית ויהא נאמן?! אמר רב חמא בר עוקבא: הכוונה היא שכנגד אותו היום של תביעה נותנים לו יום אחר שבו יכול השכיר לטעון שעדיין לא שולם לו.

5 ב משנה המלוה את חבירו והגיע זמן הפרעון ולא פרע — לא ימשכננו לקחת מרכושו דבר להבטחת תשלום ההלוואה אלא בבית דין, ואינו רשאי לקחת בעצמו. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" דברים כד, י–יא. היו לו ללווה שני כלים מאותו מין — נוטל אחד ומניח אחד ברשות הלווה.

6 ומחזיר המלוה את הכר בלילה שתשמיש לילה הוא, וצריך הלווה לישון עליו, ואת המחרישה שצריך לעבוד בה ביום — מחזיר ביום. ואולם אם מת הלווה — אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ללווה עצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין וגובה על ידי כך את חובו.

7 ג גמרא אמר שמואל: שליח בית דין שנתנו לו רשות לקחת כדי שיעור ההלוואה מנתח נתוחי לחטוף מן החייב כשנמצא בשוק — אין כן, אבל משכוני להכנס לביתו ולמשכן — לא. ושואלים: והתנן והרי שנינו במשנתנו: המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל הדברים אתה למד כי בבית דין כן ממשכנין!

8 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך שמואל: אימא אמור ופרש: לא ינתחנו, כלומר, לא יקח ממנו בכח אלא בבית דין. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לפרש, דקתני סיפא ששנינו בסופה של משנתנו: לא יכנס לביתו ליטול משכונו. ונברר: מני במי מדובר שם? אילימא אם תאמר שבבעל חוב מדובר — הלא כבר מרישא שמע מינה מתחילת המשנה לומד אתה זאת, שהרי אמרנו שהמלוה אינו רשאי למשכנו! אלא לאו האם לא הכוונה היא לשליח בית דין, ובכל זאת נאמר שלא יכנס לביתו!

9 ודוחים: אי אם משום הא זה — לא איריא אינו שייך ואינו הוכחה. ומדוע — שאפשר לפרש כי הכי קאמר כך אמר: המלוה את חבירו — לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל זה נלמד שבבית דין ממשכנים, ואולם בעל חוב אפילו נתוחי נמי לחטוף משלו גם כן לא, שאין מתירין לו כלל, כדי שלא יכנס לביתו ליטול משכונו.

10 מתיב מקשה רב יוסף על שמואל ממה ששנינו בברייתא: נאמר "לא יחבל ריחים ורכב" דברים כד, ו, ומכאן נלמד: הא הרי דברים אחרים — חבל, רשאי אתה לחבול. וכן נאמר "ולא תחבל בגד אלמנה" שם יז, ומכאן נלמד: הא הרי של אחרים — תחבל, ונברר: מאן מי יכול לעשות זאת? אי נימא אם תאמר שבעל החוב — הא כתיב הרי נאמר במקרא "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" שם י, אלא לאו האם לא הכוונה לשליח בית דין, ומשמע ששליח בית דין רשאי להכנס ולמשכן, אף כי אינו רשאי לקחת כל דבר!

11 תרגמה הסביר אותה רב פפא בריה בנו של רב נחמן קמיה בפני רב יוסף, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה רב פפא בריה בנו של רב יוסף קמיה לפני רב יוסף: לעולם מדובר בבעל חוב, והכתוב בתורה שאסור לו לקחת דברים מסויימים אין להבינו לעצמו, אלא כתוספת לאיסור הכולל להכנס לביתו של החייב, ולעבור עליו בשני לאוין. שאם למשל לקח ריחים ורכב עובר גם משום "לא תבוא אל ביתו" וגם משום לאו זה.

12 ומציעים: תא שמע בוא ושמע מה ששנינו בברייתא אחרת: ממשמע שנאמר "בחוץ תעמד" שם יא איני יודע ש"האיש אשר אתה נשה בו יוציא" שם?! אלא מה תלמוד לומר "והאיש" שהוא לשון ריבוי — הרי זה בא לרבות שליח בית דין. ומציעים: מאי לאו האם לא נפרש ששליח בית דין דינו כלוה, שכשם שהלווה נכנס לביתו בכל עת, כן יכול שליח בית דין לעשות זאת.

13 לא, שליח בית דין דינו כמלוה שחייב לעמוד בחוץ עד שיוציא אליו בעל הבית.

14 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע: שאמרו חכמים על הכתוב "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" שמות כב, כה — בשליח בית דין הכתוב מדבר. אתה אומר שבשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בבעל חוב במלוה? כשהוא אומר "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" דברים כד, י — הרי בעל חוב אמור, הא הרי מה אני מקיים את דברי הכתוב "אם חבל תחבל שלמת רעך" — בשליח בית דין הכתוב מדבר, משמע ששליח בית דין רשאי למשכן!

15 ומסכמים: נושא זה תנאי היא מחלוקת תנאים היא; דתניא שכן שנינו בברייתא: שליח בית דין שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ, והלה החייב מוציא לו משכון, שנאמר "בחוץ תעמוד והאיש" שם יא, שמפרש שאף האיש שהוא שליח בית דין דינו כמלוה עצמו.

16 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: בעל חוב שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה החייב נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: "בחוץ תעמד" שם. ושליח בית דין שבא למשכנו — הרי זה נכנס לביתו וממשכנו.

17 ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש שהם נחוצים לו, שאסרה התורה במפורש לקחתם. ונותן כלומר, משאיר השליח מטה ומטה ומצע בגדים ושמיכות המטה — לעשיר. מטה, ומטה ומפץ מחצלת — לעני. ודבר זה משאירים לו לחייב עצמו, אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו, שלא הטילה התורה חובה על המלוה לדאוג להם.

18 ומעירים: כדרך שמסדרין לבעל חוב, כלומר, שמשאירים לו דברים מסויימים לשימושו ואין נוטלין ממנו הכל — כך מסדרין בערכין. שאם נדר אדם לתת להקדש ערך מסויים ראה ויקרא פרק כז, ואין כל הכסף בידו — מסדרין לו. על פיסקה זו תוהים: כלפי לייא לאן אתה הולך?! הלא אומר אתה היפך הסברה! שהרי עיקר דין זה של סידור — לחייב שאין נוטלים ממנו הכל בערכין כתיב הוא שנאמר במקרא, וממנו למדים! אלא אימא אמור ותקן את הלשון כך: כדרך שמסדרין בערכין שמפורש בהם הדבר — כך מסדרין בבעל חוב.

19 א אמר מר החכם באותה ברייתא: ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני. ושואלים: למאן למי צריך מטה נוספת? אילימא אם תאמר לאשתו לבניו ולבנותיו — הא הרי אמרת במפורש, אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו! אלא ודאי אידי ואידי לדידיה זה וזה בשבילו.

20 ושואלים: תרתי שתיים למה לי לו? והלא די לו במטה אחת לכל צרכיו! ומשיבים: חדא דאכיל עלה וחדא דזג עלה אחת שאוכל עליה ואחת שישן עליה, וכדברי שמואל. שאמר שמואל שהיה במקצועו רופא מומחה: כל מילי ידענא אסותייהו, לבר מהני תלת כל הדברים הגורמים חולי יודע אני את רפואתם, חוץ משלושה אלה: מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא מי שאוכל תמרה מרה על לב ריק, כלומר, מבלי להקדים לאכול משהו, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה ומי שחוגר חגורת פשתן רטובה על מותניו, ומאן דאכיל נהמא ומי שאוכל לחם והוא לא מסגי הולך ארבעה גרמידי אמות לאחר מכן. ומשום כך משאירים לאדם שתי מיטות, אחת שיאכל עליה ואחת שיוכל לישון עליה, ושיהיה מרחק מסויים ביניהן, שלא יצטרך לאכול ולישון על גבי אותה מיטה ולא יהלך אחר האוכל.

21 ב תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין — כך מסדרין בבעל חוב. אמר ליה לו רב נחמן: השתא זבוני מזבנינן ליה הרי עכשיו אנו מוכרים אותו, את הערבון וכי סדורי מסדרינן ליה אנו מסדרים לו שישאר דבר בידו?! ושואלים: ומי מזבנינן ליה והאם מוכרים אותו? והתנן והרי שנינו במשנה שמחזיר המלוה את הכר בלילה שתשמיש לילה הוא, וצריך הלווה לישון עליו, ואת המחרישה שצריך לעבוד בה ביום, והרי שאין מוכרים!

22 ומשיבים: התנא, חוזר המשניות, כשיטת רבן שמעון בן גמליאל תנא קמיה שנה לפניו, והכי קאמר ליה וכך אמר לו רב נחמן: השתא עכשיו הרי לשיטת רבן שמעון בן גמליאל זבוני מזבנינן ליה מוכרים אנו אותו וכי סדורי מסדרינן ליה מסדרים אנו עוד לו? דתנן שכן שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, מכאן ואילך מוכרן בבית דין.

23 ושואלים: וממאי דכי קאמר ומנין ידע אתה כאשר אמר רבן שמעון בן גמליאל זבוני למכור — לגמרי קאמר אמר? דלמא הכי קאמר שמא כך אמר: עד שלשים יום הדר ליה בעיניה מחזיר לו כמו שהוא, מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה מחזיר לו למה שראוי לו ומוכרים מה שאינו ראוי לו?

24 ודוחים: אי סלקא דעתך אית ליה אם עולה על דעתך לומר שיש לו לרבן שמעון בן גמליאל, שהוא מקבל האי סברא סברה זו, אם כן ליכא מידי דלא חזי ליה אין דבר שאינו ראוי לו. שכן אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל, ור' שמעון, ור' ישמעאל, ור' עקיבא כולהו סבירא להו כולם סבורים שיטה אחת: כל ישראל בני מלכים הן. כלומר, אין אנו יכולים לומר שאדם מישראל אינו ראוי להשתמש בדבר מסויים, אפילו כשהוא דבר של מותרות.

25 ומפרטים: רבן שמעון בן גמליאל מנין יודעים אנו את שיטתו זו — ששנינו במשנה: אין מטלטלין בשבת לא את הלוף ולא את החרדל כאשר אינן מתוקנים עדיין למאכל אדם, לפי שאינם ראויים כעת לכל שימוש, ומוקצים הם. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבין, ועשירי ישראל היו מגדלים עורבים לשם נוי ושעשוע. וכיון שמתיר את הלוף בטלטול לכל, לאו דווקא לעשירים, הרי שהוא סבור שכל ישראל ראויים לנהוג כעשירים.

26 שר' שמעון אף דעתו כן מנין לנו — דתנן שכן שנינו במשנה: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת אף שסתם אנשים משתמשים בשמן זה לרפואה, ולהם אסור להשתמש בו לפי שאסורה רפואה בשבת, והטעם — שכן דרכן לסוך שמן וורד אף בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הן, וכולן ראויים סוך בשמן וורד.

27 ישמעאל ור' עקיבא מניין שהם סבורים כך — דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש אותו אדם איצטלא גלימה בת מאה מנה עשרת אלפים זוז — מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו, ובשאר ישלם את חובו. ותנא ושנה החכם משום בשם ר' ישמעאל, ותנא ושנה החכם משום ר' עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא, ואין מוכרים בגד פרטי של אדם, לפי שכל ישראל ראויים לפאר זה.

28 ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דיהיב ליה מאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה ולפי מה שעלה בדעתנו מתחילה לומר שנותן לו את מה שראוי לו, ומוכרים מה שאינו ראוי לו בשלמא נניח כר וכסת מוכרים כי חזי ליה דביני ביני מה שראוי לו הוא ההבדל שבין זה וזה שיכול שיקנה כר וכסת גרועים יותר, ואת עודף המחיר של הכר והכסת המשובחים יתן לבעל חוב. אלא מחרישה למאי חזיא למה היא ראויה כלומר, מה יכול להיות כאן הבדל במחיר? אמר רבא בר רבה: מדובר כאן במחרישה דכספא של כסף, שאינה כלי עבודה אלא תכשיט.

29 מתקיף ליה מקשה על כך רב חגא על כל אותה שיטה כללית של סידור לבעל חוב: ולימא ליה ושיאמר לו המלוה ללווה: לאו עלי קרמית לא עלי אתה מוטל לדאוג לצרכיך, ומדוע דווקא אני, שהלוויתי לך כסף, צריך לדאוג גם שישאר לך כדי פרנסתך? אמר ליה לו אביי: