ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ז

1 אף בראשונה, שלא רק על משנתנו זו חלק אלא גם על המשנה הראשונה בפרק כשהשומר שילם ולא רצה להישבע אין ר' יוסי מסכים שהשומר מקבל את הכפל, ומאחר שכן ברצוני לברר האם הלכה כמותו אף בראשונה או אין הלכה כמותו? אמר ליה לו חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה.

2 אתמר נמי נאמר גם כן שחלקו אמוראים בארץ ישראל בשאלה זו. אמר ר' אלעזר: חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אף בראשונה. ור' יוחנן אמר: מודה היה ר' יוסי בראשונה לפי שכבר שילם ונקנתה לו הבהמה.

3 על לשונו של ר' יוחנן תוהים: שילם — אין כן לא שילם — לא? והאמר והרי אמר ר' חייא רב אבא שאמר ר' יוחנן עצמו: מה שנאמר במשנה שם "שילם", לא "שילם" שילם ממש, אלא כיון שאמר "הריני משלם", אף על פי שלא שילם. ואם כן לדעת ר' יוחנן אינו צריך לשלם ממש! ומשיבים: אימא אמור ותקן את הלשון שנאמר בשם ר' יוחנן כך: מודה היה ר' יוסי בראשונה שכבר אמר "הריני משלם".

4 א משנה אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה מאה דינרים ואיני יודע מאיזה מכם גזלתי. או אמר לשניים: אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא — הרי זה נותן לזה מנה ולזה מנה, כיון שאין דרך לברר הדבר, והואיל שהודה מפי עצמו.

5 ואולם אם אירע באופן אחר, וכגון בשנים שהפקידו כסף אצל אדם אחד, זה הפקיד מנה, וזה, האחר, הפקיד בידו מאתים. ואחר כך חזרו ובאו, זה אומר: שלי היו המאתים, וזה אומר שלי היו המאתים. מה יעשה? נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר, מנה ששניהם תובעים, יהא מונח עד שיבא אליהו ויברר האמת בנבואתו.

6 אמר ר' יוסי: אם כן הוא עושה מה הפסיד הרמאי? וכיון שהרמאי אינו מפסיד דבר יבוא לטעון לממון חבירו שמא יקבל משהו, והוא לא יודה על האמת. אלא כך יעשה: הכל, כל סכום הפקדון כולו, יהא מונח עד שיבא אליהו, שכיון שמכחישים זה את זה ואין דרך לברר את האמת, שישאר הכל מונח, ומשום כך שמא יודה הרמאי כדי לקבל לפחות את שלו.

7 וכן, אם הפקידו אצל אדם שני כלים, אחד יפה שווה מנה, ואחד יפה אלף זוז, זה אומר: יפה שלי, וזה אומר: יפה שלי — נותן את הקטן לאחד מהם, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אף כאן אמר ר' יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו או שיודה אחד מהם.

8 ב גמרא ממה שנאמר במשנה שנותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא מכאן כי מספיקא מפקינן ממונא מספק מוציאים אנו ממון, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ואין אנו אומרים: העמד את הממון בחזקת בעליו הראשונים, ולא יתן עד שיוכיחו לו למי חייב.

9 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה שהרי שנינו בהמשך: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים" — נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו.

10 אמרו לו לשואל: מפקדון על גזל קא רמית אתה משליך, מקשה, אין הדברים דומים; בענין גזל דעבד איסורא שעשה איסור — קנסוהו רבנן חכמים שיתן לכל אחד, בפקדון שלא עבד איסורא עשה איסור — לא קנסוהו רבנן חכמים.

11 ורמי משליכים, ומראים סתירה מדין פקדון לפקדון, ורמי משליכים, ומראים סתירה מדין גזל לגזל, פקדון על פקדון , דקתני רישא — ששנינו בתחילת משנתנו: או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא — נותן לזה מנה ולזה מנה. ורמינהי השלכנו והקשינו על כך ממה שנאמר בסוף שנים שהפקידו אצל אחד נותן רק מנה לכל אחד מן התובעים!

12 אמר רבא יש לתרץ כך: רישא בתחילה נעשה, הרי זה במקרה, כמי שהפקידו לו בשני כריכות, שכל אחד מפקיד בחבילה לעצמו, דהוה ליה למידק משהיה לו למחזיק הפקדון לדקדק מי נתן לו איזו חבילה, ואם התרשל ושכח — משלם הכל. וסיפא וסופה נעשה כמי שהפקידו לו שניהם בכרך בחבילה אחד. דלא הוה ליה למידק שלא היה לו לדקדק בדבר, כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא כגון שהפקידו שניהם יחד בפעם אחת דאמר להו שאומר להם מחזיק הפקדון: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא אתם עצמכם אינכם מקפידים זה על זה, וכי אני אקפיד על כך? ומשום כך אינו חייב לשלם יותר ממה שיכולים הצדדים להוציא בראיה.

13 ומצד אחר רמי משליך, מראים סתירה בין גזל לגזל, קתני הכא שנה פה: אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא — נותן לזה מנה ולזה מנה.

14 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: גזל כסף מאיש אחד מתוך חמשה, ואינו יודע איזה מהן מן החמשה גזל, זה אומר: אותי גזל, וזה אומר: אותי גזל, מניח הגזילה ביניהם ומסתלק ושיסתדרו הם ביניהם, אלו דברי ר' טרפון. אלמא מכאן כי מספקא לא מפקינן ממונא מספק אין אנו מוציאים ממון מבעליו, ואמרינן ואומרים אנו ככלל: אוקים ממונא בחזקת מריה העמד את הממון בחזקת בעליו.

15 לפני שבאים לישב את הסתירה שואלים לגבי עיקר הקושיה וממאי דמתניתין דהכא ר' טרפון היא ומנין שמשנתנו כאן כשיטת ר' טרפון היא שמא משנתנו כדעת ר' עקיבא החולק עליו שם! ומסבירים: דקתני עלה דההיא ששנויה ברייתא נוספת על המשנה ההיא מודה ר' טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם — שנותן לזה מנה ולזה מנה. ואם כן יש מפה לשם לכאורה סתירה!

16 ומשיבים: התם דקא תבעי ליה שם שמחזיר רק לאחד מחמישה מדובר כאשר הם תובעים אותו ומצד הדין אינו צריך לתת אלא מנה אחד, לפי שעליהם חובת הראיה. אבל הכא כאן במשנתנו מדובר בבא לצאת ידי שמים שרצונו לחזור בתשובה לצאת גם ידי שמים, שתמחל לו הגזילה, ומשום כך נוהג לפנים משורת הדין כדי להיות בטוח שהחזיר לנגזל. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן מלשון המשנה, שכן נאמר פה בהסבר: שהודה מפי עצמו, ומסכמים: אכן, שמע מינה שכך יש להבין.

17 ב בהמשך לבעיה לגבי מחזיר גזלה, מבררים, אמר מר החכם: התם דקא תבעי ליה שם מדובר שתובעים אותו. ושואלים: והלה הגזלן מה טוען על התביעות הללו? רב יהודה אמר בשם רב: הלה שותק לפי שאינו יודע. רב מתנה אמר בשם רב: הלה

18 צווח ואומר לכל אחד אני אינני מכירך ואיני מוצא מקום לטענתך. ומעירים: מאן דאמר לדעת מי שאומר הלה צווח, אבל אם היתה כאן שתיקה, אילו היה שותק, או אומר "אולי אתה צודק" הרי היא כהודאה. ומאן דאמר ולדעת מי שאומר שהלה שותק, לדעתו שתיקה דהכא לאו של כאן לא כהודאה הוא, שכן מצי אמר ליה יכול הוא לומר לו: האי דשתיקי זה ששתקתי לכל חד וחד אחד ואחד, הרי זה משום דאמינא דלמא האי שאמרתי שמא זה הוא, אבל אני אינני מודה שאני חייב יותר מאחד.

19 אמר מר החכם: מניח גזילה ביניהם ומסתלק. ושואלים: ושקלי לה כולהו ואזלי ולוקחים אותה כולם והולכים ונמצא שהנגזל האמיתי מפסיד את חלקו? והאמר והרי אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח, כלומר, דבר שלא ברור למוצא אם הניחוהו בעליו שם או איבדוהו, לכתחילה — לא יטול, ואם נטל — לא יחזיר, בסימנים בלבד, עד שתהא לו הוכחה בעדים שהתובע הוא אכן בעל האבידה, שהניחה שם. ואם כן, גם כאן צריך היה הגזלן לעכב בידו את הסכום עד שתובא לו ראיה! אמר רב ספרא: הכוונה היא: ויניח בבית דין. כלומר, לא שיניח בפועל את סכום הכסף, אלא כיון שלא נתברר למי הוא, יפקיד את הגזילה בידי בית דין, ויאמר: הרי החזרתי את הגזילה, ומי שיוכיח שהיא שלו יקבלנה.

20 א אמר ליה לו אביי לרבא: מי האם אמר ר' עקיבא: לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל חד וחד אחד ואחד, אלמא מכאן כי מספיקא מפקינן ממונא מספק מוציאים אנו ממון ולא אמרינן "אוקים ממונא בחזקת מריה" ואין אנו אומרים "העמד את הכסף בחזקת בעליו".

21 ורמינהי אנו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: אדם אשר נפל הבית עליו ועל אמו ולא ברור מי מהם מת קודם, יורשי הבן אומרים: האם מתה ראשונה, וכיון שכן ירש אותה בנה, ורק אחר כך מת, ולכן יורשים הם הכל. ואילו יורשי האם אומרים: הבן מת ראשון, ולכן מגיעה להם את ירושת האם. במקרה זה אלו ואלו גם בית שמאי ובית הלל שנחלקו במקרים דומים מודים שיחלוקו הצדדים בנכסים המסופקים. ואמר ר' עקיבא: אינו כן, אלא מודה אף אני בזו שהנכסים בחזקתן, כלומר, בחזקת מי שהם מגיעים לו לפי הדין, ואין חולקים ביניהם. ואם כן רואים שלשיטת ר' עקיבא עצמו אין מוציאים ממון מן המחזיק בו מחמת הספק!

22 אמר ליה: אין הדברים דומים, התם שם כאשר נפל הבית, טענות שמא ושמא הן, שהרי שני הצדדים אינם יודעים מה בדיוק אירע, ואינם יכולים לטעון טענת ודאי, אלא כל אחד מהם טוען טענת שמא. אבל במקרה של גזל אחד מחמשה — ברי ושמא הוא, שאמנם הגזלן אינו יודע, אבל הנגזל טוען שברור לו כי הצדק עמו. ושואלים: והא מתניתין דהכא והרי משנתנו של כאן שאמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, שטענות שמא ושמא הוא, וקתני ושנה בכל זאת: נותן לזה מנה ולזה מנה.

23 ושואלים: וממאי וממה יודע אתה שכשיטת ר' עקיבא היא? ומשיבים: דקתני עלה דההיא ששנויה ברייתא מסבירה עליה: מודה ר' טרפון באומר לשנים "גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם הוא הנגזל "שהדין הוא יתן לשניהם, ולמאן למי מודה הוא? לאו האם לא לר' עקיבא בר פלוגתיה בן מחלוקתו?

24 ושואלים: וממאי וממה לומד אתה שבמשנתנו הטענות בשמא ושמא? אולי מדובר כאן שהנגזלים טוענים טענת ודאי! ומשיבים: אין הדבר מסתבר, מכמה סיבות, חדא אחת שלא קתני שנה תובעין אותו, משמע שהם עצמם אינם בטוחים. ועוד, הא תני הרי שנה ר' חייא בברייתא מסבירה: זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע", הרי שטענת שמא היא.

25 את הסתירה בשיטת ר' עקיבא מתרצים: הא אוקימנא לה הרי כבר העמדנו הסברנו אותה את המשנה, שמדובר כאן בבא לצאת ידי שמים, ולכן נותן אפילו בטענת שמא, אף שמן הדין אינו חייב לתת.

26 ב בהמשך לדברים שדנו בהם קודם אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ומי והאם אמר רבא שכל דבר שנמסר בשתי כריכות לחוד הוה ליה למידק היה לו לנפקד לדקדק? והאמר והרי אמר רבא, ואי תימא ויש אומרים שאמר זאת רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו בהמות אצל הרועה, ואחר כך תובע כל אחד מהם מספר רב יותר של בהמות, שמניח רועה ביניהן ומסתלק! אמר ליה לו: התם שם מדובר כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו, ובמקרה כזה ודאי שאין עליו כל אחריות לברר מי מהם הפקיד וכמה הפקיד.

27 ג שנינו במשנה את הדין ביחס למפקידים התובעים מנה או מאתיים, וכן בענין שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז שהופקדו אצל אחד וכל אחד מן המפקידים טוען ששלו הכלי הגדול. ומעירים: וצריכא ונצרכה להיאמר בשני המקרים, למרות שהם לכאורה זהים.

28 דאי אשמועינן הך קמייתא שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה בכספים בלבד, הייתי אומר: בההיא קאמרי רבנן אמרו חכמים, משום דליכא פסידא שאין הפסד בדבר. אבל בהא, דאיכא פסידא בזו שיש הפסד של הכלי הגדול שצריך לשבור או למכור אותו כדי לשלם מתוכו את הקטן אימא מודו ליה אמור שמודים לו לר' יוסי. ולהפך, ואי אתמר בהא ואם היה נאמר בזו, בכלים, היינו אומרים: בהא קאמר בזו בלבד אמר ר' יוסי, אבל בהך בההיא, בכסף אימא מודי להו לרבנן אמור שמודה להם לחכמים, על כן צריכא נצרכה להיאמר בשניהם.