ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ג

1 ואפילו במקום מדרון נמי גם כן התינח היכא דליכא זה נוח במקום שאין ראיה, וכגון שלא היו שם עדים וכיוצא בזה, אבל היכא דאיכא במקום שיש ראיה — ניתי שיביא ראיה ונפטר וייפטר, ומדוע מחייבים אותם שבועה? דתניא שכן שנינו בברייתא, איסי בן יהודה אומר: אמר הכתוב "ומת או נשבר או נשבה אין ראה. שבעת ה' תהיה בין שניהם" שמות כב, ט–י, ומכאן נלמד הא הרי שאם יש רואה — שיביא ראיה ויפטר ולא ישבע.

2 ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אין זה קושי, כי שבועה זו תקנת חכמים היא לתקנת העולם, שאם אי אין אתה אומר כן שיוכל להפטר בשבועה — אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, שיחשוש שמא תשבר ויצטרך לשלם.

3 ושואלים: היכי משתבע כיצד נשבע, מה נוסח שבועה זו? אמר רבא: אומר שבועה שלא בכוונה שברתיה. ואתא ובא ר' יהודה למימר לומר: שומר חנם אכן ישבע, נושא שכר ישלם, האי כדיניה והאי כדיניה זה כדינו וזה כדינו. ואתא ובא ר' אלעזר למימר לומר: אין, גמרא כן, המסורת היא כשיטת ר' מאיר, ומיהו ואולם, תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע.

4 וטעמו: בשלמא נניח שומר חנם — משתבע נשבע שלא פשע התרשל בה, אלא שומר שכר אמאי משתבע מדוע נשבע? כי כאשר לא פשע נמי בעי שלומי גם כן צריך לשלם. ואפילו שומר חנם נמי גם כן, הא תינח זה נוח אם נשברה במקום מדרון, ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון מי מצי משתבע האם יכול הוא להשבע שלא פשע?

5 ואפילו במקום מדרון נמי גם כן, הא תינח היכא דליכא זה נוח במקום שאין ראיה, ואולם היכא דאיכא במקום שיש ראיה — ניתי שיביא ראיה ויפטר. דתניא שהרי שנינו בברייתא, איסי בן יהודה אומר: "אין ראה שבעת ה' תהיה בין שניהם" הא הרי אם יש רואה — יביא ראיה ויפטר.

6 א בענין הלכות אלה מסופר: ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא אדם אחד היה מעביר חבית יין בשוק של מחוזא ותברה בזיזא של מחוזא ושברה באחד מבליטות החומה. אתא לקמיה בא הענין לפני רבא. אמר ליה לו: ריסתקא השוק של מחוזא שכיחי בה אינשי, זיל, אייתי מצויים בו אנשים, לך, הבא ראיה ואיפטר והיפטר. אמר ליה לו רב יוסף בריה בנו: כמאן כמי פוסק אתה – כאיסי בן יהודה? אמר ליה לו: אין כן כאיסי, וסבירא לן כוותיה וסבורים אנו כשיטתו שמקובלת שיטתו להלכה.

7 מסופר: ההוא גברא אדם אחד שאמר ליה לחבריה לו לחבירו: זיל זבין לך קנה לי ארבע מאה דני חמרא מאות כדי יין. אזל זבן ליה הלך וקנה לו. לסוף אתא לקמיה לבסוף בא לפניו ואמר ליה לו: זביני קניתי לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו מאות כדי יין והחמיצו להם.

8 אתא לקמיה בא הדבר לפני רבא, אמר ליה לו: ארבע מאה דני חמרא תקיפי מאות חביות יין שהחמיצו קלא אית לה למילתא קול יש לו לדבר, כלומר, מאורע כזה ודאי ידוע ומפורסם לרבים, ולכן זיל אייתי לך הבא ראיה דמעיקרא כי מזבנת להו חמרא מעליא הוה, ואיפטר שמתחילה כאשר קנית אותם יין טוב היה, והיפטר בלא שבועה. אמר ליה לו רב יוסף בריה בנו: כמאן כמי פוסק אתה כאן — כאיסי בן יהודה? אמר ליה לו: אין כן, כאיסי, וסבירא לן כוותיה וסבורים אנו כשיטתו.

9 מסופר: אתקין התקין רב חייא בר יוסף בעיר סיכרא שהוא היה החכם בעיר זו: הני דדרו באגרא ואיתבר אלה שנושאים משא במוט ונשבר החפץ — נשלם פלגא שישלמו חצי. מאי טעמא מה טעם הדבר — המוט הזה שמשתמשים בו לשאת נפיש לחד וזוטר לתרי מרובה מכוחו של אדם אחד וקטן משל שנים, שמצד אחד קשה מאוד לטעון אותו לבד, ואין רגילים לשאתו בשנים, ואם נשבר — הרי זה קרוב לאונס, ומצד שני אם טענו לבדו — הרי זה קרוב לפשיעה, ולכן מתפשרים במחצית. ואולם אם נשא בדיגלא בעץ העשוי למשא כפול — משלם כולה משלם הכל, שוודאי רשלנות היא זו כשמנסה לקחת דבר שאינו לפי כוחו.

10 מסופר: רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שברו לו הסבלים חבית יין שנשכרו להוביל, שקל לגלימייהו לקח את גלימותיהם כדי ליפרע מן הגלימות את מחיר היין. אתו באו ואמרו לרב מה עשה. אמר ליה לו: הב להו גלימייהו תן להם את גלימותיהם. אמר ליה לו רבה בר בר חנן: וכי דינא הכי כך הוא הדין? אמר ליה לו: אין כן, שנאמר "למען תלך בדרך טובים" משלי ב, כ. יהיב להו גלימייהו נתן להם את גלימותיהם. אמרו ליה לו: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי עניים אנחנו, וטרחנו כל היום, ואנו רעבים, ואין לנו דבר; אמר ליה אמר לו רב לרבה בר בר חנן: זיל הב אגרייהו לך תן להם שכרם. אמר ליה לו: וכי דינא הכי הדין כך? אמר ליה לו: אין כן, שכן נאמר: "וארחות צדיקים תשמר" שם.

12 א משנה השוכר את הפועלים לעבוד אצלו ואמר להם להשכים ולהעריב יותר מן הרגיל, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב — אינו רשאי לכופן להכריחם. מקום שנהגו לזון את הפועלים העובדים אצלו — יזון. מקום שנהגו לספק להם מיני מתיקה בסעודתם — יספק. הכל כמנהג המדינה.

13 מסופר: מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך הבן, שכרם ופסק להם מזונות בלי לפרש אלו מזונות.

14 וכשבא אצל אביו וסיפר לו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן לתת להם מזונות כראוי להם, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב וראויים לכל כבוד. אלא עד כל עוד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, כדרך שנוהגים לתת לפועלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר זאת, כי הכל כמנהג המדינה ולפי מנהג המדינה כך זן אותם, ואין צורך לפרש.

15 ב גמרא על דברי המשנה שאין בעל הבית יכול לכפות את הפועלים להשכים ולהעריב לעבודתם שואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דטפא להו אאגרייהו שהוסיף להם על שכרם יותר מן המקובל. מהו דתימא שתאמר, אמר להו יכול הוא לומר להם: הא דטפאי לכו אאגרייכו זה שהוספתי לכם על שכרכם אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי על דעת שתשכימו ותחשיכו, תעריבו, עמי, על כן קא משמע לן דאמרו ליה השמיע לנו שיכולים הם לומר לו: האי דטפת לן זה שהוספת לנו — הוא אדעתא דעבדינן על דעת שנעשה לך עבידתא שפירתא עבודה טובה יותר אבל לא הסכמנו להוסיף בזמן העבודה.

16 ג אמר ריש לקיש:

17 פועל בכניסתו לעיר מעבודתו מוסיף קצת משלו, שעובד עד הערב ואז חוזר לביתו, ואולם ביציאתו לעבודה איננו מתחיל בעבודה בהשכמת הבוקר אלא משל בעל הבית, לפי שאינו יוצא לעבודה לפני הזריחה, וכפי שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון. יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב" תהלים קד, כב–כג. משמע שאדם יוצא לעבודתו בבוקר עם זריחת השמש, ועובד עד הערב.

18 כיון שכבר אמרו כי בזה הכל כמנהג המדינה, שואלים: וליחזי היכי נהיגי ושיראה איך נוהגים באותו מקום וכן יעשה, ולשם מה קבע ריש לקיש הלכה בזה? ומשיבים: מדובר פה בעיר חדשה שאין לה מנהג קבוע. ומקשים: וניחזי מהיכא קא אתו ונראה מהיכן באו אנשי אותה עיר — וינהגו כמנהג מקומם! ומשיבים: בנקוטאי במלוקטים, שבאו אנשים ממקומות שונים בעלי מנהגים נבדלים. איבעית אימא אם תרצה אמור הסבר אחר: אפילו במקום שיש בו מנהג, אלא שאמר להו להם: דאגריתו שאתם נשכרים לי לעשות כדין פועל דאורייתא מן התורה, ובא ריש לקיש לומר מה מנהג פועל מן התורה, אף שבכל מקום מותר לשנות ממנהג זה.

19 כיון שהוזכר פסוק זה, מביאים מה שדרש ר' זירא ואמרי לה ויש אומרים כי תני שנה זאת רב יוסף בברייתא: מאי דכתיב מהו שנאמר "תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער" שם כ, "תשת חשך ויהי לילה" — זה העולם הזה, שדומה ללילה. "בו תרמש כל חיתו יער" — אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער שעכשיו הם השולטים בעולם.

20 אבל בעולם הבא: "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון" שם כב; "תזרח השמש" — לצדיקים, "יאספון" — רשעים לגיהנם, "ואל מעונתם ירבצון" — ללמד: אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו בעולם הבא מדור לעצמו לפי כבודו. "יצא אדם לפעלו" שם כג — יצאו צדיקים לקבל שכרן, "ולעבדתו עדי ערב" שם — מדובר במי שהשלים עבודתו עדי ערב, עד ששקעה שמשו, עד יום מותו.

21 א כיון שדנו בזמן שבו הולכים אנשים כרגיל לעבודתם, מביאים מעשה ארוך הקשור בכך. ר' אלעזר בר' שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים, אמר ליה לו: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות? שהרי נאמר "בו תרמש כל חיתו יער" שם כ. איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה יש אומרים שמפסוק זה אמר לו ראיה, שנאמר: "יארב במסתר כאריה בסכה יארוב לחטוף עני... " תהלים י, ט, וכיון שהרשעים ערומים כל כך, דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי שמא לוקח אתה לבית הסוהר צדיקים, אנשים שלא גנבו, ואתה מניח את הרשעים?

22 אמר ליה לו: ומאי אעביד ומה אעשה? הלא הרמנא דמלכא הוא פקודת המלך היא שאהיה תופס גנבים, ואני עושה כמיטב יכולתי. אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון: תא אגמרך היכי תעביד בא ואלמד אותך מה תעשה; עול היכנס בארבע שעי שעות ביום, בערך בשעה עשר בבוקר לחנותא לחנות שבה מוכרים יין ומזונות, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה כאשר תראה אדם השותה יין ומחזיק את הכוס בידו ומנמנם שאל עליו לברר מי הוא,

23 אי צורבא מרבנן אם תלמיד חכם הוא וניים והוא מנמנם — מן הסתם אקדומי קדים לגרסיה הקדים ללמודו בהשכמת הבקר ומשום כך מנמנם הוא עכשיו. אי אם פועל הוא — קדים קא עביד עבידתיה הקדים ועבד עבודתו, ואי עבידתיה בליליא ואפילו אם עבודתו בלילה — שמא רדודי רדיד עיצב חוטים שיתכן שלא שמעו אותו כשעובד. ואי ואם הוא לא אחד מאלה — מן הסתם גנבא גנב הוא ותפסיה ותפוס אותו, שכיון שהיה גנב בלילה הוא ישן ביום.

24 אישתמע מילתא בי מלכא נשמע הדבר בבית המלך שנתן עצה טובה זו, אמרו, לפי פתגם מפורסם: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא קורא האיגרת הוא שיהיה שליח הביצוע, שמי שקרא ברבים את האגרת, הצו המלכותי, ייעשה הממונה על ביצוע הפקודה. ואף כאן כיון שאתה נותן עצות טובות כאלה — היה אתה הממונה על כך. אתיוה הביאו אותו את ר' אלעזר בר' שמעון לפני השלטונות, ומינו אותו לתפקיד זה, וקא תפיס גנבי ואזיל והיה תופס גנבים והולך. שלח ליה לו ר' יהושע בן קרחה את הדברים הבאים: "חומץ בן יין"! כלומר, הרי אתה כרשע חומץ לעומת אביך הצדיק ר' שמעון יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה בידי המלכות?

25 שלח ליה לו ר' אלעזר: קוצים אני מכלה מן הכרם שהרי אני מבער מישראל רק את הרשעים. שלח ליה לו בחזרה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, אבל אתה אל תעשה זאת עבור המלכות. וכנראה שדברים אלה נשמעו גם ברבים, ומסופר: יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה יום אחד פגע בו כובס אחד עם הארץ וקראו לר' אלעזר "חומץ בן יין". אמר ר' אלעזר: מדחציף כולי האי מכיון שהוא חצוף כל כך שקורא לתלמיד חכם בכינוי גנאי — שמע מינה רשיעא למד מכאן שרשע הוא. אמר להו להם, לשוטרים: תפסוהו כפושע. תפסוהו ודנו אותו למיתה,

26 לבתר דנח דעתיה לאחר שנחה דעתו, נרגע מכעסו התחרט ר' אלעזר על ששלח אדם חף מפשע למות. אזל בתריה לפרוקיה הלך אחריו לפדותו ולא מצי יכול. קרי עליה קרא עליו: "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו" משלי כא, כג, כלומר, לולא אמר הכובס דברים אלה לא היה נכנס בצרה זו. לבסוף זקפוהו תלו אותו את הכובס, קם תותי זקיפא וקא בכי עמד ר' אלעזר תחת עץ התליה ובכה. אמרו ליה לו אנשים: רבי, אל ירע בעיניך שכך עשית לו, לפי שכובס זה היה רשע גמור עד שהוא ובנו יחד בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים ועברו כמה וכמה עבירות חמורות במעשה זה עצמו. ובודאי מגיע לו עונש זה.

27 הניח ר' אלעזר ידו על בני מעיו ואמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, כלומר, שרק משום שראה בו חוצפה אמר שוודאי רשע הוא, ודאית שלכם אותם גנבים שהוא מעניש לפי סברה ברורה — על אחת כמה וכמה ובוודאי יפה עשה, ולא תפס אנשים חפים מפשע. ואמר: מובטח אני בכם, בבני מעי, שאין רמה ותולעה שולטת בכם, שכן זה הוא סימנו של צדיק גמור.

28 ואפילו הכי כך לאחר ששמע את המעשה לא מייתבא דעתיה וחשש שמא גרם מיתה שלא כהוגן, ולכן עשה נסיון בעצמו. אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה השקו אותו סם שינה והכניסו אותו לבית של שיש שבו היו עושים ניתוחים וקרעו את כרסו. הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא היו מוציאים ממנו סלים סלים של חלב ושמים בשמש בחדשי תמוז ואב ולא מסרחי היה מסריח ועל ידי כך הוכיח ר' אלעזר בעצמו שצדיק גמור הוא, וכל שעשה — כהוגן עשה.

29 ומקשים: דבר זה אינו הוכחה, כל תרבא נמי לא סריח חלב גם כן אינו מסריח, שחלב נקי רק נמס בחמה ולא יותר! ומשיבים: כל תרבא לא סריח, שורייקי סומקי מסריח חלב נקי אינו מסריח, אבל גידים אדומים של דם שבו מסריחים ולכן חלב בלתי מעובד ריחו רע. הכא אף על גב דאיתא שורייקי סומקי כאן אף על פי שהיו גידים אדומים — לא מסריח הסריח והרי זו הוכחה שצדיק גמור הוא. קרי אנפשיה קרא על עצמו "שויתי ה' לנגדי תמיד... אף בשרי ישכן לבטח" תהילים טז, ח–ט.

30 מסופר: אף ר' ישמעאל בר' יוסי מטא