ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ג

1 דמדרסא שנדרסת, ולכן גם אם היה בה סימן הרי הוא נופל, ואילו ברשות היחיד נוטל ומכריז כיון דלא מדרסא שאינה נדרסת, שאין הרבים מצויים שם ולכן אפשר להכריז עליה לפי הסימן. והאלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — נוטל ומכריז, כיון דגביהן שהן גבוהות לא מדרסא אינה נדרסת, והסימן נשאר במקומו.

2 ורבא מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו במקום: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו — דמינשתפא שהכריכה מתגלגלת על ידי העוברים והשבים, ולכן אין טעם להכריז אף על המקום, שהרי נתגלגלו ממקומן. ברשות היחיד חייב להכריז — דלא מינשתפא שאינה מתגלגלת, והאלומות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד נוטל ומכריז — כיון דיקירי לא מינשתפא כיון שהן כבדות אינן מתגלגלות.

3 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיות לדבר, ששנינו במשנתנו: ככרות של נחתום — הרי אלו שלו. ונדייק: הא הרי אם היו כיכרות של בעל הבית שאנשים עושים לעצמם, שלא כמעשה חרושת — חייב להכריז. של בעל הבית מאי טעמא מה טעם צריך להכריז? כיון דאית בהו שיש בהם סימן, דמידע ידיע רפתא דאיניש איניש הוא שידוע שלחמו של אדם של אותו אדם הוא, שכל אחד מעצב את הלחם בצורה שונה במקצת. אבל לא שנא אינו שונה הדין אם היה זה ברשות הרבים, ולא שנא ואינו שונה ברשות היחיד — שנוטל ומכריז, אלמא מכאן כי סימן העשוי לידרס הוי הריהו סימן, ואם כן תיובתא קושיה חמורה היא לרבה!

4 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רבה: התם היינו טעמא שם זהו הטעם — משום שאין מעבירין על האוכלין, שהלכה היא שלא יעברו אנשים וידרסו דבר מאכל, אלא מגביהים אותו משום כבוד המאכלים. ושואלים: והא איכא והרי יש גוים שאינם חוששים לכך, והם עשויים לדרוס! ומשיבים: גוים חיישי חוששים לכשפים, שהיו מאמינים שהונחו המאכלים שם לצורך כישוף, ולכן נזהרים מלדרוך עליהם. ומקשים: והאיכא והרי יש בהמה וכלבים הדורסים את הכיכרות! ומשיבים: מדובר כאן באתרא דלא שכיחי במקום שאין מצויים בהמה וכלבים.

5 א ומנסים להציע: לימא האם לומר כי מחלוקת רבה ורבא כתנאי כמחלוקת תנאים קדומה היא בנושא זה עצמו, שכן שנינו במשנתנו: ר' יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי — חייב להכריז, כיצד? מצא עיגול דבילה ובתוכו חרס, ככר לחם ובתוכו מעות. ונדייק: מכלל הדברים נלמד שהתנא קמא סבר הראשון סבור שגם אם מצא דבר כזה הרי אלו שלו.

6 וכדי להבהיר את הקשר לענייננו מסבירים: סברוה סברו, הניחו החכמים בבית המדרש הנחות יסודיות אלה: דכולי עלמא לדעת הכל סימן הבא מאיליו, כלומר, סימן שעלול להיות בחפץ לאו דווקא מפני שנתנוהו שם, אלא אף עלול ליפול שם במקרה, בכל זאת הוי הריהו סימן. וכן סברו: מותר להיות מעבירין על האוכלין בלא להרים אותם. ומעתה מאי לאו האם לא נבין כי התנאים במשנה בסימן העשוי לידרס קא מיפלגי חלוקים הם. מר סבר חכם זה, תנא קמא, סבור: לא הוי אינו נחשב סימן, ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה, סבור: הוי הריהו סימן!

7 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: אי סלקא דעתך דקא סבר תנא קמא אם עולה על דעתך שסובר התנא הראשון כי סימן העשוי לידרס לא הוי אינו נחשב סימן, ומעבירין על האוכלין, אם כן על ככרות של בעל הבית שנמצאו ברשות הרבים אמאי מדוע מכריז? הלא נדרסות הכיכרות ובטל הסימן שבהן! ולכן ברור שההנחה היסודית לא היתה נכונה.

8 אלא, יש להסביר באופן אחר, אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: דכולי עלמא סברי הכל סבורים כי סימן העשוי לידרס — הוי הריהו נחשב סימן, אף כי אפשר לומר כי מעבירין על האוכלין. ואולם הכא כאן בבעיה של סימן הבא מאיליו קא מיפלגי חלוקים הם, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: סימן הבא מאליו לא הוי אינו נחשב סימן, כיון שיתכן שנפל בחפץ במקרה, ואף בעליו של החפץ אינו יודע של כך. ואילו ר' יהודה סבר: הוי הריהו נחשב סימן. ואילו

9 רבה אמר יכול היה לומר לך ולהסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא לדעת הכל סימן העשוי לידרס — לא הוי אינו נחשב סימן אם אין מעבירין על האוכלין. והכא וכאן בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי חלוקים הם; התנא קמא סבר הראשון סבור: לא הוי אינו נחשב סימן, ור' יהודה סבר: הוי הריהו נחשב סימן.

10 איכא דאמרי יש אומרים וגורסים סוגיה זו בנוסח שונה: סברוה סברו החכמים מתחילה דכולי עלמא לדעת הכל סימן הבא מאליו — הוי הריהו סימן, וסימן העשוי לידרס — לא הוי אינו נחשב סימן. על כן הסיקו: מאי לאו האם לא בשאלה האם מעבירין על האוכלין קא מיפלגי חלוקים הם, דמר סבר שחכם זה, ר' מאיר סבור: מעבירין על האוכלים, ולכן נדרס הסימן. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה סבור: אין מעבירין על האוכלים וכיון שנשאר הסימן — יש מקום להכריז!

11 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: אי סלקא דעתך סבר תנא קמא אם עולה על דעתך לומר שסבור התנא הראשון כי סימן העשוי לידרס לא הוי אינו נחשב סימן, ומעבירין על האוכלין — אם כן ככרות של בעל הבית ברשות הרבים אמאי מדוע מכריז? שהרי לפי הסבר זה ודאי עשוי סימן זה להידרס, ואין עוד סימן היכר, ואין איפוא מקום להכרזה!

12 אלא אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: יש להבין לפי הנחה יסודית שונה, דכולי עלמא סברי שהכל סבורים כי סימן העשוי לידרס — הוי הריהו סימן, ומעבירין על האוכלין. והכא וכאן בענין סימן הבא מאיליו קא מיפלגי חלוקים הם, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: סימן הבא מאליו — לא הוי אינו נחשב סימן, ור' יהודה סבר: הוי הריהו נחשב סימן. כך הסביר רב זביד על פי שיטתו של רבא.

13 ורבה אמר יכול היה לומר לך ולהסביר את המחלוקת כך: דכולי עלמא לדעת הכל סימן העשוי לידרס — לא הוי אינו נחשב סימן, כשיטתו, ואין מעבירין על האוכלין. והכא וכאן בסימן הבא מאיליו קא מיפלגי חלוקים הם, התנא קמא סבר הראשון סבור: סימן הבא מאיליו — לא הוי אינו נחשב סימן, ור' יהודה סבר: הוי הריהו נחשב סימן.

14 ב כיון שהזכרנו את מה שאמר רב זביד משמיה משמו של רבא, מביאים עוד דברים שאמר בשם רבו לסיכום הדברים הלכה למעשה: כללא דאבידתא כלל בדיני אבידה כיון שאמר המאבד "ווי לה אוי לחסרון כיס", כלומר, חבל על האבידה, המשמעות המעשית של דבר זה להלכה הוא כי מיאש ליה מינה התייאש ממנה, מן האבידה.

15 ועוד אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: הלכתא הלכה היא: כריכות שמצא ברשות הרבים — הרי אלו שלו. ברשות היחיד, אי אם מצא אותם דרך נפילה, שלפי האופן בו מונחות נראה שנפלו מן המאבד — הרי אלו שלו, אי אם בדרך הנחה שנראה שלא נפלו אלא הונחו במקום בכוונה על ידי בעליהן — נוטל ומכריז. וזה וזה אמרו בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן — לא שנא אינו שונה ברשות הרבים, ולא שנא ואינו שונה ברשות היחיד, בין שהיה זה בדרך נפילה ובין דרך הנחה — חייב להכריז, שכיון שהמאבד יודע שיש לו סימן בכריכות אינו מתייאש מהן.

16 א שנינו במשנה שהמוצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו. ושואלים: אמאי מדוע? להוי שיהא הקשר עצמו בו נקשרו הדגים סימן! ומשיבים: מדובר בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי בקשר ציידים, שהכל קושרים כך את דגיהם, ואין איפוא סימן בקשר עצמו. ושואלים: ולהוי ושיהיה מנין מספר הדגים במחרוזת סימן! ומשיבים: במנינא דשוין במנין השווה, כלומר, שיש באותו מקום מנין מסויים לדגים במחרוזות, ולכן אין מנין זה מהווה סימן.

17 מסופר, בעו מיניה שאלו אותו את רב ששת: האם מנין, כלומר, דברים שאין בהם כשלעצמם סימן אבל היו אחדים מהם יחד, הוי הריהם סימן או לא הוי אינם נחשבים סימן? אמר להו להם רב ששת: תניתוה כבר שניתם אותה כלומר, יש ברייתא ידועה שממנה ניתן ללמוד פתרון לשאלה זו, ששנינו: מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון חתיכות של אבר עופרת, וכל כלי מתכות — הרי זה לא יחזיר לבעלים עד שיתן בעל החפץ אות סימן שהיה בו, או עד שיכוין משקלותיו שיאמר בדיוק מה משקל כל כלי. ומכאן מסיק רב ששת: ומדמשקל הוי ומכיון שמשקל הריהו סימן — מדה ומנין נמי הוי גם כן הריהם סימן, אף שאין סימן בגוף החפץ.

18 ב שנינו במשנה שאם נמצאו חתיכות של בשר הרי הן למוצא. ושואלים: אמאי מדוע? להוי משקלא שיהא המשקל סימן! ומשיבים: במשקלא דשוין במשקל השווה שבמשקל זה נוהגים הכל לחתוך את הבשר. ושואלים: ותהוי ושתהיה חתיכה גופה עצמה סימן, שהרי יכול הוא לומר או דדפקא או דאטמא אם היא מן הצוואר או מן הירך! מי לא תניא האם לא שנינו בברייתא: מצא חתיכות דגים או דג נשוך שזהו סימנו — חייב להכריז. מצא חביות של יין, או של שמן או של תבואה או של גרוגרות תאנים מיובשות או של זיתים — הרי אלו שלו. משמע שחתיכות דגים נחשבות כדבר שיש בו סימן, כיון שיכול להגיד מאיזה חלק הדג הם.

19 ודוחים: הכא כאן בברייתא המדברת בחתיכות דגים במאי עסקינן במה אנו עוסקים? בדאיכא סימנא בפסקא כשיש סימן בחיתוך עצמו, שהיו נתחי הדגים חתוכים בצורה מיוחדת, כי הא כמו זו שרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא היה חותך אותם, את חתיכות הבשר כמשולשים. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן שבמקרה כזה מדובר בברייתא דקתני דומיא ששנה הלכה זו בדומה לדג נשוך, שסימן מובהק הוא, על כן שמע מינה למד מכאן שאף החתיכות מיוחדות היו בחיתוכן.

20 אמר מר החכם בברייתא זו: אם מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים — הרי אלו שלו. ושואלים: והא תנן והרי שנינו במשנה: מצא כדי יין או כדי שמן — חייב להכריז! אמר ר' זירא אמר רב: מתניתין משנתנו המחייבת להכריז היא ברשום כלומר, בחבית שהמגופה מחוברת בה, לפי שכל אדם עושה זאת בצורה שונה, ויש איפוא סימן מיוחד בחבית. על הסבר זה מקשים: מכלל מכאן שבברייתא מדובר בחבית פתוח, אולם אי אם מדובר בפתוח — הלא אבידה מדעת היא, שחבית יין פתוחה ודאי תחמיץ, ואם כן בדבר כגון זה אין צורך לומר שאין זו נחשבת לאבידה, שהדבר ברור מעצמו. אמר רב הושעיא: מדובר בברייתא במציף, כלומר, שהחבית היתה אמנם מכוסה במגופה, אבל אינה חתומה עוד בטיט.

21 אביי אמר: אפילו תימא תאמר אידי ואידי זה וזה במשנה ובברייתא מדובר ברשום, ולא קשיא ואינו קשה: כאן — במשנה שאמרה שיש להחזיר, הרי זה מדובר קודם שנפתחו האוצרות, כלומר, לפני התקופה שפותחים הכל את מחסני היין שלהם למכרם לרבים, והסימן במגופה מוכיח שהחבית היא של האיש שעשה את הסימן. וכאן שמותרת החבית למוצא — מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, ויתכן שבעל היין הראשון כבר מכר את כדו לאנשים אחרים, והחבית עוברת מיד ליד, ולכן אין עוד משמעות בסימן הרישום. וכעין זה מסופר: כי הא כמו מעשה זה שרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא מצא חבית יין לאחר שנפתחו האוצרות, אתא לקמיה בא לפני אביי לשאול מה לעשות בה, אמר ליה לו: זיל שקול לנפשך לך קח אותה לעצמך, שאין אתה צריך להכריז על כך.

22 ג בעא מיניה שאל אותו רב ביבי מרב נחמן: האם ציון המקום בו היה מונח החפץ בשעת המציאה הוי הריהו סימן, או לא הוי אינו נחשב סימן? אמר ליה לו תניתוה כבר שניתם אותה שהרי שנינו בברייתא: מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים — הרי אלו שלו. ומעתה אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שמקום הוי הריהו סימן, לכרוז שיכריז שבמקום מסויים מצא אבידה, והמאבד יאמר מה איבד! אמר רב זביד מכאן אין להוכיח לענייננו, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כשמצא את אלה ברקתא דנהרא בשפת הנהר במקום ששימש לעגינת הספינות המביאות ונוטלות דברים מישוב זה, וכיון שיש שם תמיד הרבה סחורות, הרי אין זה יכול לשמש סימן.

23 וכן אמר רב מרי: מאי טעמא מה טעם אמרו רבנן חכמים רקתא דנהרא לא הוי שפת הנהר אינו נחשב סימן? — דאמרינן ליה שאומרים אנו לו לטוען: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך כמו שהזדמן לך לאבד נזדמן גם כן לחברך, ואם לא נתת סימן באבידה עצמה אין זה סימן שאבדת שם. איכא דאמרי יש שאומרים שאמר רב מרי בנוסח שונה מאד: מאי טעמא מה טעם אמרו רבנן חכמים מקום לא הוי אינו נחשב סימן? — דאמרינן ליה שאומרים אנו לו לנותן הסימן הזה: כי היכי דאתרמי לדידך האי כפי שנזדמן לך אותו מקום להניח בו, אתרמי נמי לחברך האי נזדמן גם לחברך אותו מקום.

24 מסופר: ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אדם אחד שמצא גוש זפת ליד הגת. אתא לקמיה בא לפני רב לשאול מה לעשות, אמר ליה לו: זיל שקול לנפשך לד קח לעצמך, שהרי אין כל סימן באבידה. חזייה דהוה קא מחסם ראהו רב את האיש שהוא מהסס שמא אין לו זכות גמורה בדבר, אמר ליה לו: זיל פלוג ליה לך תן חלק לחייא ברי מיניה בני מזה כדי שתרגיש שאני בטוח בהלכה זו, עד שאני מוכן להנות אף את בני ממנה. ושואלים: לימא קא סבר האם לומר שסבור רב מקום לא הוי אינו נחשב סימן? אמר ר' אבא: לא מטעם זה התיר, אלא משום יאוש בעלים נגעו בה, שטעמו של רב היה משום שהיה בטוח שהיה כבר יאוש בעלים, דחזא דקדחי ביה חלפי שראה שכבר צמחו בו עשבים, והבין שגוש הזפת היה מונח זמן כה רב שוודאי התייאשו ממנה הבעלים.

25 ד שנינו במשנה: ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. ושואלים: מאי מה פירוש אנפוריא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שיש להניח שלא שבעתן העין, שעינו של הקונה עדיין לא הספיקה להתבונן בהם כראוי. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אית בהו יש בהם סימן ניכר — כי כאשר לא שבעתן העין מאי הוי מה יהא על ידי כך? הרי יש בהם סימן, ומן הסתם הבחינו בכך הבעלים! אי דלית בהו שאין בהם סימן מיוחד בכלל, שהם דומים לכל הכלים היוצאים מבית החרושת — כי כאשר שבעתן העין מאי הוי מה יהא על ידי כך? הלא גם אז אין המאבד יכול לתת בהם סימן!

26 ומשיבים: לעולם מדובר בכלים דלית בהו שאין בהם סימן, וההבדל אם חדשים הם או ישנים יש לו משמעות להלכה — כי נפקא מינה יוצא מכאן הבדל הלכה למעשה לאהדורי להחזיר כלים כאלה לצורבא מרבנן לתלמיד חכם בטביעות עינא העין. כי אף כלים שאין בהם סימן זיהוי בולט, פעמים רבות ניכרים הם לבעליהם על ידי צירוף תכונות קטנות שקשה להגדירן, ואם בא תלמיד חכם שאנו מאמינים לדבריו גם בלא הוכחה חיצונית, הרי אז אם היו אלה כלים ישנים שכבר שבעתן העין — קים ליה בגוייהו מוחזק לו בהם ומכיר אותם בוודאות ומהדרינן ליה ומחזירים אנו לו על סמך דיבורו. אבל אם היו חדשים מאד כי כאשר לא שבעתן העין — לא קים ליה בגוייהו אינו יכול להיות בטוח בהם, וממילא לא מהדרינן ליה אין אנו מחזירים לו כי בכלל יש לשער שתלמיד חכם לא יאמר כל שקר ודבר מרמה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו בשלושה דברים אלה בלבד עשויים חכמים לשנות בדבריהם ולא יאמרו אמת. ואלו הם: במסכת, אם שואלים אותו אם למד מסכת מסויימת רשאי לומר משום ענווה שלא למד, אף שבאמת למדה, ובפוריא במטה, אם שואלים אותו אם שכב על מיטה מסויימת, שמותר לו לומר שלא שכב, שמא יימצא בה דבר מגונה ויגרום בושה לעצמו ללא צורך.