ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ב

1 מהלך כעושה מעשה דמי נחשב ולכן מעיקר הדין היה יכול לאכול, אלא שהגבילו חכמים לזמן זה רק משום העבודה.

2 א שנינו במשנה: ובחמור כשהיא פורקת. ותוהים: כשהיא פורקת מהיכן אכלה הלא נפרק ממנה משאה! אלא אימא אמור: עד שתהא פורקת, כלומר, במשך הזמן שהיא נושאת משאה עד שהיא פורקת יכולה היא לאכול מן המטען שעל גבה. ומעירים: תנינא להא שנינו דבר זה במפורש, דתנו רבנן ששנו חכמים: חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן, ובלבד שלא יטול בעל הבהמות בידו מן המשא ויאכילם.

3 ב משנה אוכל פועל בשעת מלאכתו קישות ואפילו בשווי דינר, אוכל כותבת תמרים ואפילו בשווי דינר. ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל על כל פנים יתר על שכרו, וחכמים מתירין מצד הדין. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם בכך את הפתח בפניו מלהתפרנס, שהרי כשידעו בו שהוא זולל כך לא ישכרוהו עוד למלאכה.

4 ג גמרא שואלים: שיטת חכמים היינו זוהי שיטת התנא קמא הראשון, ומה טעם לחזור ולשנות אותה שיטה? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל ביחס לענין "אבל מלמדין", לדעת התנא קמא לית ליה אין לו ענין זה ש"מלמדין" ויעשה הפועל כרצונו. לרבנן אית להו לדעת חכמים שבסוף יש להם ענין זה ש"מלמדין", שראוי לתת לפועל עצה טובה.

5 איבעית אימא אם תרצה אמור: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לגבי ההלכה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד — אוכלו הפועל. ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד — אוכלו.

6 ומעירים: וצריכא וצריך שיאמר את שתי ההלכות הללו אף שהן לכאורה זהות, דאי אשמעינן הך קמייתא שאילו היה משמיע לנו את זו הראשונה — הייתי אומר שכן הדין משום דלא איכא למיתב משום שאין מקום להשיב לכליו של בעל הבית, שהרי שכרו בעל הבית לבצור רק אשכול זה ולא יותר, והוא השתמש בזכותו לאכול ממה שעובד בו. אבל היכא דאיכא למיתב במקום שיש להשיב לכליו של בעל הבית — אימא ליתב ברישא, והדר ליכול אמור שיתן מתחילה ואחר כך יאכל.

7 ואי אשמעינן בהא ואם היה משמיע לנו בזו — שהרי אפשר לקיומי לקיים לבסוף נתינה לכלי בעל הבית, אבל היכא דלא אפשר לקיומי במקום שאי אפשר לקיים לבסוף — אימא אמור שלא, על כן צריכא נצרכה.

8 איבעית אימא אם תרצה אמור: איכא בינייהו יש ביניהם בין תנא קמא וחכמים אחרונים הבדל בענין ההלכה שאמר רב. שאמר רב: מצאתי מגילת סתרים — מגילה שהיו כתובות בה הלכות בקיצור, שכיון שלא הותרה בדורות ראשונים כתיבת תורה שבעל פה היו רושמים רק רשימות קצרות ושומרים אותן בסתר, בי בבית ר' חייא, וכתוב בה במגילה זו: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" דברים כג, כה — בביאת כל אדם העובר ליד הכרם הכתוב מדבר, ולאו דווקא בפועל.

9 ואמר רב על כך: לא שבק הניח איסי חיי חיים לכל בריה, שהרי אפשר שיבואו אנשים רבים ויאכלו את כל פירות הכרם. ותנא קמא סבור כרב, וחכמים אחרונים סבורים כאיסי, שמצד הדין אין כל מניעה, שהרי יכול לאכול גם בלא שיהא שכיר.

10 אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי הלכה זו לפני רב כהנא: דלמא שמא אמר איסי בפועלים העושין מלאכה בשכר סעודתם, דעבדו ואכלו שהם עובדים ואוכלים? אמר לי: אפילו הכי כך, ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה נוח לו לאדם לשכור שכירים ולקטוף את פרדסו ושלא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה יבואו כל העולם ויאכלו אותו.

11 ד איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: פועל האוכל בשעת מלאכתו האם משלו הוא אוכל, כלומר, זכות זו נחשבת לו כתוספת שכר רגילה ודינה כרכושו הפרטי, או משל שמים הוא אוכל, כלומר, שהתורה נתנה לו זכות זו כמתנה מיוחדת.

12 ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה מה ההבדל למעשה אם זה או זה הוא הטעם? ומשיבים: כגון שאמר "אני איני אוכל, אבל תנו לאשתי ובני שיאכלו במקומי". אי אמרת אם אומר אתה כי משלו הוא אוכל — יהבינן להו נותנים אנו להם, שהרי שלו הוא זה, אלא אי אמרת אם אומר אתה כי משל שמים הוא אוכל — לדידיה זכי ליה רחמנא לו עצמו זיכתה לו התורה, לאשתו ובניו — לא זכי להו רחמנא זיכתה להם התורה ואם כן, מאי מה הדין?

13 ומציעים, תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אוכל פועל קישות ואפילו בשווי דינר, וכן כותבת ואפילו בשווי דינר. ומעתה אי אמרת אם אומר אתה כי משלו הוא אוכל, וכי אפשר לומר אוגיר בדנקא אכיל בזוזא נשכר בששית הדינר ואוכל בדינר שלם?! ודוחים: ואלא מאי מה תאמר — משל שמים הוא אוכל, סוף סוף גם שם אוגיר בדנקא אכיל בזוזא נשכר בששית אוכל בדינר! אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר — כי רחמנא זכי ליה התורה היא שזיכתה לו ואפילו יותר על שכרו, הכא נמי כאן גם כן אפשר לומר כי רחמנא זכי ליה התורה זיכתה לו.

14 ומציעים עוד: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בנושא זה נחלקו; דמר סבר שחכם זה, ר' אלעזר, סבור כי משלו הוא אוכל, ומר סבר וחכם זה חכמים, סבורים כי משל שמים הוא אוכל.

15 ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לדעת הכל משלו הוא אוכל, והכא וכאן בפירוש המלה "כנפשך" קמיפלגי חלוקים הם כיצד יש להבין את הכתוב בענייננו "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" דברים כג, כה. מר סבר חכם זה, חכמים, סבורים כי "כנפשך" פירושו: בדבר שמוסר נפשו עליו, כלומר, כיון שהפועל נשכר לעבודה ומקבל על עצמו גם סכנת נפשות העלולה להיות בה — לכן נקנית לו זכות האכילה ואף יותר משכרו,

16 ומר סבר וחכם זה, ר' אלעזר, סבור שלהיפך "כנפשך" בא למעט: מה נפשך עצמך, בעל הבית אם חסמת — פטור, אף פועל אם חסמת — פטור שיש מקרים בהם הפועל אינו זכאי לאכול, ובכלל זה גם ביותר משכרו.

17 ומציעים עוד: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: נזיר שהיה עובד בכרם ואמר: "תנו לאשתו ובניו של הפועל ", כלומר לאשתי ובני — אין שומעין לו. ואי אמרת ואם אומר אתה כי משלו הוא אוכל — אמאי מדוע אין שומעין לו? ומשיבים: התם שם הטעם הוא אחר, משום הפתגם המקובל לגבי נזיר: "לך לך" אמרין נזירא אומרים לנזיר, "סחור סחור לכרמא סביב סביב לכרם לא תקרב", וכדי להרחיק את הנזיר מפיתוי קנסוהו שלא יוכל לתת מפירות עבודתו למשפחתו, כדי שלא יקבל עבודה בכרמים, והטעם הוא איפוא מחשש איסור ולא מצד הלכות פועלים.

18 תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני" — אין שומעין לו. ואי אמרת ואם אומר אתה כי משלו הוא אוכל — אמאי מדוע אין שומעין לו? ודוחים: מאי מה פירוש "פועל" כאן — הכוונה היא לפועל נזיר. ומקשים: והתניא והרי שנינו ברייתא אחת בנזיר והתניא והרי שנינו ברייתא אחרת בפועל, ומשמע ששתי הלכות שונות הן! ודוחים: מידי גבי הדדי תניין וכי זו ליד זו הן שנויות שאפשר ללימוד משינוי הסגנון? הלא אלה הן שתי ברייתות נפרדות ומשינוי הלשון ביניהן אין להוכיח שמדובר בשתי הלכות שונות.

19 תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: מנין לפועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני" שאין שומעין לו, שנאמר: "ואל כליך לא תתן" שם. וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך גם כן בנזיר, אי הכי אם כך הרי לא משום "אל כליך לא תתן" הוא הטעם, אלא משום הפתגם המקובל "לך לך" אמרין נזירא אומרים לנזיר הוא הטעם!

20 ודוחים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן שמדובר כאן בנזיר, ולענין השאלה שהועלתה — איידי דקתני לה כיון ששנה אותה, את ההלכה הזו בלשון "פועל" ולא פירש שהוא נזיר — קא נסיב לה קרא הביא את הכתוב של הפועל, אבל זה איננו מקור הדין, ועיקר הטעם הוא משום הנזירות, ולפועל אחר מותר.

21 תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לקצות בתאנים להכשיר תאנים לייבוש כקציעות

22 הרי זה אוכל ופטור מן המעשר, שכיון שהתורה נתנה לו היתר לאכול — אוכל באותה שעה ואינו מעשר, כשאר מתנות עניים שאין מעשרים מהן. אבל התנה ואמר "על מנת שאוכל אני ובני", או "על מנת שיאכל בני בשכרי" — הוא אוכל ופטור ממעשר, שהרי הוא אוכל מדין תורה, ובנו אוכל וחייב להפריש מעשר.

23 ואי אמרת ואם אומר אתה כי משלו הוא אוכל, בנו אמאי מדוע חייב? הלא הבן אוכל משל אביו, ופירות אלה לא נתחייבו! אמר רבינא: אפשר לומר משום דמיחזי שנראה כמקח, שאף שמדין תורה הפירות של הפועל הם, כיון שנעשתה כאן איזו עיסקה ומשתפים את הבן — נראה זה כעין מקח וממכר, ואז צריך להפריש מעשר כדי שלא לגרום לטעות.

24 ומציעים: תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו, במטע עצים בשנה הרביעית לנטיעתו שצריך להעלות פירותיו לירושלים ולאכלם שם — הרי אלו לא יאכלו, שהרי הפירות אסורים מחוץ לירושלים. ואם לא הודיעם לפועלים מראש שנטע רבעי הוא, ושאינם אוכלים פירות, ונמצא שנשכרו בטעות — בכגון זה פודה מן הפירות ומאכילן.

25 ואי אמרת אם אומר אתה כי משל שמים הוא אוכל — אמאי מדוע פודה ומאכילן? הלא איסורא איסור לא זכי להו רחמנא זיכתה להם התורה שהרי זכות זו שנתנה התורה לפועל עצמו לאכול ודאי היא רק בדברים שמותר לאכול מהם ולא באחרים! ומשיבים: התם שם הטעם הוא משום דמיחזי שנראה הדבר כמקח טעות, שעל מנת שלא לאכול לא נשכרו הפועלים ומשום כך צריך לתת להם.

26 ומביאים ראיה אחרת, אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: נתפרסו התפרקו והתפוררו עגוליו שנכבשו קודם התאנים בתוכו, וצריך לחזור ולכובשן, או נתפתחו מגופות חביותיו של יין ושוכר פועלים כדי לחזור ולסתמן — הרי אלו לא יאכלו, כיון שהתאנים והיין התחייבו כבר במעשרות, ומאותה שעה שוב אין פועל אוכל, ואם לא הודיען בשעה ששכרן שאסורים הם באכילה — הריהו מעשר ומאכילן. ואי אמרת ואם אתה אומר כי משל שמים הוא אוכל, אמאי מדוע מעשר ומאכילן? הלא איסורא איסור לא זכי להו רחמנא זיכתה להם התורה!

27 וכי תימא ואם תאמר: הכא נמי כאן גם כן משום דמיחזי שנראה הדבר כמקח טעות, בשלמא נניח במקרה שנתפרסו עגוליו — מיחזי נראה כמקח טעות שהרי אין הפועלים יודעים שהתאנים כבר היו בעיגול, וסבורים שעדיין לא נגמרו למעשר. אלא נתפתחו חביותיו מאי מה מקח טעות איכא יש כאן? הלא מידע ידע דאיטביל להו הלא יודעים הם שכבר נעשו טבל לענין מעשר, שכן משנאסף היין לבור שליד הגת — כבר התחייב במעשר!

28 אמר רב ששת: כאן מדובר שנתפתחו חביותיו באופן שנשפך יינן שוב לבור היין וסבורים שעוד לא נתחייבו במעשר, ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא; יין חייב במעשרות מיד משירד לבור!

29 ומשיבים: הרי זה כשיטת ר' עקיבא שאמר שיין חייב במעשר רק משיקפה משמתחילים להוציא את הגרעינים והפסולת הצפה, דאמרו ליה שאומרים הם לו: לא הוה ידעינן היינו יודעים שכבר הוצא היין מן הבור. ושואלים, ונימא להו ושיאמר להם: איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא מקפה צריכים הייתם להעלות על דעתכם שמא כבר הוקפה! ומשיבים: באתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה במקום שאותו אדם שמושך ומוציא מן הבור הוא גם שמקפה! ולכן חשבו שמלאכה זו עדיין לא נעשתה.

30 ומעירים עוד: והשתא דתני ועכשיו ששנה רב זביד ממקור שנוסח בדבי בבית המדרש של ר' הושעיא: יין חייב במעשר משירד לבור ויקפה, ור' עקיבא אומר: משישלה בחביות, ששופכים את היין לחבית ולאחר שנגמרת התסיסה שולים ומוציאים את כל הפסולת. אם כן אפילו תימא תאמר ותפרש שלא נתפתחו חביותיו לבור אלא נפתחו בלבד, דאמרו ליה שאומרים לו: לא הוה ידעינן דמשלי ידענו שכבר שלו את הפסולת.

31 ושואלים, ונימא להו ושיאמר להם: איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא משלי היה לכם להעלות על דעתכם שמא כבר נשלה! ומשיבים: באתרא במקום שההוא דשריק שמגיף את החביות במגופה ההוא גם משלי שולה את פסולתן, ולכן סברו שנשכרו לשתי העבודות יחד.

32 תא שמע בא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה: קוצץ קובע אדם על ידי עצמו מחיר מסויים כתוספת שכר על מנת שלא יאכל מן הפירות שעובד בהם, וכן קוצץ על ידי עבור בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו — מפני שיש בהן דעת ויכולים לוותר על זכותם. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו — מפני שאין בהן דעת.

33 קא סלקא דעתך עלתה על הדעת שכל אלה הם במקרה שמעלה נותן להן בעל הבית מזונות והן מסייעים לפועל בעבודתו אצל בעל הבית. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי משל שמים הוא אוכל — משום הכי כך אינו קוצץ עבור הקטנים, שהרי התורה זיכתה אף לאותם קטנים לאכול בשעת מלאכה, אלא אי אמרת אם אומר אתה כי משלו הוא אוכל ויש כאן התחייבות ממונית בלבד — קטנים נמי נקוץ להו גם כן שיקצוץ להם!

34 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשאין מעלה להן מזונות. והם מסייעים לעבודת אביהם בלא לקבל כל תשלום, אף במזונות. ומקשים: אי הכי אם כך גדולים נמי גם כן יתן להם! ומשיבים: גדולים ידעי וקא מחלי יודעים על התנאי ומוחלים ואילו הקטנים אינם יכולים למחול.

35 ושואלים: והא תנא והרי שנה ר' הושעיא בברייתא אחרת: קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי אשתו אבל לא על ידי בהמתו, ועל ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, וקוצץ על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים ובין קטנים. ואילו במשנה הקודמת נאמר שאינו יכול לקצוץ עבור עבד קטן.

36 מאי לאו האם לא נפרש, כי אידי ואידי זה וזה בשני המקורות מדובר במעלה להן מזונות, ואם כן עלינו לפרש כי בהא קא מיפלגי בענין זה נחלקו; דמר סבר שחכם זה במשנה סבור כי משלו הוא אוכל ולכן יכול לוותר עבור עבדו הקטן, ומר סבר וחכם זה בברייתא סבור כי משל שמים הוא אוכל?! ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לדעת הכל משלו הוא אוכל, ולא קשיא ואינו קשה; כאן במשנה מדובר כפי שפירשנו בשאין מעלה להן מזונות, וברייתא — במעלה להן מזונות.

37 ושואלים: במאי אוקימתא במה העמדת, הסברת את הברייתא — במעלה להן מזונות, אי הכי אם כך קטנים נמי נקוץ להו גם כן שיקצוץ להם ויקבע מראש שאף הם יוותרו! ומשיבים: את צערייהו צערם של בנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא זיכתה לו התורה שיוכל לוותר על כך, שכיון שרואים שיש אוכל הם מצטערים אם הם חייבים לוותר עליו.

38 ושואלים: במאי אוקימתא למתניתין במה העמדת, הסברת, את משנתנו — בשאין מעלה להן מזונות,