ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ק״ז

1 מיקל, שהוא סבור שאין הנותנים מקפידים בכך. אם כן, משמע שרבן שמעון בן גמליאל איננו מקפיד על שינוי דעת כשאין בכך נזק.

2 אמר אביי: טעמא הטעם של רבן שמעון בן גמליאל הוא כדמר כדברי האדון, כלומר, רבו רבה. שאמר מר הרב, רבה: האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה מי שרוצה שתהיה בורה בקרקעו, כלומר, שיגדל בה תבואה, ובכל זאת תיחשב כאילו הניחה בורה ולא ניצלה — ליזרעה שתא חטי ושתא שערי שיזרע אותה שנה אחת חטים ושנה אחת שעורים, שתא שנה אחת שתי ושתא ושנה אחת ערב, שעל ידי כך לא יתקלקל השדה לגמרי.

3 ומעירים: ולא אמרן אמרנו שזריעת שדה שנה אחר שנה מזיקה, אלא רק באופן דלא כריב ותני שאינו חורש ושונה, אבל אם הוא כריב ותני חורש ושונה — לית לן אין לנו בה חשש זה. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא איפוא שהחלפת היבולים שלא בשעתה יכולה לגרום נזק לשדה.

4 א שנינו במשנה שאם קיבל לזרוע בה תבואה — לא יזרענה קטנית. מתני ליה היה משנה לו, מלמדו רב יהודה לרבין: אם קבלה לגדל תבואה — יזרענה קטנית. אמר ליה לו: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: תבואה — לא יזרענה קטנית! אמר ליה לו: לא קשיא אינו קשה; הא לן והא להו זה לנו וזה להם, כלומר, תלוי הדבר במקומות, שבארץ ישראל שהאדמה כחושה — יש לחשוש לנזק, ובבבל אין לחשוש לכך.

5 אמר ליה לו רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא אותם שחלים הגדלים בתוך הפשתה אין בהן משום גזל, שמותר לתלוש ולקחת מהן, שבסופו של דבר הריהו כמנכש את השדה, אבל אם עומדות על גבולין — יש בהן משום גזל, שמן הסתם זרעום הבעלים בשולי השדה, כדי שיהיו להם גם מעט שחלים.

6 ואם הוקשו לזרע, שכבר גדלו השחלים עד שהתקשו ויש בהם זרע — אפילו היו דבי כתנא נמי בתוך הפשתן גם כן יש בהם משום גזל. מאי טעמא מה טעם הדבר? מאי דאפסיד מה שהפסידו, גרמו הפסד — כבר אפסיד הפסידו והזיקו לגידול הפשתן, ואם ליקטם עכשיו אינו מועיל לשדה ורק לוקח דבר מבעליו.

7 אמר ליה לו רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני דילי אלה שלי — די לך שלך הם, ודי לך ושלך — דילי שלי הם, כי לרבין בר רב נחמן ולרב יהודה היו שדות סמוכים, והיו האילנות נוטים משדה לשדה, ואמר לו: יכול להיות שפירות אילנות שלי יהיו שלך, ולהיפך. כי נהוג בני מצרא נוהגים אנשים ששדותיהם על אותו מיצר זה על יד זה שאילן הנוטה לכאן, לצד זה של השדה — פירותיו שייכים לכאן, לאותו צד, והנוטה לכאן, לצד האחר — לכאן. ואין מקפידים מקרקעו של מי צמח.

8 דאיתמר ששמר שחלקו אמוראים בבעיה זו: אילן העומד על המיצר, אמר רב: הנוטה לכאן — לכאן. והנוטה לכאן — לכאן, ושמואל אמר: חולקין שני בעלי השדות בכל הפירות.

9 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: אילן העומד על המיצר — יחלוקו, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטת רב! ומעירים, תרגמא הסביר אותה שמואל אליבא לפי שיטתו של רב, שכן מדובר באופן שממלא האילן את כל המיצר כולו ונמצא ששייך לשניהם.

10 ומקשים: אי הכי, מאי למימרא אם כך שהוא ממלא את כל המיצר, מה יש לומר, מה חידש בכך רב, הלא אז מובן מעצמו שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דתלי טוניה לחד גיסא שתלוי נופו יותר לצד אחד. ושואלים: ואכתי מאי למימרא ועדיין מה בא לומר, מה החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר שאמר ליה לו: פלוג הכי בא נחלק כך, שכל אחד יקבל לפי הפירות שצומחים בחלקו, על כן קא משמע לן דאמר ליה השמיע לנו שיכול לומר לו: מאי חזית דפלגת הכי מה ראית לחלק כך — פלוג הכי חלוק כך לרוחב האילן, ואז חלקינו שוים זה לזה.

11 ב אמר ליה לו רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא אל תקנה קרקע הסמוכה לעיר, שאמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, כלומר, כשיש קמה בשדה, משום שיכול לגרום לה על ידי כך לנזק בעין הרע.

12 ושואלים: איני וכי כן הוא? והא אשכחינהו והרי מצאם ר' אבא לתלמידיה את תלמידיו של רב ואמר להו להם: מאי מה אמר רב בהני קראי בפירוש הפסוקים הללו של הברכות "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" דברים כח, ג, "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" שם ו?

13 ואמרו ליה לו: הכי כך אמר רב לפרש: "ברוך אתה בעיר" — שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת. "ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך קרובים לעיר. "ברוך אתה בבאך" — שלא תמצא אשתך כשהיא ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך ומחמת הספק אסורה היא עליך. "ברוך אתה בצאתך" — שיהו צאצאי מעיך כמותך.

14 ואמר להו להם ר' אבא: ר' יוחנן לא אמר לפרש הכי כך, אלא כך אמר: "ברוך אתה בעיר" — שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל את ענין בית הכנסת לא הזכיר. ומסבירים: ור' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: שכר פסיעות יש, שאדם מקבל שכר עבור הפסיעות שהוא פוסע למקום מצווה, ואם בית הכנסת סמוך לו — נמצא שאינו מקבל שכר על כך.

15 "ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך משולשין, מחולקין לשלושה חלקים: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים. "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" — שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם; מה ביאתך לעולם בלא חטא — אף יציאתך מן העולם תהא בלא חטא.

16 לא קשיא אין זה קשה; הא זה שאמרנו בדעת רב שנכס הסמוך לעיר יש בו ברכה, הרי זה באופן דמהדר ליה שורא ורתקא שסובבת אותו חומה ומחיצה, הא זה שאמרנו להיפך, הרי זה באופן דלא מהדר ליה שורא ורתקא זה שאין סובבת אותו חומה ומחיצה.

17 א אגב הדברים שהזכרנו בענייני ברכה וכיוצא בהם מביאים עניינים דומים אחרים. נאמר "והסיר ה' ממך כל חלי" דברים ז, טו, אמר רב: "כל חולי" זו עין הרע. ומעירים: רב לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שרב סליק לבי קברי הלך לבית הקברות, עבד מאי דעבד עשה מה שעשה כדי לברר על פי השבעה מה אירע לאנשים שמתו, אמר: תשעין ותשעה מאלה מתו בעין רעה, ורק אחד בדרך ארץ, כלומר, כדרך הטבע לגמרי.

18 ושמואל אמר: "כל חולי" זה הרוח ומעירים: שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר שמואל: הכל ברוח. כלומר, כל הפגעים הבאים על בני אדם הם מחמת רוח שנכנסת בפצעים ובחלל הגוף. ושואלים: ולשיטת שמואל, הא איכא הרי יש הרוגי מלכות ושאר הנהרגים בפציעה וכיוצא בהם ולא ברוח! ומשיבים: הנך נמי, אי לאו זיקא, עבדי להו סמא וחיי אלה גם כן, לולא הרוח היו עושים להם סם והיו מתרפאים, ומחמת הרוח אינם מתרפאים.

19 ר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צינה, שאמר ר' חנינא: הכל, כל המאורעות, באים על אדם בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, מדברים הבאים על ידי צינה שיכול אדם להזהר ולהתרחק מהם, ואינם בידי שמים. שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" משלי כב, ה.

20 ר' יוסי בר' חנינא אמר: "כל חולי" זו צואה. שאמר מר החכם: צואת החוטם, כלומר, אותם לכלוכים המצויים באף, וצואת האוזן — רובן אם יוצאים הרבה הרי זה קשה ומזיק, ומיעוטן יפה.

21 ר' אלעזר אמר: "כל חולי" זו מרה. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה כך בברייתא גם כן: "מחלה" זו מרה, ולמה נקרא שמה של מרה "מחלה" — שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: קוראים למרה "מחלה" — משום ששמונים ושלשה חלאים כמנין "מחלה" תלוין במרה. ומעירים: וכולן, אכילת פת שחרית במלח ושתיית קיתון כוס גדולה של מים — מבטלתן, שאוכל פשוט בסעודת שחרית מרפא את הגוף.

22 ב ואגב כך מביאים את מה ששנינו בברייתא. תנו רבנן שנו חכמים: שלשה עשר דברים של שבח נאמרו בארוחת פת שחרית: מצלת את האוכלה מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין הרוחות, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, ואותו אדם זוכה בדין, וזוכה ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו,

23 ואין בשרו מעלה הבל זיעה יתירה, והוא נזקק לאשתו בשעה הראויה, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ואף הורגת כינה שבבני מעים. כל כך מועילה ארוחה זו. ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה. שכיון שבריאותו שלמה, אינו נוטה להתרגז ולריב עם הבריות.

24 דרך אגב מספרים שאמר ליה לו רבה לרבא בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי מנין אותם דברים שאומרים אנשים כפתגם מקובל: שיתין רהיטי רהוט שישים רצים רצו ולא מטו לגברא דמצפרא כרך הגיעו, השיגו, לאדם שאכל בבוקר. וכן אמרו רבנן חכמים: השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה שיתחזק הגוף לשאת באלה.

25 שאמר ליה לו: מקרא הוא, דכתיב שנאמר "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" ישעיה מט, י, מדוע לא יכם שרב ושמש — כיון שלא ירעבו ולא יצמאו אלא השכימו ואכלו.

26 אמר ליה לו רבא: את אמרת אתה אומר לי משום מהתם משם ואנא אמינא ואני אומר לך מהכא מכאן, מפסוק אחר, שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" שמות כג, כה, וכך הוא מפרש: "ועבדתם את ה' אלהיכם" — זו קריאת שמע ותפלה, עבודת ה' שבכל יום. "וברך את לחמך ואת מימך" — זו פת במלח וקיתון של מים שאוכל בשחרית לאחר התפילה, מכאן ואילך מתקיים המשך הפסוק "והסרתי מחלה מקרבך" שם.

27 ג אמר ליה לו רב יהודה לרב אדא משוחאה המודד, שהיה במקצועו מודד שדות: לא תזלזל במשחתא אל תזלזל במדידה ואפילו בשטחים קטנים, שכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא מעט ומעט ראויה לגדל בה כרכום תרבותי שהוא יקר מאוד, ואם כן אין אתה רשאי לזלזל אף בקרקע קטנה. אמר ליה לו רב יהודה לרב אדא משוחאה המודד: ארבע אמות דאניגרא שסמוכות לתעלה העשוייה לצורך השקיית השדות ויוצאת מן הנהר — זלזל בהו בהן ואל תמדדן בדיוק, כשאתה מודד שטחם של שדות. ארבע אמות דאנהרא שסמוכות לנהר לא תמשחנהו אל תמדוד אותן כלל, אלא שער במדה גדולה.

28 ומעירים: כי בענין זה רב יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב יהודה: ארבע אמות דאניגרא שסמוכות לתעלה — הריהן שייכות לבני אניגרא ליושבים על יד התעלה. ארבע אמות דאנהרא שסמוכות לנהר — הריהן דכולי עלמא שייכות לכול.

29 היה מכריז ר' אמי: מלא שיעור כתפי נגדי בתרי עברי נהרא הנגדים מושכי הספינות בשני עברי הנהר — קוצו קצצו את העצים שעל שפת הנהר כדי שלא יפריעו למושכי הספינות. מסופר: רב נתן בר הושעיא קץ שיתסר אמתא ציוה לקצץ שש עשרה אמות לכל צד של הנהר. אתו עליה באו עליו בני המקום משרוניא דפנוהו והכו אותו על שקצץ כה הרבה. ומסבירים: הוא סבר שאם עושים דרך צריכה היא להיות כרשות הרבים שרוחבה שש עשרה אמה, ולאמיתו של דבר ולא היא ולא כן, אלא התם שם ברשות הרבים אכן בעינן כולי האי צריכים כל כך הרבה ואילו הכא כאן משום אמתוחי אשליהן מתיחת החבלים הוא, שיש למתוח כדי למשוך את האניות, וכמלא כתפי נגדי סגי הנגדים, המושכים, מספיק.

30 מסופר: רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא היה לו יער על שפת הנהר, אמרו ליה לו: ניקוץ מר שיקצוץ אדוני את העצים שעל שפת הנהר, שהרי שנינו שצריך לקצוץ כדי לעזור לנגדי הספינות! אמר להו להם: קוצו עילאי ותתאי יקצצו עליונים ותחתונים, כלומר, אלה הנמצאים במעלה הנהר ובמורד הנהר מסביב לי ושייכים לאחרים, והדר ניקוץ אנא ואחר כך אקצוץ אני, שהרי אין בכך תועלת אם אקצוץ אני קודם. ושואלים: היכי עביד הכי כיצד עשה כן להמתין עד שיעשו אחרים? והכתיב והרי נאמר "התקוששו וקושו" צפניה ב, א, ועל כך אמר דרש ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, והרי שצריך אדם קודם לעשות את הטוב והישר ואחר כך לייעץ לאחרים!

31 ומשיבים: התם אבא דבי פרזק רופילא הוה שם היער של בית פרזק שר הצבא היה וברור היה שהם לא ישמעו בקול החכם הישראלי, ולכן אמר: אי קייצו אם יקצצו הם אנשי השר הפרסי — קייצנא אקצוץ, ואי לא קייצו ואם אינם קוצצים — אמאי איקוץ מדוע אקצוץ, שהרי אין בדבר כל תועלת. דאי ממתחי להו אשלייהו שאם יכולים הנגדים למתוח את החבלים — הרי מסתגי להו יוכלו ללכת בצד זה של הנהר,