ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ו

1 חכים יתקרי חכם ורופא ייקרא, אבל "רבי" לא יתקרי ייקרא, ואסו ורפואתו של רבי על ידו תהא. ועוד ראיתי שם: רבי ור' נתן — סוף משנה, שהם אחרוני התנאים, עורכי המשנה. רב אשי ורבינא — סוף הוראה, כלומר, סוף תקופת האמוראים שמתקופת התלמוד.

2 וסימנך וסימן לכך, מה שנאמר: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" תהלים עג, יז "מקדשי" רומז לאשי, אבינא הוא רמז לרבינא ששמו המלא הוא: רב אבינא שהם באחריתם של ימי התלמוד.

3 א ועוד בשבח החכמים. אמר רב כהנא: אישתעי אמר, סיפר, לי רב חמא בר ברתיה בן בתו של חסא: רבה בר נחמני אגב גזירת שמדא שמד נח נפשיה נחה נפשו, נפטר. כיצד — אכלו ביה קורצא בי מלכא הלשינו עליו בבית המלך, אמרו: איכא חד גברא ביהודאי דקא יש אדם אחד בין היהודים שהוא מבטל תריסר אלפי גברי שנים עשר אלף אנשים מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא חודש בקיץ וחודש בחורף ממיסי המלך, שכן קהל גדול זה היה בא ללמוד בישיבתו של רבה בירחי כלה באדר ובאלול, והאשימו אותו שהוא גורם שיבטלו אותם האנשים מעבודתם.

4 שדרו פריסתקא דמלכא בתריה שלחו שליח המלך אחריו ולא אשכחיה מצאהו. ערק ואזל ברח רבה והלך מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים לעין מים, ומעינא דמים ומעין מים ברח לפומבדיתא. בפומבדיתא אשכחיה מצאהו. וכיצד אירע הדבר — איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא הזדמן שליח המלך למארחו של רבה. מה עשו — קריבו תכא קמיה ואשקוהו תרי כסי, ודליוה לתכא מקמיה הדר פרצופיה לאחוריה הביאו שולחן לפניו והשקו אותו שתי כוסות, והוציאו את השולחן מלפניו, וחזר פרצופו לאחוריו, שנעשה בו נס זה בשל רבה.

5 אמרו ליה לו: מאי נעביד ליה מה נעשה לו? הלא גברא דמלכא איש של המלך הוא ואי אפשר להשאירו כך! אמר להו להם: קריבו תכא לקמיה, ואשקוהו חד כסא, ודליוהו לתכא מקמיה ולתסי קרבו את השולחן לפניו, והשקוהו כוס אחד, והוציאו את השולחן מלפניו ויתרפא. עבדו ליה הכי ואתסי עשו לו כך והתרפא. אמר אותו שליח: מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא יודע אני שהאיש שאני מחפש כאן הוא, שבוודאי בשלו אירעו בי דברים מופלאים אלה. בחיש אבתריה ואשכחיה חיפש אחריו ומצאו. אמר השליח: אזלינא מהא הולך אני מכאן ואיני מסגיר את רבה, ואפילו אי מקטל קטלו לההוא גברא אם יהרגו את האיש הזה, כלומר, אותי, — לא מגלינא אגלה, ואי נגידי מנגדין ליה ואולם אם יכו אותי — מגלינא אגלה, שלא אוכל לעמוד בעינויים.

6 אתיוהו לקמיה, עייליה לאדרונא וטרקיה לבבא באנפיה הביאוהו את רבה לפניו. הכניסו למסדרון קטן וסגר את הדלת לפניו. בעא רחמי, פרק אשיתא ערק ואזיל לאגמא ביקש רחמים, התפרק הקיר, ברח והלך לאגם. הוה יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס היה יושב על גדם של דקל ולומד לעצמו. ובאותה שעה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא היו נחלקים החכמים בישיבה של מעלה ברקיע בהלכה זו; בדיני נגע הצרעת נאמר שאם בהרת שבעור הבשר קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרת — הרי זה נגע טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור.

7 ואולם מה הדין אם היה ספק איזה מהם קדם — הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי וכל בני הישיבה של מעלה אומרים: טמא. ואמרי ואמרו: מאן נוכח מי יוכיח, כלומר, מי יכריע בדבר? והסכימו כי נוכח יוכיח רבה בר נחמני. שאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות, שהיה גדול מאד בידיעתו בהלכות אלה.

8 שדרו שליחא בתריה שלחו משמים שליח אחריו לקחת את נשמתו. לא הוה מצי היה יכול מלאך המות למקרב ליה להתקרב, לגשת אליו, מכיון שלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה פסק פיו מללמוד. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים, סבר חשב רבה שוודאי גונדא דפרשי הוא קבוצת פרשים היא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, תנוח נפשו, ימות, אותו האיש, רבה, ולא ימסר בידא דמלכותא בידי המלכות. ואז יכול היה המלאך ליטול את נשמתו.

9 כי הוה קא ניחא נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר אמר רבה בתשובה לשאלה בדבר הנגע: טהור, טהור. יצאת יצאה בת קול ממרום ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה יצאה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא פתק מן השמים בישיבה בפומבדיתא, עליו היה כתוב: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו יצאו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה וכל החכמים להתעסק בו, בקבורתו. לא הוו ידעי דוכתיה היו יודעים את מקומו. אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי הלכו לאגם ראו צפורים העומדות ומטילות צל, אמרי אמרו: שמע מינה התם נלמד מכאן כי שם הוא מצוי. ואכן מצאוהו שם.

10 ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתקא פתק מן השמים שנכתב בו: כל הפורש מן ההספד יהא בנידוי, שעדיין אין זה מספיק כפי כבודו. ספדוהו עוד עד תום שבעה יומי ימים לפטירתו. נפל פתקא פתק שנכתב בו : לכו לביתכם לשלום.

11 מספרים: ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא ודרי לההוא טייעא כי רכיב גמלא מהאי גיסא אותו יום שנחה נפשו של רבה היתה רוח סערה ונשאה הרוח ערבי אחד כאשר היה רכוב על גמל מצד אחד של נהר פפא ושדייה בהך גיסא והשליכתו בצד האחר. אמר: מאי האי מה זה שקורה כאן? אמרי ליה אמרו לו: נח נפשיה נחה נפשו, נפטר רבה בר נחמני. אמר לפניו: רבונו של עולם! כולי עלמא דידך כל העולם שלך הוא, ורבה בר נחמני דידך שלך, את אתה של רבה ורבה דידך שלך — אמאי קא מחרבת ליה לעלמא מדוע אתה מחריב אותו, את לעולם? נח זעפא נחה הרוח.

12 וכדי לסיים את המעשים שהתחלנו בהם, שדובר באותם חכמים שהיו בריאי בשר, מספרים: ר' שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה היה. יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא יום אחד היה חם לו ביותר והיה עולה ויושב על שן ההר כדי לצנן עצמו מעט. אמר לה לברתיה לבתו: בתי, הניפי עלי במניפא, ואני אתן ליך לך במתנה ככרין של נרד בושם. אדהכי נשבא זיקא בינתיים נשבה רוח, אמר: כמה ככרין של נרד יש למרי דיכי לבעליה של רוח זו.

13 ב ומעתה חוזרים אנו לפירושה של המשנה. שנינו שם בענין הזנת הפועלים העובדים לבעל הבית: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי להביא את מה, מה עוד בכלל הזה יתר על מה שאמרנו? ומשיבים: לאתויי באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא להביא, להוסיף, במקום שנוהגים הפועלים לאכול לחם ולשתות יין. דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו שאם רוצה אומר הקדימו בבוקר יותר ואביא לכם מאכל ומשתה זה, ולא תבטלו מזמן העבודה. אמרו לו: לא כל כמינך לא הכל ממך אין אתה רשאי, ואינך יכול לשנות מן המנהג.

14 ג שנינו במשנה: מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים ושכר הבן פועלים, ואמר לו אביו להתנות במפורש מה הוא מאכיל להם. ומקשים: הלא כיון שנאמר במשנה שהכל כמנהג המדינה, הרי זה מעשה לסתור! שהרי מן המעשה אפשר ללמוד שלא די במנהג המדינה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך היא שנויה, כך יש לשנותה: ואם פסק להן מזונות

15 ריבה להן, שכיון שלא הסתפק בשכירתם היתה כוונתו להוסיף להם מזונות יותר על המנהג.

16 א ומעשה נמי גם כן בר' יוחנן בן מתיא, כפי שנאמר במשנה, שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להן מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להן, לפועלים ששכרת, כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ושואלים: למימרא דסעודתא האם לומר ללמוד מכאן שסעודתו של אברהם אבינו היתה עדיפא עדיפה מזו של שלמה? והכתיב והרי נאמר "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח. עשרה בקר בראים ועשרה בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים" מלכים א' ה, ב–ג! ואמר גוריון בן אסטיון משמיה משמו של רב: הללו, כל קמח שנאמר הוא לעמילן של טבחים ששמים בקדרה כדי שידבק בו הקצף שעל גבי התבשיל. ור' יצחק אמר: הללו לציקי קדירה, לבצק שמטגנים עמו את שיירי האוכל.

17 ואמר ר' יצחק: אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך. מאי טעמא מה טעם — זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה שמא אצלי סועד היום. ואילו גבי אצל אברהם כתיב נאמר: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" בראשית יח, ז. ואמר רב יהודה אמר רב: "בן בקר" — הרי אחד, "רך" — שנים, "וטוב" — שלשה, והרי זה פחות מסעודתו של שלמה!

18 ומתרצים: התם תלתא תורי לתלתא גברי שם הכין שלושה שוורים לשלשה אנשים, הכא כאן בשלמה היו נשיו מכינות סעודה לכל ישראל ויהודה, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים

19 "מלכים א' ד, כ. כיון שהוזכרו ברבורים אבוסים שואלים: מאי מה פירוש "ברבורים אבוסים"? אמר רב: מדובר באלה שאובסים מאכילים אותם בעל כרחם. ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם. ור' יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו שור מהמרעה שלו שמעולם לא אניס נאנס לעבוד, ותרנגולת מאשפתה שלא אניסא נאנסה לגדל אפרוחים, ומהם היו מכינים את סעודת שלמה.

20 אגב כך מביאים את מה שאמר ר' יוחנן: מובחר שבבהמות לענין אכילה — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת. אמר אמימר: באיזו תרנגולת מדובר — זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי תרנגולת שחורה בעלת כרס הנמצאת בין הגיתות, שיש לה אוכל מרובה, דלא מציא פסיא קניא שאיננה יכולה לפסוע כדי מרחק של קנה מרוב שומנה.

21 ב כיון שדובר בענין סעודתו של אברהם אבינו, מרחיבים את הדיבור בענין זה. נאמר: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" בראשית יח, ז. אמר רב יהודה אמר רב: "בן בקר" — אחד, "רך" — שנים, "וטוב" — שלשה, ושואלים: ואימא חד, כדאמרי אינשי ואמור שהיה זה רק אחד, כמו שאומרים בני אדם: רכיך וטב רך וטוב ולא שהיו אלה עגלים אחדים!

22 ועונים: אם כן, לכתוב שיכתוב "רך טוב", מאי מה טעם הפסיק וכתב "וטוב" — שמע מינה למד מכאן שבא הדבר לדרשה, שאין מדובר באותו בן בקר. ושואלים: אם כן, אימא תרי אמור שהיו רק שנים ולא שלושה! ומשיבים: מכיון ש"טוב" בא לדרשה להוסיף עוד אחד, "רך" נמי גם כן בא לדרשה, להוסיף אף הוא אחד.

23 מתיב מקשה רבה בר עולא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב הושעיא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב נתן בר' הושעיא: הלא נאמר "ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו", משמע שרק אחד היה! ומשיבים: כל חד וחד יהביה אחד ואחד מן השוורים נתנו לנער חד אחד. ומקשים עוד: והרי נאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" שם, משמע שהיה רק בן בקר אחד! ומשיבים: דקמא קמא דמטיא, אייתי לקמייהו שראשון ראשון שהגיע מוכן, הביא לפניהם.

24 ושואלים: ולמה לי תלתא לו שלושה שוורים? תסגי בחד שיסתפק באחד, שהרי שלושה אנשים די להם והותר בשור אחד! אמר רב חנן בר רבא: שחט שלשה כדי להאכילן שלש לשונות שהם החלק המובחר שבבשר בחרדל. אגב ענין זה אמר ר' תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג הנהוג במקום, שהרי משה עלה למרום — ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה — ואכלו לחם. ושואלים: ואכלו סלקא דעתך עולה על דעתך לומר?! כיצד יכול מלאך לאכול? אלא אימא אמור: נראו כמי שאכלו ושתו. ועוד מה שלמדים מסעודת אברהם.

25 אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו של אברהם, לבני ישראל, אף הוא בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח — עשה הקדוש ברוך הוא לבניו של אברהם על ידי שליח. כיצד?

26 נאמר "ואל הבקר רץ אברהם" בראשית יח, ז, וכנגד זה נאמר "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים" במדבר יא, לא. נאמר באברהם "ויקח חמאה וחלב" בראשית יח, ח, וכנגד זה נאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" שמות טז, ד.

27 נאמר באברהם "והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" בראשית שם, ונאמר כנגדו "הנני עמד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים" שמות יז, ו. נאמר "ואברהם הלך עמם לשלחם" בראשית שם, טז, וכנגדו נאמר "וה' הלך לפניהם יומם" שמות יג, כא.

28 והיו דברים שעשה אברהם על ידי שליח: נאמר כאן "יקח נא מעט מים" בראשית שם ד, ונאמר כנגדו למשה, כשליח ה', "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" שמות יז, ו.

29 ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דברי ר' חמא בר' חנינא. שאמר ר' חמא בר' חנינא, וכן תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: בשכר שלשה בני בקר ששחט עבור המלאכים זכו בניו לשלשה מתנות שניתנו להם מאוחר יותר בהיותם במדבר. כיצד? בשכר שנתן חמאה וחלב — זכו ישראל למן, בשכר "והוא עמד עליהם" — זכו לעמוד הענן, בשכר "יקח נא מעט מים" — זכו לבארה של מרים, ואינו מחלק בין מה שעשה אברהם בעצמו ועל ידי שליח.

30 ועוד בפירוש כתובים אלה; נאמר "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" — אמר ר' ינאי בר' ישמעאל, אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם, שלכן רצונך שנרחץ רגלינו ולא נשתחוה לאבק, הלא כבר יצא ממנו ישמעאל שהרי בני ישמעאל הם שעתידים לעשות כך.

31 ועוד באותו ענין: נאמר "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" בראשית יח, א, ושואלים: מאי מה עניינו של "כחם היום"? אמר ר' חמא בר' חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם כדרך שמבקרים את החולה, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, שעשה שתלהט החמה ביותר באותו יום כדי שלא יטריח אותו צדיק עצמו באורחים ויוכל לנוח מעט. ואולם אברהם רצה מאד לקיים מצות הכנסת אורחים.

32 שדריה שלחו את אליעזר עבדו למיפק לברא לצאת לחוץ לראות אם יש אורחים. נפק יצא ולא אשכח מצא, אמר אלו אברהם: אני לא מהימנא מאמין לך. היינו דאמרי תמן וזהו שאמרו שם, בארץ ישראל: לית הימנותא בעבדי אין נאמנות בעבדים. נפק איהו חזייה יצא הוא וראהו להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא שהוא עומד על הפתח. היינו דכתיב הוא שנאמר "אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" שם יח, ג, שפנה לשכינה בבקשה זו.

33 כיון שחזא דקא אסר ושרי כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהוא קושר ומתיר התחבושת על פצעו, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא אין זה דרך ארץ לעמוד כאן. היינו דכתיב זהו שנאמר: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם שם ב. מעיקרא אתו קמו עליה מתחילה באו ועמדו עליו, כי חזיוהו דהוה ליה צערא כאשר ראוהו שיש לו צער, כאב, אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא אין זה דרך ארץ לעמוד כאן.

34 ואומרים: מאן נינהו מי הם שלשה אנשים אלו — המלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל. ולשם מה באו? מיכאל — שבא לבשר את שרה שיהיה לה בן, רפאל — שבא לרפא את אברהם מכאב המילה, גבריאל אזל למהפכיה הלך להפוך את סדום. ושואלים: אם כך, רק מלאך אחד צריך ללכת לסדום, והא כתיב והרי נאמר "ויבאו שני המלאכים סדמה בערב" בראשית יט, א! ומשיבים: דאזל שהלך מיכאל בהדיה לשזביה אתו, עם גבריאל, להציל את לוט. ומעירים: דיקא נמי, דכתיב מדוייק גם כן לומר כך, שכן נאמר: "ויהפך את הערים האל" שם כה ולא כתיב נאמר בלשון רבים "ויהפכו" — שמע מינה למד מכאן שרק מלאך אחד היה שליח הפורענות, ואחד היה שליח להצלה.

35 אגב כך שואלים: מאי שנא במה שונה במנהג המלאכים לגבי אברהם דכתיב שנאמר מיד כשפנה אליהם אמרו לו: "כן תעשה כאשר דברת" שם יח, ה, ומאי שנא ומה שונה במנהגם לגבי לוט דכתיב שנאמר