ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ג

1 הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר אין הרב בעלים יכול לומר לעבד: עשה עבוד עמי ואיני זנך, אלא חובה היא עליו לפרנסו ובענייננו שאין האדון הפועל יכול לקצוץ ולוותר על שכר העבדים, לשיטה זו — שפיר יפה. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי יכול לקצוץ בכל מקרה, גם אם לא יקבל העבד מאומה!

2 אלא לשיטה זו יש לפרש אחרת, אידי ואידי זה וזה במשנה ובברייתא, מדובר באופן שאין מעלה להן מזונות, ובהא פליגי ובנושא זה עצמו חלוקים הם; דמר סבר שחכם זה סבור: יכול הרב לומר לעבדו איני מפרנסך, ומר סבר וחכם זה סבור אין יכול. ותוהים: אם כן נמצא כי ר' יוחנן, שאמר: יכול הרב, שביק מתניתין ועביד עזב את משנתנו ועשה, פסק כברייתא?!

3 אלא צריכים אנחנו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולישב כך: דכולי עלמא לדעת הכל משל שמים הוא אוכל, ואפילו אם הרב מעלה לו מזונות, ולא מצי קציץ ואינו יכול לקצוץ, שהרי אין זכות באכילה שלו. ומאי ומה פירוש "קוצץ" שאמר ר' הושעיא — אין הכוונה כמו במשנה שמוותר על זכות האכילה של העובדים, אלא שקוצץ ומקציב מזונות, שיאכלו אלה לשבעה קודם עבודתם וימנעו מאכילה אחר כך.

4 ומקשים: אם כן דכוותיה כיוצא בזה גבי בהמתו אין כאן שום מקום לדיון תבן נקוץ לה יתן לה קודם עבודתה, שהרי זה מותר לדעת הכל! אלא יש לחזור מפירוש זה ולומר כי בהא קמיפלגי בענין זה חלוקים הם; דמר סבר שחכם זה סבור: משלו הוא אוכל, ומר סבר וחכם זה סבור: משל שמים הוא אוכל? והוכחנו איפוא שהבעיה שעמדה בפנינו תחילה כבר היתה שנויה במחלוקת תנאים.

5 א משנה קוצץ אדם על ידי עצמו, שיקבל תוספת שכר ולא יאכל מן הפירות בזמן העבודה, וכן קוצץ על ידי לצורך בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו, מפני שיש בהן בכל המנויים כאן דעת, והם יכולים לוותר על זכותם המוקנית להם מן התורה. אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת ולכן אינם יכולים לוותר.

6 השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי מטע פירות בשנה הרביעית לנטיעתו שלו, כיון שנטע רבעי אסור באכילה עד שיביאנו לירושלים — הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען מראש שיעבדו בנטע רבעי — פודה מן האוכל ומאכילן בו. שהרי גם על דעת אכילה מן הפירות נשכרו לעבודתם, נתפרסו נתפרקו והתפוררו עגולי הדבילה שלו וצריך לחזור ולכבוש את התאנים, נתפתחו חביותיו וצריך לסותמן — הרי אלו לא יאכלו, שכיון שכבר נגמרה מלאכתם למעשר — אין אוכלים מהם בלא עישור. אם לא הודיען מראש שכך הוא — מעשר ומאכילן.

7 שומרי פירות אוכלין בפירות השדה או הכרם מהלכות מדינה, כלומר, על פי התקנות שהתקינו והסכימו לעצמם בני המדינה, אבל לא מן התורה.

8 ב גמרא דובר במשנה בענין שומרי פירות. אמר רב: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גנות ופרדסין דווקא, שכיון שהפירות עדיין מחוברים אין להם כל זכות בהם, ורק מכח התקנה הם אוכלים. אבל שומרי גיתות וערימות ששומרים על פירות תלושים — אוכלים מן התורה, שאין חילוק אלא בין שומרי פירות תלושים או מחוברים. קסבר סבור הוא: משמר כעושה מעשה דמי הוא נחשב.

9 ואילו שמואל אמר: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גיתות וערימות שאוכלין לפי מנהג המדינה. אבל שומרי גנות ופרדסים — אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומסבירים: קא סבר סבור הוא שמשמר לאו לא כעושה מעשה דמי הוא נחשב, ולכן אין כל שומר זכאי לאכול מדין תורה, אלא שנהגו בני המדינה להתיר בשומרי פירות תלושים.

10 מתיב מקשה על סברה זו רב אחא בר רב הונא, ממה ששנינו: המשמר את הפרה האדומה לאחר שריפתה — מטמא בגדים ככל שאר העוסקים בפרה אדומה, שאמרה תורה שנטמאים בגדיהם. ולענייננו: ואי אמרת ואם אומר אתה כי משמר לאו לא כעושה מעשה דמי הוא נחשב — אמאי מדוע מטמא בגדים? הלא לא עשה דבר! אמר רבה בר עולא: אינו מטמא מחמת שמירתו, אלא מפני גזירה שמא יזיז בה אבר.

11 מתיב מקשה על כך רב כהנא ממה ששנינו: המשמר ארבע וחמש מקשאות שדות שמגדלים בהם מיני קשואים ודלעת השייכים לאנשים שונים — הרי זה לא ימלא כרסו משדה אחד מהן בלבד, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ואי אמרת ואם אומר אתה כי משמר לאו לא כעושה מעשה דמי הוא נחשב — אמאי מדוע אוכל בכלל?

12 אמר רב שימי בר אשי: כאן בקישואים עקורין שנו שאמרנו שאף לשמואל אוכל בהם מהלכות מדינה. ומקשים: עקורין — והלא כבר נגמרה מלאכתן למעשר, ואמרנו שפירות שנגמרה מלאכתן אין הפועל אוכל מהן, ומשיבים: מדובר באופן שלא ניטל עדיין פיקס שלהם, שעדיין לא נבל הפרח היבש שבראש הפרי, שזהו סוף מלאכתן. וכיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן — אינם חייבים עדיין במעשר.

13 א מר רב אשי: כוותיה כשיטתו של שמואל מסתברא מסתבר לומר: דתנן שכן שנינו במשנה, ואלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו. ומלשון המשנה "מן התורה" אפשר לדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא דלא קא אכיל שיש מי שאינו אוכל מן התורה אלא מהלכות מדינה.

14 ומעתה אימא סיפא אמור את סופה של אותה משנה, ששנינו: ואלו שאינן אוכלין. ונברר: מאי מה פירוש "אינן אוכלין"? אילימא אם תאמר הכוונה היא שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה — אם כן, היינו רישא זוהי ההתחלה, אלא לאו האם לא הכוונה היא שאין אוכלין כלל, לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומאי ניהו ומה הם אלה המנויים שם — עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, וכל שכן שומרי גנות ופרדסות שאין מלאכתם מלאכה גמורה.

15 ג משנה ארבעה סוגי שומרים הן, שיש ביניהם חילוקי דינים, והם: שומר חנם, שאינו מקבל כל תמורה עבור שמירת החפץ, והשואל חפץ מחבירו כדי להשתמש בו, נושא שכר, שהוא שומר המקבל שכר עבור שמירתו, והשוכר, זה המשתמש בכלי או בבהמה ומשלם לבעלים עבור זה. ודיניהם: שומר חנם נשבע על הכל, שאם אבד או נגנב או נשבר החפץ או מת בעל חיים בכל אופן שיהיה, נשבע שהדבר היה כפי שהוא מספר, ופטור מלשלם. והשואל משלם את הכל בין בגניבה ובאבידה ובין באונס.

16 נושא שכר והשוכר דינם שווה: נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה שאכן אירע בהן אונס זה, ופטורים, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

17 ד גמרא שואלים: מאן מי הוא התנא ששנה משנה זו בארבעה שומרים? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר' מאיר היא. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מי איכא דלית ליה האם יש חכם שאין לו ארבעה שומרין? והלא מקובל בידי כל החכמים לומר שארבעה שומרים אלה כתובים בתורה! אמר ליה לו: הכי קאמינא כך אומר אני לך, זו היתה כוונתי: מאן מי הוא התנא ששנה ששוכר דינו כנושא שכר — שיטת רבי מאיר היא.

18 ומקשים: והא והארי ר' מאיר איפכא שמעינן ליה ההיפך שמענו אותו אומר, דתניא שכן שנינו בברייתא: שוכר שלא נתפרש דינו בתורה כיצד משלם? ר' מאיר אומר: משלם כשומר חנם, ר' יהודה אומר: כשומר שכר! ומסבירים: רבה בר אבוה איפכא קתני ההיפך למד שגירסתו באותה ברייתא היתה להיפך מגירסתנו.

19 על עצם מנין השומרים מקשים: אי הכי אם כן ששוכר דינו כשומר שכר, מדוע מונה ארבעה? הרי שלשה נינהו הם! אמר רב נחמן בר יצחק, כך יש להבין: ארבעה מיני שומרין הם, ודיניהם שלשה.

20 ה מסופר: ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא רועה אחד שהיה רועה בהמות על חוף נהר פפא. שריג חדא מינייהו ונפלת למיא החליקה אחת מהן ונפלה למים וטבעה. אתא לקמיה בא לפני רבה ופטריה ופטרו מתשלומין. אמר: מאי הוה ליה למיעבד מה היה לו לעשות? שטביעה כזו יש לראות כאונס, והרועה אף שהוא שומר שכר — פטור הוא מן האונסים.

21 הא נטר כדנטרי אינשי הרי שמר כמו ששומרים בני אדם ואינו חייב ביותר מזה. אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, לפי שיטתך זו, אם על למתא בעידנא דעיילי אינשי נכנס לעיר בזמן שנכנסים בני אדם כדרך שעושים הרועים, שכאשר הבהמות רועות במקום שקט ובטוח הם נכנסים לענייניהם לעיר, ואם באותה שעה אירעה גניבה — הכי נמי כך גם כן תאמר שהוא פטור?! אמר ליה לו: אין כן. והקשה עוד: אם גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי ישן קצת בזמן שאנשים כרגיל ישנים — הכי נמי כך גם כן תאמר שהוא פטור?! אמר ליה לו: אין כן.

22 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו בברייתא: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן — כגון: "... הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם. ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב" איוב א, יד-טו משמע כי רק שוד על ידי צבא נחשב לאונס, ולא פחות מזה! אמר ליה לו: התם בחזני מתא שם מדובר בשומרי העיר, שכיון שהם שומרים מקצועיים ונשכרו לצורך שמירה על רכוש העיר אם אין אונס של מלחמה ואימת מוות — אינם נפטרים.

23 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו בברייתא אחרת: עד מתי עד כמה שומר שכר חייב לשמור — עד כדי מה שאמר יעקב ללבן "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה" בראשית לא, מ. אמר לו רבה: התם נמי בחזני מתא שם גם כן מדובר בשומרי העיר כמה חייבים הם לשמור. אמר ליה לו אביי: אטו וכי יעקב אבינו חזן מתא הוה שומר העיר היה? והלא ממנו אנו מביאים ראיה זו! אמר לו רבה: שאמר ליה לו יעקב ללבן: נטרי שמרתי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא שמירה יתירה כדרך ששומרים שומרי העיר.

24 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו בברייתא אחרת: רועה שהיה רועה בהמות של אחרים והניח עדרו ובא לעיר, ובינתים בא זאב וטרף, או בא ארי ודרס — אין אומרים: אילו היה שם היה מציל. וכיון שלא היה — צריך לשלם. אלא אומדין אותו כך: אם יכול היה להציל, שהיה בכוחו להבריח חיה כזו — הרי זה חייב, שברור שבשל עזיבתו את המקום נגרם הנזק, ואם לאו לא — פטור.

25 וממשיך אביי: מאי לאו האם לא מדובר בברייתא זו באופן דעל בעידנא דעיילי אינשי שנכנס לעיר בזמן שרגילים אנשים להיכנס, וקשה איפוא לרבה! ודחה רבה: לא, מדובר באופן דעל בעידנא דלא עיילי אינשי שנכנס בזמן שאין אנשים רגילים להיכנס. והקשה אביי: אי הכי, אמאי אם כך, מדוע פטור גם כשהיה זה באופן שאינו יכול להציל? הלא זהו מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכיון שהיתה פשיעה מתחילה חייב אף על האונס!

26 והסביר רבה: מדובר באופן ששמע קל קול אריה שואג בסביבה ועל ונכנס לעיר כדי להנצל, ואם כן לא היתה תחילתו פשיעה אלא באונס. והקשה: אי הכי אם כך, מה ענין אומדין אותו? מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לעשות כנגד אריה? השיב לו: היה לו לקדם את האריה ברועים ובמקלות להבריחו.

27 ושואלים: אי הכי, מאי איריא אם כך, מה שייך, מדוע דווקא שנה דין זה בשומר שכר? אפילו שומר חנם נמי גם כן זה דינו, דהא מר שהרי אדוני הוא שאמר הלכה זו: שומר חנם שהיה לו מקום ואפשרות לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב, שאם לא עשה דבר הרי הוא כפשיעה בשמירה. ענה לו רבה: שומר חנם מתחייב רק כאשר היה יכול לאסוף רועים להגן על הצאן בחנם, שומר שכר חייב אפילו לא היה יכול לאסוף רועים להגן על הצאן אלא בשכר.

28 ושואלים: ועד כמה צריך להוציא לשכירת עזרה והגנה כזו? ומשיבים: עד כדי דמיהן של הבהמות, שקיבל עליו לשמור עליהן. ושואלים: אם כך, נמצא ששומר שכר משלם משלו עבור הגנת הבהמות מחיות טרף, והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין, שהרי דבר זה אונס הוא לכל הדעות, ובכל זאת מתברר שהשומר משלם עבורו בעקיפין! ומשיבים: דהדר שקיל שחוזר ולוקח את דמיהן של השומרים הללו מבעל הבית.

29 אמר לו רב פפא לאביי: אי הכי מאי אהני ליה מינה אם כך, מה הנאה לו מזה לבעל הבהמות? שהרי בעל הבית משלם, ומה שלא הפסיד בשביל האריה — הפסיד על ידי השומרים! ומשיבים: נפקא מינה לכושרא דחיותא יוצא מזה הענין לכושרן, הרגלן, של הבהמות, שאף שמבחינת הכסף אין הבדל, בכל זאת אם היה צריך לקנות בהמות אחרות הריהו מפסיד את ההרגל והכושר של הבהמות שהיו שלו, ועדיף לו להחזיק בבהמותיו שלו. אי נמי לטרחא יתירתא או גם כן לענין הטרחה היתירה שיש בקניית בהמות חדשות.

30 שיטת רבה היתה איפוא כי אף שומר שכר חייב רק בשמירה ובטיפול רגיל, ואולם רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא היו סבורים כשיטתו זו של רבה, דאמרי שהם אומרים שהמפקיד אומר לשומר: להכי יהבי לזה נתתי לך אגרא שכר כדי לנטורי שתשמור לי נטירותא יתירתא שמירה יתירה ולא שתלך ותאכל ותישן כשאר בני אדם.

31 מסופר: בר אדא סבולאה הסבל הוי קא מעבר חיותא אגמלא היה מעביר בהמות על הגשר הצר של נרש. דחפה בהמה חדא אחת את חברתה ושדיתה במיא וזרקתה במים וטבעה. אתא לקמיה בא הדבר לפני רב פפא, חייביה וחייבו. אמר ליה לו בר אדא: מאי הוה מה היה לי למעבד לעשות? אמר ליה לו רב פפא: אבעי היה לך לעבורי חדא חדא להעביר אותן אחת אחת אמר לו בר אדא: האם ידעת ביה בבר אחתיך דמצי למעבר חדא חדא יודע אתה בבן אחותך שיכול להעביר אחת אחת? כלומר, האם יודע אתה מישהו שיכול לעשות זאת? הלא הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי! אמר לו: רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך צעקו וטענו על כך ראשוני ראשונים ולא איכא דאשגח בהו היה מי שישגיח בהם, שכיון שאתה מומחה ולכך נשכרת — עליך האחריות.

32 ומסופר עוד: איבו אפקיד כיתנא בי איבו הפקיד פשתן בבית, אצל איש בשם רוניא. אזל הלך גנב ששמו שבו שמטיה מיניה וחטף אותו ממנו בכוח, בגזילה. לסוף לבסוף הוכר הגנב ונתפס. אתא לקמיה בא הענין לפני רב נחמן, חייביה וחייב אותו, את רוניא. ושואלים: לימא פליגא האם לומר שחלוקה פסיקה זו על דברי רב הונא בר אבין?

33 ששלח רב הונא בר אבין הלכה זו: בהמה שנגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב ונתפס, אם שומר חנם הוא השומר הראשון, רצה — נשבע שלא שלח ידו בה והבעלים יגבו מן הגנב, רצה — עושה עמו, עם הגנב, דין, ומקבל ממנו. אם שומר שכר הוא — עושה עמו דין ואינו נשבע. ורוניא, כיון ששומר חנם היה, מדוע צריך הוא לעשות דין?

34 אמר רבא: אינו דומה, שכן התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי שם במקרה של רוניא אנשי השלטון היו עומדים שם, דאי רמא קלא הוו אתו ומצלין ליה שאם היה מרים את קולו היו באים ומצילים אותו, ואם כן רשלנותו ופשיעתו היא שגרמה לגניבה, ולכן חובה עליו לטפל בהוצאת הכסף מן הגנב.

35 א משנה זאב אחד שמתנפל על עדר — אינו אונס, לפי שיכול הרועה לגרשו. שני זאבים — אונס. ר' יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים, כשהזאבים יוצאים ממחבואיהם ומתנכלים בכל מקום, אף זאב אחד — אונס.

36 שני כלבים — אינו אונס. החכם ידוע הבבלי אומר משום בשם ר' מאיר: אם באו שני הכלבים מרוח אחת מצד אחד — אינו אונס, משתי רוחות — אונס, שהרי אינו יכול להתגונן כראוי. הלסטים שודדים — הרי זה אונס. הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש — הרי אלו אונס.

37 אימתי נחשבים אלה כאונס לפטור את שומר השכר — בזמן שבאו חיות רעות או גזלנים מאליהן למקום המרעה הרגיל. אבל אם הוליכן הרועה למקום גדודי חיה ולסטים — אינו אונס, שהרי מעשיו הם שגרמו.

38 מתה בהמה כדרכה — הרי זה אונס, סגפה עינה אותה במלאכה ובחוסר טיפול בה ומתה — אינו אונס. עלתה הבהמה לראשי צוקין ונפלה משם ומתה — הרי זה אונס. העלה אותה הוא עצמו לראשי צוקין ונפלה ומתה — אינו אונס.

39 ב גמרא על דברי המשנה שואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא: זאב אחד — אונס! אמר רב נחמן בר יצחק: הברייתא ההיא מדברת בשעת משלחת זאבים, ושיטת ר' יהודה היא.

40 ג שנינו במשנה: הלסטים — הרי זה אונס. ושואלים: אמאי מדוע? לוקי גברא להדי גברא שיעמוד אדם מול אדם ויתגונן הרועה, שהרי לשמירה נשכר, ואם כן ילחם בגנב! אמר רב: מדובר כאן בלסטים מזויין שאין הרועה יכול להתגונן מפניו.

41 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: לסטים מזויין ורועה מזויין מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן אוקי גברא להדי גברא האם אומרים אנו שיעמוד אדם מול אדם וילחם, או דלמא שמא, האי מסר נפשיה זה הגנב מוסר את נפשו, והאי וזה הרועה לא מסר נפשיה מוסר את נפשו? ומשיבים: מסתברא דהאי מסר נפשיה מסתבר לומר שזה מוסר את נפשו, והאי וזה לא מסר נפשיה מוסר את נפשו, ואין על הרועה אחריות אם לא נכנס למלחמה כזו. אמר ליה לו אביי לרבא: מה יהיה הדין במקרה שאשכחיה מצא אותו הרועה לגנב מפורסם, ואמר ליה לו: גנבא סריא גנב מסריח! בדוכתא פלניא יתיבינן במקום פלוני אנו הרועים יושבים