ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ה׳

1 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שהילך בכלל פטור משבועה, אמאי איצטריך קרא מדוע הוצרך כתוב מיוחד למעוטי למעט קרקע מחיוב שבועה אם הודה במקצת? הא הרי כל קרקע הילך הוא, שהרי הקרקע עומדת במקומה כפי שהיתה, ואין הילך גדול מזה, ואם כן לשם מה פסוק מיוחד?

2 אמר יכול היה לומר לך: איצטריך קרא הוצרך הכתוב למקרה מסויים, היכא היכן שחפר בה, בקרקע שהוא מחזיר בורות, שיחין בריכות, ומערות, ושוב אין זה הילך, שהרי כבר נתקלקל השדה על ידי כך.

3 אי נמי או גם כן יש צורך בכתוב היכא שטענו את חבירו שחייב לו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, ללמדנו שאינו חייב שבועה על הקרקעות.

4 ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע בוא ושמע, ממה דתני ששנה רמי בר חמא ברייתא זו: ארבעה שומרין, כלומר, ארבעה סוגי שומרים שמנתה התורה ושיש בכל אחד מהם חובה להשבע במקרים מסויימים אם לא החזירו את מה שנמסר לידם, צריכין כדי לחייבם להשבע שתהא כפירה במקצת והודאה במקצת. ואלו הם ארבעת השומרים: שומר חנם שאינו מקבל כל שכר עבור שמירתו, והשואל מחבירו חפץ כדי להשתמש בו ואינו משלם עבור זכות השימוש בו, נושא שכר המקבל תשלום עבור השמירה, והשוכר חפץ מחבירו ומשלם לו עבור זכות השימוש בו.

5 ומעתה נברר, היכי דמי כיצד מדובר, כיצד יכולה להיות בשומרים כפירה והודאה במקצת? לאו האם לא מדובר כאן כגון שאמר ליה לו השומר: הילך, הרי לך מה שבאמת קבלתי ממך, והשאר מעולם לא התחייבתי בהם! וראיה היא לר' חייא שהילך חייב!

6 ודוחים: לא, יכול שתהא הודאה במקצת באופן אחר, כגון שאמר ליה לו בעל הפרות לשומר החינם: שלש פרות מסרתי לך ומתו כולהו כולן בפשיעה רשלנות ואתה חייב לשלם עבורן. ואמר ליה איהו לו הוא, השומר: לגבי פרה חדא אחת לא היו דברים מעולם, כלומר, לא שלוש אלא שתיים לקחתי. וחדא ואחת מהפרות מתה באונס ואני פטור עליה, וחדא ואחת מהן אכן מתה בפשיעה דבעינא שלומי שאני אכן צריך לשלם לך עבורה. ובמקרה זה אף שהוא מודה במקצת הטענה, לאו לא הילך הוא, שהרי בפועל אינו מחזיר דבר ואם כן אין להוכיח מכאן לענייננו.

7 ושוב מציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה דתני אבוה ששנה אביו של ר' אפטוריקי ברייתא בדומה לזו לדר' חייא קמייתא להלכתו הראשונה של ר' חייא: אמר לחבירו "מנה לי בידך", והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש בידו מאותם מעות חמשים זוז, יכול ישבע על השאר —

8 תלמוד לומר בענין שומרים: "על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם" שמות כב, ח, ומכאן למדים: על הודאת פיו "אשר יאמר כי הוא זה" אתה מחייבו שבועה "עד האלהים", ואי ואין אתה מחייבו שבועה על העדאת עדים, והרי זה היפך דברי ר' חייא!

9 את הקושיה הזו דוחים: מתניתא קא רמית עליה מברייתא אתה משליך, מראה סתירה, עליו, על דברי ר' חייא?! והלא ר' חייא עצמו תנא של ברייתא הוא ופליג וחולק על הברייתא שהביא אביו של ר' אפטוריקי.

10 ומקשים: והא קרא קאמר והרי מקרא אמר! שהרי אינו אומר רק סברה סתם, אלא לפנינו מקרא כתוב, ומן המקרא יש להקשות על ר' חייא! ומשיבים: הפסוק ההוא שהבאנו שנאמר בו ''כי הוא זה" לענין אחר הוא בא, ללמדנו, למודה מקצת הטענה, שרק הוא חייב להשבע.

11 ומעירים: ואבוה ואביו של ר' אפטוריקי אמר יכול היה לומר לך כהסבר לדבר: לשון הכתוב "כי הוא זה" מורה על מיעוט כפול, כתיב נאמר "הוא" וכתיב ונאמר: "זה", חד אחד מהם, מלה אחת בא ללמד שמודה מקצת הטענה הוא שחייב להשבע, וחד ואחד מהם להעדאת עדים שפטור משבועה.

12 ושואלים: ואידך והאחר, ר' חייא, כיצד מסביר הוא את הכפילות בפסוק? ואומרים: לדעתו חד אחד מהם בא למעט ולומר כי רק מודה מקצת הטענה חייב להשבע, וחד ואחד מהם לומר שאין נשבעים אלא כשמודה ממין הטענה, שאם היתה התביעה בסוג אחד של דברים, והודה לו בסוג אחר, שאינו חייב להשבע.

13 ושואלים: ואידך והאחר, אבי ר' אפטוריקי מדוע אינו מפרש גם הוא כך? ומשיבים: זה שאיננו מודה ממין הטענה לית ליה אין לו, איננו סבור שהוא פטור משבועה. וסבר ליה והוא סבור כדעת רבן גמליאל בענין זה, דתנן שכן שנינו במשנה: טענו את חבירו שהוא חייב לו חטין, והודה לו החבר בשעורים, אף על פי שהשעורים זולות מן החיטים, והריהו לכאורה כמודה במקצת, מכל מקום פטור שלא הודה לו כלל באותו דבר שטען נגדו. ואילו רבן גמליאל מחייב, ואבי ר' אפטוריקי הולך בשיטתו של רבן גמליאל. ובסיכומם של דברים נשארו איפוא דברי ר' חייא במקומם, בלא הוכחה מכרעת כנגדם.

14 א ומביאים מעשה שהיה בבית הדין: ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי רועה אחד שהיו מוסרים לו בכל יום בהמות בעדים. יומא חד יום אחד מסרו ליה לו בהמות לשמור בלא שיהיו סהדי עדים להעיד כמה בהמות מסרו. לסוף לבסוף אמר להו להם לבעלי הבהמות: לא היו דברים מעולם, שמעולם לא לקח בהמות אלה, ולא רצה להחזירן. אתו סהדי אסהידו ביה באו עדים והעידו בו שאכל תרתי מינייהו שתיים מהן, מאותן הבהמות שהכחיש את לקיחתן. אמר ר' זירא: אם איתא יש מקום לומר, אם מקבלים אנו את דברי ר' חייא קמייתא הראשונים, הרי במקרה זה משתבע אשארא נשבע הרועה על השאר או ישלם.

15 אמר ליה לו אביי: אם איתא יש, אם מקבלים את דברי ר' חייא משתבע נשבע הרועה?! והא והרי גזלן הוא! שהרי הוכיחו העדים בעדותם שהוא גזלן, וכיון שכך, פסול הוא לעדות ואינו נאמן בשבועתו. אמר ליה לו ר' זירא: לא התכוונתי שהרועה ישבע, אלא הצד שכנגדו קאמינא אמרתי שישבע, ויקבל את המגיע לו.

16 ומעירים: והשתא נמי דליתא ועכשיו גם כן שאין אנו מקבלים להלכה את דברי ר' חייא נחייביה נחייב אותו, את הרועה שבועה מדברי רב נחמן.

17 דתנן שכן שנינו במשנה: האומר לחבירו "מנה לי בידך", וענה לו החבר: "אין לך בידי כלום "— הרי זה פטור מן השבועה. ואמר רב נחמן: אף על פי כן משביעין אותו שבועת היסת. שרב נחמן חידש או ניסח תקנה זו, שגם הכופר בכל חייב להשבע שאין הטענה נכונה. אם כן, יצטרך הרועה להשבע שבועה זו!

18 ומשיבים: הלכה זו שקבע רב נחמן הלא תקנתא תקנה היא ואינה שבועה מדברי תורה, אלא תקנת חכמים.

19 ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ותקנה לתקנה אין אנו עושים. שהלכה זו שאם הנתבע חשוד על השבועה, נשבע התובע ונוטל — אף היא תקנת חכמים, ואין מצרפים שתי תקנות חכמים זו עם זו.

20 ושואלים: ובעיקרו של דבר, מה שאמרנו שהרועה פסול לשבועה משום שהוא גזלן ותיפוק ליה ותצא לו הלכה זו שהוא פסול לעדות משום דהוה ליה שהוא רועה! ואמר רב יהודה: סתם רועה פסול לעדות, שמן הסתם גזלן הוא, שהוא רועה את בהמותיו בשדות אחרים וגוזלם.

21 ודוחים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה — כשהוא רועה את הבהמות דידיה שלו, שאז חושדים אנו בו בגזלנות, הא וזה כשהוא רועה בהמות דעלמא של העולם, אחרים. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שרועה שכיר נאמן, אם כן אנן חיותא אנו את החיות, הבהמות לרועה היכי מסרינן איך אנו מוסרים? והא כתיב והרי נאמר "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד, שאסור לסייע לאדם לעבור עבירה, ואם חושדים אנו בו בגזלנות הרי מכשילים אנו אותו בעבירה על ידי שנותנים לו את הבהמות?! אלא חזקה היא: אין אדם חוטא ולא לו שלא עבור עצמו, ולפיכך אין חוששים שיגזול הרועה עבור בהמות שאינן שלו.

22 א שנינו במשנה: זה, כל אחד מן האוחזים בטלית ואומר "כולה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכן יעשה השני. ושואלים: על החלק דאית ליה שיש לו משתבע הוא נשבע שאומר שיש לו בה חציה ומשמעות דבריו שאכן אותו חלק בו הוא מחזיק הוא שלו, או על החלק דלית ליה משתבע שאין לו הוא נשבע שאומר שאין לו בה פחות מחציה, שהרי מלשון שלילית זו אין להוכיח שיש לו משהו, שייתכן שכוונת דבריו שפחות מחצייה אין לו ואף פחות מכך אין לו! אמר רב הונא, כך הוא נשבע, דאמר שהוא אומר: שבועה שיש לי בה חלק מסויים ואין לי בה פחות מחציה.

23 ושואלים: ונימא ושיאמר שבועה שכולה שלי, שהרי זוהי טענתו מתחילה ומדוע נשבע רק שיש לו בה חלק. על כך משיבים בדרך שאלה: ומי יהבינן ליה והאם נותנים אנו לו את כולה אם ישבע? ואם כן אינו צריך להשבע שכולה שלו.

24 ושואלים: אם כן ונימא ושיאמר רק שבועה שחציה שלי ומדוע צריכים לנוסח מסובך זה של רב הונא? ומשיבים: הריהו על ידי כך מרע ליה לדיבוריה פוגם בדבריו, בטענתו הקודמת, שהרי טען שכולה שלו.

25 ומקשים: השתא נמי מרע ליה לדיבוריה עכשיו גם כן בנוסחו של רב הונא הוא פוגם בדיבורו, שהרי הוא נשבע רק על חציה! ומשיבים: דאמר שהוא אומר בנוסח זה: כולה שלי, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי בכולה — שבועה שיש לי בה חלק ואין לי בה פחות מחציה.

26 לעיקר הדין שואלים: וכי מאחר שזה תפוס ועומד בחציה וזה תפוס ועומד בחציה, ולבסוף כל אחד מקבל מה שהוא תופס בו, שבועה זו למה? מוטב שיתחלקו כך מתחילה בלא שבועה! אמר ר' יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, ועשו אותה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף מחזיק סתם בטליתו של חבירו ואומר: "שלי הוא", ומכריחו על ידי כך להתחלק עמו, ולכן תקנו שבועה כדי למנוע חטיפה סתם.

27 ושואלים מצד אחר: ונימא ונאמר כי מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא מתוך שאנו אומרים שהוא חשוד על גזילת ממון, חשוד הוא גם כן על השבועה, שהרי מתחילה חושדים אנו בו שגזל דבר שאינו שלו והוא משקר בתביעתו, ומדוע נאמין לו בשבועתו?

28 ומשיבים: לא אמרינן אין אנו אומרים ואיננו מקבלים הנחה זו שמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם כן על השבועה שאנו סבורים שאף שייתכן שיהא אדם חשוד על ממון מכל מקום חמורה השבועה בעיניו, ולא ישבע לשקר. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך האי דאמר רחמנא זה שאמרה התורה שמודה מקצת הטענה ישבע, הרי אף שם נימא נאמר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם כן על השבועה, והרי זו ראיה שאין חוששים לכך.

29 ודוחים: משם אין ראיה, כי התם אשתמוטי קא משתמיט ליה שם משתמט הוא ממנו עד שיכול לשלם, וכדברי רבה שהזכרנו, שרבה מסביר שהלווה מתכוון באמת לתת הכל, והוא מודה רק במקצת מפני שהוא רוצה להשתמט בינתיים, עד שיוכל לשלם את חובו כולו.

30 ומוסיפים: תדע שכן הוא, שהרי אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה, מי שהוכיחו עדים שלוה כסף וכפר בכך שאכן לוה אותו — כשר לעדות ואין אנו אומרים שהוא גנב ונפסל משום כך לכל עדות. ואולם מי שהוכח שהוא כופר בפיקדון — פסול לעדות. וטעמו של דבר — שכיון שכסף הלואה ניתן ללווה להוציאו, מניחים אנו שהוציא את הכסף, וכפירתו היתה רק השתמטות לפי שעה עד שיוכל לשלם. מה שאין כן בפקדון, שהרי אין שומר הפקדון רשאי להשתמש בו, ואם אינו בידו בוודאי גנבו, ולכן דינו כגזלן ופסול לעדות, ולענייננו הרי זו הוכחה שהעובדה שאדם כופר בממון ומשקר בדבריו, איננה ראיה שהוא חשוד גם על השבועה.

31 ושואלים: אלא הא דתני ברייתא זו ששנה רמי בר חמא: כדי שיצטרכו ארבעה שומרים להשבע על טענתם, צריכים הם שתהיה בדבריהם כפירה במקצת והודאה במקצת. ואלו הם: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר, אף ביחס להם נימא נאמר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על שבועה, שהרי השומר אין לו סיבה להשתמט, ואם אינו מחזיר את הפקדון יש לחשוש שגנבו, ובכל זאת מאמינים לו בשבועה!

32 ומשיבים: התם נמי שם גם כן בשומרים, אפשר להעלות על הדעת שהשומר אינו שקרן וגזלן אלא אשתמוטי קא משתמיט משתמט הוא מלהחזיר עכשיו, ויחזיר לאחר מכן. כי מן הסתם נגנב או נאבד ממנו הפקדון, וסבר סבור השומר: אם ינתן לי זמן משכחנא אמצא את הגנב ותפיסנא ליה ואתפוס אותו ואקח מידו את החפץ ואחזירנו. אי נמי משכחנא ליה או גם כן אמצא אותו, את הבהמה באגם ומייתינא ליה ואביא אותה, ואם כן, מתחילה אין חושדים אותו כשקרן אלא כמשתמט בלבד.

33 ומקשים: אי הכי אם כך אתה אומר, הכופר בפקדון אמאי מדוע פסול לעדות? נימא נאמר גם שם: אשתמוטי כי קא משתמיט משתמט הוא בינתיים מלהחזיר סבר וסבור הוא: אשתמט עד דבחשנא ומשכחנא ליה שאחפש ואמצא אותו, את הפקדון! ומשיבים: אכן, סתם כופר בפקדון איננו נפסל לעדות.

34 כי אמרינן כאשר אומרים אנו שהכופר בפקדון פסול לעדות הוא במקרה כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה שבאו עדים והעידו בו דההיא שעתא איתיה שבאותה שעה שהכחיש היה הפקדון בביתיה והוה ידע בביתו והיה יודע שהפקדון שם. אי נמי דהוה נקיט ליה בידיה או גם כן שהיה מחזיק אותו, את הפקדון, בידו ואז ברור לנו שאין הוא משתמט אלא גנב גמור.

35 ושואלים שוב: אלא הא זו שאמר רב הונא לגבי דיני שומרים, ששומר שלא החזיר את הפקדון ואמר שהוא מוכן לשלם את מחירו ובלבד שלא ישביעוהו, מכל מקום משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא נאמר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה, שהרי הוא טוען שהחפץ נגנב או נאבד, ואנו חושדים בו ומחייבים אותו להשבע, משמע שאנו מאמינים לשבועתו!

36 ודוחים: התם נמי שם גם כן השומר מורה היתר לעצמו ואמר ואומר: דמי קא יהבנא ליה כסף נתתי לו עבור החפץ, ואף שלקחתי את הפקדון לעצמי כיון שאני מחזיר את דמיו לא עשיתי כל רע, ולכן יש מקום לחייב אותו שבועה שאין החפץ ברשותו, ואם נשבע הריהו נאמן בשבועתו.

37 אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר והרי הוא, השומר, עבר בכך שלא החזיר את הפקדון גם אם שילם בעדו, על לאו מצות לא תעשה של "לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"שמות כ, יד, שאדם מתחייב בו אם לוקח בכוח או במרמה חפץ מחבירו, אף אם משלם עבורו!

38 ומשיבים: "לא תחמד" לאינשי לאנשים בלא דמי משמע להו כסף נשמע להם, שאף שאכן הנוטל דבר מחבירו גם אם משלם עובר על איסור "לא תחמוד", מכל מקום אנשים אינם יודעים שהדבר אסור, והם סבורים שעבירה של "לא תחמוד" היא רק כאשר הוא לוקח חפץ של חבירו בלא לשלם, ומשום כך השומר לא חשב שהוא מרשיע לעשות, ולכן הוא נאמן לעדות ולשבועה.