ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ק״ח

1 ואי ואם לא — לא מיסתגי להו יכלו ללכת, אלא יצטרכו לעבור לעבר הנהר השני, ואם כן אין טעם בקציצת חלק משפת הנהר בלבד.

2 מסופר: רבה בר רב נחמן הוה קא אזיל בארבא היה מהלך באניה חזא ההוא אבא דקאי אגודא דנהרא ראה אותו יער המצוי על שפת הנהר ממש שלא קצצו ופינו בו דרך לנגדים. אמר להו להם לאנשים שעמו: דמאן של מי הוא יער זה? אמרו ליה לו: של רבה בר רב הונא הוא. אמר רבה בר רב נחמן, הרי זה כעין שנאמר: "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה" עזרא ט, ב, שחכם מפורסם אינו נוהג כהלכה. אמר להו להם: קוצו קוצו קצצו קצצו ופנו את הדרך!

3 אתא בא רבה בר רב הונא אשכחיה דקייץ ומצא את יערו שהוא קצוץ והרי כאמור צדק הוא במה שלא קצץ, ולכן כעס ואמר בלשון קללה: מאן קצייה מי שקצצו את היער הזה — תקוץ ענפיה יקצצו ענפיו. ואומרים: כיון שיצאה קללה זו מפיו, אף על פי שלא ידע מי עשה זאת, מכל מקום קללת חכם נתקיימה, כולהו שני כל שנותיו של רבה בר רב הונא, כל עוד היה חי, לא אקיים ליה זרעא התקיים לו זרע לרבה בר רב נחמן, שהיו ילדיו "ענפיו" מתים בחייו.

4 א אמר רב יהודה: הכל משתתפים בתשלום לאיגלי גפא עבור בניית חומת העיר, ואפילו מיתמי מיתומים לוקחים לצורך זה, אבל רבנן מן החכמים לא. מאי טעמא מהו טעם הדבר — רבנן לא צריכי נטירותא חכמים אינם צריכים שמירה, שזכות תורתם משמרתם. לכריא דפתיא לכריית בורות, או בארות לצורך שתייה לוקחים ואפילו מרבנן מחכמים.

5 ולא אמרן אמרנו שאף החכמים משתתפים בכריית הנהר, אלא דלא נפקא באוכלוזא שאין יוצאים באוכלוסיה ובני העיר אינם עושים את העבודה בעצמם, אלא רק משלמים עבור פועלים. אבל לאוכלוזא לא אם יוצאים באוכלוסיה — לא, והטעם: משום דרבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו שחכמים אינם בני יציאה בתוך הקהל לעשות עבודה בפומבי.

6 אמר רב יהודה: לכריא דנהרא לכריית הנהר, שהיו חופרים מפעם לפעם ומעמיקים את אפיקו שלא יסתם — תתאי מסייעי עילאי התחתונים שליד מורד הנהר מסייעים לעליונים לכרות ולתקן את הנהר, אבל עילאי לא מסייעי תתאי העליונים אינם מסייעים לתחתונים, שהרי הנמצאים במורד הנהר שותפים בהנאה שיהיה הנהר כרוי עד המקום שלהם, ולא להיפך. וחילופא במיא דמיטרא וחילוף, היפך הדברים, כשחופרים תעלה כדי להפטר ממי הגשמים ששם העליונים הם המעוניינים בכך, ועל כן התחתונים אינם מסייעים להם, ולהיפך, הם צריכים לסייע לתחתונים.

7 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: היו חמש גנות המסתפקות המקבלות צרכיהן במים ממעין אחד, ונתקלקל המעיין — כולם מתקנות עם העליונה. נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה. וכן אם היו חמש חצרות שהיו מקלחות מים ממי גשמים לביב אחד ונתקלקל הביב — כולן מתקנות עם התחתונה, נמצאת העליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה. והוא כדברי רב יהודה.

8 ב אמר שמואל: האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא מי שמחזיק בשפת הנהר, שהיו משאירים כרגיל את שפת הנהר פנויה קצת, לאפשר לפרוק ולטעון שם, וכיון שהשטח היה פנוי יכול היה אדם לבוא ולהשתמש לפי שעה בשטח הפנוי הזה לחרוש ולזרוע בו — חציפא הוי חצוף הוא, אבל סלוקי לסלק — לא מסלקינן ליה אין מסלקים אותו, שהרי המקום הוא כעין מקום הפקר. והאידנא דקא כתבי פרסאי ועכשיו שכותבים הפרסים לאדם שקונה אחוזה ליד הנהר: קני קנה לך את השדה עד תוך הנהר שיעור שיהא מלי צוארי סוסיא מיא מלוא צווארו של הסוס בתוך המים — סלוקי נמי מסלקינן ליה מסלקים אותו גם כן, שהרי השטח שייך לבעל השדה.

9 אמר רב יהודה אמר רב: האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי מי שהחזיק בקרקע בין שני אחים או בין שני שותפים והוא גורם להם על ידי כך קשיים, חציפא הוי חצוף הוא, ואולם סלוקי לסלק — לא מסלקינן ליה אין מסלקים אותו, שהרי אין להם תביעה ממשית עליו. ורב נחמן אמר: נמי מסלקינן גם כן מסלקים אנו אותו, כי אין לו לאדם לעשות דבר שגורם נזק לחבירו. ואי ואם קובלים עליו משום דינא דבר מצרא דין בר מיצר, שהיו להם שדות סמוך לשדה זה מצד אחר — לא מסלקינן ליה אין מסלקים אותו.

10 נהרדעי אמרי חכמי נהרדעא אומרים: אפילו אם הוא בא בתביעה משום, מכוח, דינא דבר מצרא דין של בן מיצר — מסלקינן ליה מסלקים אנו אותו, משום שנאמר: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" דברים ו, יח, ואין לו לאדם לעשות דבר שאינו ישר וטוב, גם אם יש לו זכות לכך מן הדין.

11 על פי הלכות אלה שואלים: אם אתא אימליך ביה בא הזר להמלך בו, באחד מבעלי השדות ואמר ליה לו: האם איזיל איזבון אלך ואקנהו? ואמר ליה לו: זיל זבון לך קנה ואין אני מעכב בידך, האם צריך למיקנא מיניה לקנות ממנו, לעשות עמו קנין על הסכמה זו, או לא, ודי בהבטחה בלבד? רבינא אמר: לא צריך למיקנא מיניה אינו צריך לקנות ממנו, נהרדעי אמרי חכמי נהרדעי אמרו: צריך למיקנא מיניה לקנות ממנו. ומסכמים: והלכתא והלכה היא שצריך למיקנא מיניה לקנות ממנו.

12 ומעירים: והשתא דאמרת ועכשיו שאתה אומר שצריך למיקנא מיניה לקנות ממנו את הזכות, אי אם לא קנו מיניה קנה את הזכות ממנו, אם אייקור וזול התייקר או הוזל השדה, הרי הוא ברשותיה ברשותו של בן המיצר, שכן קנייתו של הקונה אינה נחשבת, שהרי מסלקים אותו מן הקנין.

13 אם הקונה הזה זבן במאה ושוי מאתן קנה במאה והיה השדה שווה מאתים, חזינא רואים אנו; אי לכולי עלמא קא מוזילא ומזבין אם לכל העולם היה מוזיל ומוכר — יהיב ליה נותן לו מאה ושקיל ליה ולוקח אותו, שהרי יכול היה בן המיצר עצמו לקנותו במאה. ואי ואם לא, שעשה טובה רק לקונה זה — יהיב ליה מאתן ושקיל ליה נותן לו מאתים דמי השדה ויקח אותו.

14 ולהיפך: אם זבן במאתן ושויא קנה במאתים ושווה הקרקע מאה, סבור מינה, מצי אמר ליה סבורים היו שיכול לומר לו: לתקוני שדרתיך לתקן שלחתיך ולא לעוותי לעוות, לקלקל, וכיון שקנין זה אינו נשאר ברשותך, הרי אתה כשלוחי, ואם טעית אין אני מוכן לשלם יותר ממאה. אמר ליה לו מר קשישא המבוגר בריה בנו של רב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי כך אומרים חכמי נהרדעא משום בשם רב נחמן: אין אונאה לקרקעות, לפי שאין להם מחיר קצוב אמיתי, ולכן אינו יכול לומר ששילם יותר מהמחיר.

15 אם זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה מוכר לו אדם לחבירו בית סאה של קרקע באמצע נכסיו ושדות המוכר מקיפים אותו מכל צד, חזינן רואים אנו את הקרקע הזאת, אי אם עידית היא, אי אם זיבורית היא כיון שהיא מיוחדת במינה משום טיבה — זביניה זביני מכירתו מכירה ואין בני המיצר של המוכר יכולים לעכב בידו, שהרי אין שדותיהם גובלים ממש בחלקה זו.

16 ואי ואם לא, שאין שדה זה מיוחד במינו, ודאי איערומי קא מערים מערים המוכר על בני המיצר, שרוצה ליצור מצב שיהיה עוד אדם אחד בין מיצר לכל שדותיו, ולכן יכולים האחרים לעכב בעדו.

17 א מתנה לית אין בה משום דינא דבר מצרא דין בן המיצר שיכול לתת למי שרוצה, ואין בן המיצר יכול לעכב. אמר אמימר: אי אם כתב ליה לו למקבל המתנה שטר אחריות שאם יטרפו ממנו את הקרקע בשל חובות קודמים של הנותן, יתן לו הנותן קרקע אחרת — אית יש בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר.

18 מכר כל נכסיו לאדם אחד — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר, שכיון שההוא קונה כל נכסיו אינו יכול ליצור יוצא מן הכלל, ולא למכור לו שדה אחד. מכרה לבעלים הראשונים שמהם קנאה — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר. זבן קנה מגוי וזבין או מכר לגוי — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר.

19 ומסבירים: אם זבן קנה מגוי — הרי דאמר ליה שאומר לו לשכן: טוב לך שאני קניתי, ארי אברחי הרי בכך אריה הברחתי לך ממצרא מן המיצר, שוודאי מוטב לך בשכן ישראל, ולא בגוי. זבין מכר לגוי הלוא גוי ודאי לאו בר איננו בן, שייך בעשיית "ועשית הישר והטוב" הוא ולכן אין חובה על הגוי להימנע לקנות מבר מיצרא. ואולם שמותי לנדות ודאי משמתינן ליה מנדים אנו אותו, את המוכר לגוי עד דמקבל עליה שיקבל על עצמו כל אונסי דאתי ליה מחמתיה מיני אונס שיבואו לו לשכן מחמתו של הגוי הזה.

20 אם מוכר את השדה שנתן אותו קודם כמשכנתא משכון — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר. שאמר רב אשי: אמרו לי סבי זקני העיר מתא מחסיא: מאי מה הוא לשון "משכנתא" — דשכונה גביה שהיא שוכנת אצלו. ומאי נפקא מינה מה יוצא מזה מפירוש זה — ללמדנו לדינא דבר מצרא לדין בן מיצר שהמחזיק במשכון נחשב כסמוך מכולם, שהרי יש לו קנין מסויים בו.

21 אם מכר את השדה במטרה למכור ברחוק ממנו כדי לגאול להחזיר לעצמו שדה בקרוב אליו, או מכר שדה ברע כדי לגאול ביפה — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר, אלא מוכר כפי המזדמן לו.

22 וכן אם מוכר לדברים נחוצים, כגון לכרגא מס הקרקעות, או למזוני למזונות שמוכרים שדה כדי לשלם מזון אשתו ובנותיו, או לקבורה של אחד ממשפחתו — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר. דאמרי שאמרו חכמי נהרדעא: לכרגא, למזוני ולקבורה מזבנינן מוכרים אנו שדה בלא אכרזתא הכרזה, משום שהדבר נחוץ ודחוף, ואין משהים אותו, וכל שכן שאין מתחשבים בבן המיצר. וכן אדם המוכר שדה לאשה שאין דרכה לחזר אחרי המוכרים, או ליתמי ליתומים, או לשותפי לשותפים שלו — לית אין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר.

23 היו אנשים שונים שלהם זכויות שוות, כגון ששניהם בני מיצר, ומהם שכיני העיר, אנשים ששכנים לו בעיר, ומהם שכיני השדה שלו — שכיני העיר קודמים לשכני השדה,

24 סתם שכן ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם. קרוב משפחה ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: שכן וקרוב מאי מה, למי מהם ראוי להקדים? ומציעים: תא שמע בא ושמע תשובה לדבר ממה שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" משלי כז, י.

25 שני אנשים המציעים לו לקנות שדה, ומביאים כספים, הני זוזי טבי והני תקולי אלה זוזים טובים ואלה זוזים שקולים, שהם יפים מהם, — לית ביה אין בו, בכך משום דינא דבר מצרא דין בר מיצר, שהוא יכול להעדיף את הנותן לו כסף יפה יותר. הני ציירי והני שרי זוזים אלה צרורים ואלה מותרים — לית ביה אין בו, בכך משום דינא דבר מצרא דין בר מיצר ויכול המוכר למכור לנותן לו כסף מזומן ומוכן לספירה.

26 אמר: איזיל אלך ואטרח ואייתי זוזי ואביא זוזים ובהם אקנה את הקרקע — לא נטרינן ליה אין ממתינים לו אף שהוא בר מיצר, אם מצא המוכר אדם אחר הרוצה לקנותה ומשלם לו מיד. אמר: איזיל אייתי זוזי אלך ואביא כסף, חזינן רואים אנו: אי גברא דאמיד אם אדם שמוערך הוא כאחד דאזיל ומייתי זוזי שיכול ללכת ולהביא כסף — נטרינן ליה ממתינים לו, ואי ואם הוא לא מוערך ככזה — לא נטרינן ליה ממתינים לו.

27 אם היו ארעא דחד ובתי דחד הקרקע של אחד והבתים שעליה של אחד, אחר ורצה אחד מהם למכור — מרי ארעא בעל הקרקע מעכב אם רצונו בכך אמרי בתי על בעל הבתים למכור לאחר, שלו יש זכות קדימה, אבל מרי בתי בעל הבתים לא מעכב אמרי דארעא על בעל הקרקע כי עשוי אדם לשנות מקום דירתו בקלות יותר, ואינו קבוע כל כך. היתה ארעא דחד ודיקלי דחד הקרקע של אחד והדקלים שבה של אחד — מרי דארעא מצי בעל הקרקע מעכב אם רצונו בכך אמרי דקלי על בעל הדקלים מלמכור, אך מרי דיקלי לא מצי מעכב אמרי דארעא בעל הדקלים אינו יכול לעכב על בעל הקרקע.

28 היו קונים לקרקע, ומטרותיהם שונות, ארעא לבתי וארעא לזרעא קרקע לבנין וקרקע לזריעה — ישוב של בנין בתים עדיף, ולית ואין בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר, אלא ימכור לרוצה לקנות בית, ואפילו אינו מיצרן.

29 אם אפסיק משוניתא הפסיקה שן סלע או ריכבא דדיקלא שורות דקלים בין שדה אחד לשדה של הגובל בו, חזינא רואים אנו; אם יכול להכניס בה בעל השדה הגובל אפילו תלם אחד שיגע ממש בשדה האחר — אית יש בה, במכירה זו משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר, ואי ואם לא — לית אין בה משום דינא דבר מצרא דין בן מיצר.

30 הני אותם ארבעה בני מצרני מיצר המקיפים שדה העומד למכירה מארבעה צדדים, דקדים חד מינייהו וזבין שקדם אחד מהם וקנה — זביניה זביני קנייתו קניה ואין האחרים יכולים לעכב. ואי כולהו אתו בהדי הדדי ואם כולם באים יחד לקנות — פלגו לה בקרנזיל — חולקים אותה את הקרקע, באלכסון, ויטול כל אחד מהם חלק הסמוך לשדהו.