ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ג

1 ומשלם ליה לו דמי כיסי קוצים, כשות גרועה לפי מה שהרויח.

2 א משנה המפקיד מעות אצל שולחני שעיסוקו בהחלפת כספים, אם היו הכספים צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. אם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אבל אם הפקיד מעות אצל בעל הבית, בין היו צרורין ובין מותרין — לא ישתמש בהן, שלא העלה בדעתו שישתמש בהם. לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. חנוני דינו לענין זה כבעל הבית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני.

3 ב גמרא ושואלים: וכי משום שהיו הכספים צרורין לא ישתמש בהן? הלא בדרך כלל נוהגים בני אדם לצרור כספים, ואין זה מוכיח שכוונתם שלא יוציאו אותם! אמר רב אסי אמר רב יהודה: במקרה שהיו המעות צרורין וחתומין שנו כאן, שברור שאינו רוצה שיפתחו את הצרור. רב מרי אמר: מדובר באופן שהיו קשורים בקשר משונה, שאף הוא סימן שאינו רוצה שיפתחוהו. איכא דאמרי יש אומרים בלשון אחרת: בעי שאל רב מרי: אם היו קשורים בקשר משונה מאי מה הדין, האם הם כחתומים, או לא? לשאלה זו לא ניתנה תשובה, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

4 ג שנינו במשנה שאם היו הכספים מותרין ישתמש בהן ולפיכך חייב באחריותן. אמר רב הונא: ואפילו נאנסו ניטלו ממנו באונס חייב לשלם עבורם. ומקשים: והא "אבדו" קתני שנה, משמע רק אבדו, ולא באונס! ומשיבים: צריכים להבין זאת כפי שאמר רבה בענין אחר, שאמר רבה: מה שאמרו שם "נגנבו" — כוונתו בלסטין מזויין שהוא אונס של שוד, "אבדו" — שטבעה ספינתו בים.

5 ורב נחמן אמר שלא כדברי רב הונא; אם נאנסו הוא לא חייב. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: לדידך לשיטתך שאמרת נאנסו לא, אלמא לא הוי מכאן שאינו נחשב כשואל עלייהו עליהם, ואולם אי אם שואל לא הוי איננו נחשב — שומר שכר נמי לא הוי גם כן איננו נחשב עליהם, ומדוע איפוא חייב באחריותם אפילו כשאבדו? יהא כשומר חנם ויפטר! אמר לו רב נחמן: בהא מודינא בזה מודה אני לך, שהואיל ונהנה מהנה ונהנה מהכספים, בההוא באותה הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו באותו הנאה שאם יזדמן לו מקח שיש בו רווח יקנה בהם, הוי עלייהו נעשה עליהם שומר שכר.

6 איתיביה הקשה לו רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו: המפקיד מעות אצל שולחני, אם היו צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא ונתברר שהיו אלה מעות הקדש — לא מעל הגזבר שהפקיד את המעות אצל השולחני, לפי שהמעילה נעשתה על ידי השולחני, ולא על ידי הגזבר. ואם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא — מעל הגזבר.

7 ואי אמרת ואם אומר אתה שאפילו כאשר נאנסו חייב עליהם, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שנינו זאת באופן שהוציא? אפילו לא הוציא נמי גם כן כיון שנתן לו כספים מותרין, ולשיטתך הרי הוא כמשאילם לו במפורש, והרי זה כאילו הוציאם מיד מרשות ההקדש!

8 אמר ליה לו רב הונא: הוא הדין אף על גב אף על פי שלא הוציא, ומיד שנמסרו הכספים לידי השולחני חייב הגזבר עליהם, ואיידי דתנא רישא ומתוך ששנה בראש הברייתא דווקא "הוציא", תנא סיפא נמי שנה בסופה גם כן בלשון "הוציא" אבל אין זה מדוייק, שכיון שמסר בידו לשימוש הרי זה כאילו הוציאם.

9 ד משנה השולח יד בפקדון לקחת ממנו עבור עצמו, בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר. כלומר, אם ירדו המחירים — ישלם כשעת הגזילה, אם עלו המחירים — ישלם כבשעה שצריך לשלם. ובית הלל אומרים: ישלם כשעת הוצאה. ר' עקיבא אומר: ישלם כשעת התביעה.

10 ה גמרא אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מי שגזל חבית יין מחבירו, מעיקרא שויא זוזא השתא שויא מתחילה שווה זוז אחד ועכשיו שווה ארבעה, אם תברה שברה או שתייה שתה ממנה — משלם ארבעה זוזים, ואם איתבר ממילא נשברה מעצמה — משלם רק זוזא זוז אחד.

11 ומסביר: מאי טעמא מה טעם ההבדל — כיון דאי איתה הדרא למרה בעינא כיון שאילו היתה שלמה היתה חוזרת לבעליה בעינה ולא היה צריך להתחשב במחיר, אם כן נמצא כי ההיא שעתא דקא שתי ליה באותה שעה ששתה אותו או דקא תבר לה ששבר אותה היא השעה שבה קא גזל מיניה גוזל ממנו למעשה, ותנן ושנינו במשנה: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, ובשעת הגזילה היתה שווה כבר ארבעה. ואולם אם איתבר ממילא אם נשברה מעצמה משלם זוזא זוז אחד. מאי טעמא מה טעם הדבר — השתא עכשיו הרי לא עביד לה ולא מידי עשה בה דבר, אמאי קא מחייבת ליה על מה אתה מחייב אותו לשלם — אההיא שעתא על אותה שעה שגזלה, ההיא שעתא זוזא הוא דשויא באותה שעה זוז בלבד היתה שווה ולא יותר.

12 תנן שנינו במשנתנו שבית הלל אומרים שהשולח יד בפקדון הריהו משלם כשעת הוצאה. ושואלים: מאי מה פירוש כשעת הוצאה? אילימא תאמר כשעת הוצאה מן העולם, כלומר, כשעת השימוש בדבר.

13 ובמאי ובמה מדובר? אי אם בחסר, כשירד המחיר עד זמן השימוש, מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר בכגון זה שימצאו הבעלים נחסרים על ידי כך? והא תנן והרי שנינו במשנה: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, משמע: ולא פחות מזה! ואי ואם ביתר, שעלה המחיר משעת הגזילה עד שעת הוצאה — אם כן היינו זוהי שיטת בית שמאי, שהרי נמצא שולח היד לוקה בחסר וביתר!

14 אלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שצריך לפרש כשעת הוצאה מבית בעלים, כלומר, בשעת הגזילה. אם כן, לימא האם לומר כי רבה אמר כדעת בית שמאי ולא כדעת בית הלל?! ודוחים: אמר יכול היה לומר לך רבה: ביתר — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים, כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בחסר.

15 וזו היא המחלוקת: בית שמאי סברי סבורים ששליחות יד אינה צריכה חסרון וגם אם לא חסר דבר מן הפקדון, די בעצם העובדה שלקח את הדבר לעצמו שייחשב מאותה שעה כגוזלו, וממילא, כי כאשר חסר מערך הדבר שהשתמש בו — ברשותא דידיה ברשותו שלו חסר וחייב לשלם. ובית הלל סברי סבורים שאינו צריך לשלם, לפי שאין דומה שליחות יד לגזילה, שלא קנסוהו בשליחות יד, שהרי בהיתר הגיעה לידו, ולדעתם שליחות יד צריכה חסרון ועל מה שלא לקח ממנה בפועל לא התחייב, וממילא כי כאשר חסר — ברשותא דמריה ברשות בעליה חסר ערך החבית, ומעריכים לפי שעת הגזילה.

16 ומקשים: אלא הא הלכה זו שאמר רבא ששליחות יד אינה צריכה חסרון, לימא האם לומר כי רבא אמר כדעת בית שמאי?! אלא, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שטלטלה לא בשליחות יד לקחת מתוכן החבית ולשתות ממנה, אלא להשתמש בה כבסולם להביא עליה גוזלות. ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי חלוקים הם;

17 בית שמאי סברי סבורים: שואל שלא מדעת — גזלן הוי הוא, ולכן משטלטל את החבית נחשב כגוזלה וממילא כי חסר כאשר חסרה החבית — ברשותא דידיה חסר ברשות שלו, של הגוזל, חסרה. ובית הלל סברי סבורים: שואל שלא מדעת — שואל הוי. וממילא, כי כאשר חסר מתוכנה — ברשותא דמרה ברשות בעליה חסר.

18 ותוהים על כך: אם כן הא הלכה זו שאמר רבא: אלא שואל שלא מדעת — לרבנן לדעת חכמים גזלן הוי הוא, אם כן לימא האם נאמר שרבא הוא שאמר את דבריו כדעת בית שמאי? אלא יש לדחות כל מה שהסברנו עד כה, ולומר שחסר ויתר אינו שינוי במחירי השוק, אלא במה שחסרה הבהמה כאשר גזזו אותה, או מה שהותירה בוולדות וכדומה, והכא כאן בשבח של גזילה כעין זה קמיפלגי חלוקים הם למי מגיע שבח זה. בית שמאי סברי סבורים: שבח גזילה של נגזל הוי הוא, ובית הלל סברי סבורים שבח גזילה של גזלן הוי הוא,

19 ובפלוגתא דהני תנאי ובמחלוקת של תנאים אלה נחלקו, דתניא שכן שנינו בברייתא: הגוזל את הרחל כבשה, גזזה או ילדה — משלם אותה ואת גיזתיה ואת ולדותיה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה, כפי שהיא.

20 ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן שזהו פירוש משנתנו, שבית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר ולא אמרו שילקה ביוקר וזול, ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה. אם כן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא הענין, ובזה נחלקו.

21 א שנינו במשנה כי ר' עקיבא אומר שישלם כשעת התביעה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' עקיבא. ואולם מודה ר' עקיבא במקום שיש עדים שראו בשליחות יד, שמחשבים לפי אותו זמן. מאי טעמא מה טעם הדבר — שאמר קרא הכתוב "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" ויקרא ה, כד, וכיון דאיכא שיש עדים לגזילה, אם כן מההוא שעתא מאותה שעה של הגזילה — הוא דאיחייב ליה שהתחייב לו באשמה.

22 אמר ליה לו ר' אושעיא לרב יהודה: רבי, אתה אומר כן? הכי כך אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: חלוק היה ר' עקיבא אפילו במקום שיש עדים, ומאי טעמא ומה טעם — שאמר קרא הכתוב "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" שם, ובי דינא הוא דקא מחייבי ליה ובית הדין הם שמחייבים אותו באשמה ולא העדים.

23 אמר ליה לו ר' זירא לר' אבא בר פפא: כי אזלת להתם כאשר הולך אתה לשם, לארץ ישראל אקיף אסולמא דצור, ועול לגביה הקף בדרכך ולך דרך סולמה של צור, והכנס אצל ר' יעקב בר אידי ובעי מיניה אי שמיעא ליה ושאל אותו אם שמע מר' יוחנן אם הלכה כשיטת ר' עקיבא או אין הלכה כשיטת ר' עקיבא? הלך לשם ושאל, אמר ליה לו: הכי כך אמר ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' עקיבא לעולם.

24 ושואלים: מאי מה פירוש לעולם? אמר רב אשי: שלא תאמר הני מילי דברים אלה שאמר ר' עקיבא הם דווקא היכא דליכא במקום שאין עדים, אבל היכא דאיכא במקום שיש עדים לא.

25 ואי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתברא או גם כן כשהחזיר את החבית למקומה ונשברה לאפוקי להוציא מדברי ר' ישמעאל שאמר שאם גנב אדם מחבירו והחזיר לא בעינן אין אנו צריכים דעת בעלים להודיעם שהחזיר, על כן קא משמע לן השמיע לנו דבעינן שצריכים אנו דעת בעלים לדעת ר' עקיבא. ורבא אמר: לא כר' יוחנן, אלא הלכה כבית הלל.

26 ב משנה החושב כלומר, אמר בקול שרצונו לשלוח יד בפקדון, ונודע הדבר לעדים, בית שמאי אומרים: חייב מאז על כל מה שקורה לפקדון, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד בפועל, שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" שמות כב, ז. הטה את החבית של הפקדון ונטל הימנה ממנה רביעית של יין לעצמו ונשברה החבית — אינו משלם אלא דמי רביעית, כי לא גזל אלא רביעית אחת. אם הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה כיון שקנה אותה בהגבהה — משלם דמי כולה.