מאירי על בבא מציעא מ״ג

« מאירי על בבא מציעא מ״ב ע״ב מאירי על בבא מציעא מ״ד ע״א »

1 וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ דְּמֵי כִּיסֵי.

2 מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מוּתָּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֶנְוָנִי כַּשּׁוּלְחָנִי.

3 גְּמָ׳ מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן? אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּצְרוּרִין וַחֲתוּמִין שָׁנוּ. רַב מָרִי אָמַר: בְּקֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה. אִיכָּא דְאָמְרִי, בָּעֵי רַב מָרִי: קֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה מַאי? תֵּיקוּ.

4 מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: וַאֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ. וְהָא ״אָבְדוּ״ קָתָנֵי! כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: ״נִגְנְבוּ״ – בְּלִסְטֵיס מְזוּיָּין, ״אָבְדוּ״ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.

5 וְרַב נַחְמָן אָמַר: נֶאֶנְסוּ לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ נֶאֶנְסוּ לָא, אַלְמָא לָא הָוֵי שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ, אִי שׁוֹאֵל לָא הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: בְּהָא מוֹדֵינָא לָךְ, דְּהוֹאִיל וְנֶהֱנָה מַהֲנֶה, בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּאִי מִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינָא דְּאִית בֵּהּ רַוְוחָא זָבֵן בְּהוּ, הָוֵי עֲלַיְיהוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.

6 אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – לֹא מָעַל הַגִּזְבָּר. וְאִם מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – מָעַל הַגִּזְבָּר.

7 וְאִי אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ, מַאי אִירְיָא הוֹצִיא? אֲפִילּוּ לֹא הוֹצִיא נָמֵי!

8 אֲמַר לֵיהּ: הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״הוֹצִיא״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״הוֹצִיא״.

9 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.

10 גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא דְחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ, מֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא, הַשְׁתָּא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה. תַּבְרַהּ אוֹ שַׁתְיַיהּ – מְשַׁלֵּם אַרְבְּעָה, אִיתְּבַר מִמֵּילָא – מְשַׁלֵּם זוּזָא.

11 מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִי אִיתַהּ הָדְרָא לְמָרַהּ בְּעֵינָא, הָהִיא שַׁעְתָּא דְּקָא שָׁתֵי לַיהּ אוֹ דְּקָא תָּבַר לַהּ, קָא גָזֵל מִינֵּיהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה. אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא. מַאי טַעְמָא? הַשְׁתָּא לָא עָבֵיד לַהּ וְלָא מִידֵּי, אַמַּאי קָא מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ? אַהָהִיא שַׁעְתָּא דְּגַזְלַהּ, הָהִיא שַׁעְתָּא זוּזָא הוּא דְּשָׁוְיָא.

12 תְּנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. מַאי כִּשְׁעַת הוֹצָאָה? אִילֵימָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם.

13 וּבְמַאי? אִי בְּחָסֵר, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר? וְהָא תְּנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה! וְאִי בְּיָתֵר – הַיְינוּ בֵּית שַׁמַּאי!

14 אֶלָּא פְּשִׁיטָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִבֵּית בְּעָלִים. לֵימָא רַבָּה דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אָמַר לָךְ רַבָּה: בְּיָתֵר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי בְּחָסֵר.

15 בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן – וְכִי חָסַר בִּרְשׁוּתָא דִידֵיהּ חָסַר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן – וְכִי חָסַר בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ חָסַר.

16 אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן, לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וּבְשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת קָא מִיפַּלְגִי;

17 בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ חָסַר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – שׁוֹאֵל הָוֵי, וְכִי חָסַר – בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵהּ חָסַר.

18 אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – לְרַבָּנַן גַּזְלָן הָוֵי, לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?! אֶלָּא הָכָא בְּשֶׁבַח שֶׁל גְּזֵילָה קָמִיפַּלְגִי. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שֶׁבַח גְּזֵילָה דְּנִגְזָל הָוֵי, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שֶׁבַח גְּזֵילָה דְּגַזְלָן הָוֵי.

19 וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת הָרָחֵל, גְּזָזָהּ וְיָלְדָה מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאֶת גִּיזּוֹתֶיהָ וְאֶת וַלְדוֹתֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּזֵילָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ.

20 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. שְׁמַע מִינַּהּ.

21 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים. מַאי טַעְמָא – דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים, מֵהָהוּא שַׁעְתָּא – הוּא דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ אַשְׁמָה.

22 אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא לְרַב יְהוּדָה: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וּבֵי דִינָא הוּא דְּקָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ אַשְׁמָה.

23 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא: כִּי אָזְלַתְּ לְהָתָם, אַקֵּיף אַסּוּלָּמָא דְצוֹר, וְעוּל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וּבְעִי מִינֵּיהּ אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא לְעוֹלָם.

24 מַאי לְעוֹלָם? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁלֹּא תֹּאמַר הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים לָא.

25 וְאִי נָמֵי דְּאַהְדְּרַהּ לְדוּכְתַּהּ וְאִיתְּבַרָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים, קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. וְרָבָא אָמַר: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.

26 מַתְנִי׳ הַחוֹשֵׁב לִשְׁלוֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַיָּיב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית. הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – מְשַׁלֵּם דְּמֵי כוּלָּהּ.

פירוש מאירי על בבא מציעא מ״ג

1 המשנה השמינית והיא מענין החלק הרביעי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן מותרין ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשלחני אמר הר"ם צרורין הוא כשיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם ומה שזולת זה קרואין מותרין ומה שאמר חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב והלכה כר' יהודה:

2 אמר המאירי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורים לא ישתמש בהם ופירשו בגמ' דוקא שהם צרורים וחתומים או שקשרם קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהם ומאחר שאין לו רשות להשתמש בהם אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן שהרי אין זה אלא שומר חנם ואם מותרים והוא הדין לצרורים ואינם חתומים או שאינם קשורים קשר משונה יש לו להשתמש בהם ומאחר שהורשה בכך נתחייב באחריותן אע"פ שלא נשתמש ופרשו בגמרא דוקא כשומר שכר ובנגנבו או אבדו אבל באונסין מיהו כגון ליסטים מזויין ודומיהם פטור ומ"מ אם נשתמש חייב אף באונסין כדין הלואה:

3 אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרים לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן הואיל ושמרם כראוי ולא שלח בהם יד חנוני כבעל הבית ור' יהודה אומר כשלחני והלכה כר' יהודה:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא אלו הן:

5 חכמי פרווינשאה כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא במטבע היוצא אבל חתיכות כסף או מטבע של זהב שאדם צריך להחליפו קודם שיוציאנו אפילו מותרין לא ישתמש ודאי כל כיוצא בזה קפיד הוא בעל הבית בכך והדברים נראין:

6 יתבאר במקומו שכל שהוציא מעות הקדש על ידי שליח אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם שנה בשליחותו שליח מעל ודוקא בשוגג ר"ל בחזקת חולין שאין מעילה אלא בשוגג מעתה מי שהפקיד מעות של הקדש בחזקת חולין אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרין הואיל ולא הורשה בהוצאתם אם הוציא מעל הנפקד אבל אם הפקידם אצל שלחני אם צרורים וחתומים שלחני מעל ואם מותרים על הצד שהרשינוהו להשתמש בהם יראה מכאן שהמפקיד מעל אם גזבר אם מפקיד אחר שהדבר נעשה כאלו הוציא בשליחותו ובמעילה יש שליח לדבר עברה ומ"מ אם לא הוציא לא מעל לדעת רב נחמן שהלכה כמותו שלא נאמר שנעשה מעתה כשואל על הדבר והמשאיל מעל אע"פ שלא נשתמש השואל כמו שיתבאר בפרקים הבאים שאינו אלא כשומר ומ"מ אם הוציא מעל המפקיד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שזה וזה לא מעלו שהמפקיד פטור הואיל ולא אמר לו בפירוש השתמש בהם והחנוני פטור הואיל וברשות הוציאו:

7 המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה אמר הר"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שניתוספה בגוף הגזלה כגון שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו בית שמאי אומ' משלם אותה ואת גזתה ובית הלל אומ' לא ישלם אלא רחל גזוזה ור' עקיבא אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כבית הלל אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלקת אבל הדין ביניהם שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואחר כך היא שוה שני זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם שני זהובים כיון שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזלה כששינה עינה או שהוציאה מרשותו ואם אבדה אותה גזלה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזלה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזלה:

8 אמר המאירי השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ולפי מה שיתבאר בגמרא היה עולה על דעתם תחלה שמשנה זו אמורה לענין יוקר וזול ר"ל שמכיון ששלח בה יד נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ואמר שאם בשעה שנאנסה הוזלה ילקה בחסר וישלם כשעת הגזלה ר"ל שעת שליחות יד ואם בשעה שנאנסה הוקרה ילקה ביתר וישלם כשעת האונס ומ"מ יתבאר בגמרא שביוקר וזול אינו כן אלא בשהפסידה הוא בעצמו אבל נפסדה מאליה אף בהוקרה אינו משלם אלא כשעת הגזלה והוא שפסק רבא בגמרא שהגוזל חבית לחברו בשעת הגזלה שוה דינר ובשעה שנשברה שוה ארבעה אם שברה הוא משלם ארבעה הואיל וכל זמן שהיא בעינה להחזיר עומדת עכשו הוא גוזלה ואם נשברה מאליה משלם כשעת הגזלה הא אם היתה שוה ארבעה בשעת הגזלה ובשעה שנשברה דינר בין שברה הוא בין נשברה מאליה משלם ארבעה הא מ"מ אם היא בעינה כמו שהיתה אלא שהוזלה חוזרת כמות שהיא ואומר הרי שלך לפניך כמו שביארנו דינין אלו כלם במקומם במסכת בבא קמא:

9 ומשנה זו יתבאר בגמרא לענין שבח שעל גזלה כגון שהפקיד אצלו רחל שאינה טעונה ושלח בה יד על דעת לגזול ואחר ששלח בה יד נטענה אצלו וגזזה ואמר על זה ילקה ביתר ר"ל שמחזיר לו אף הצמר וילקה בחסר ר"ל שאם שלח בה יד והיא טעונה וגזזה אחר ששלח בה יד ישלם כשיעור שליחות יד שהיתה גזוזה ואינו מחזיר לו הצמר שגדל ברשותו וכן אם גזלה שאינה מעוברת ונתעברה אצלו וילדה קודם חזרה ואפילו לא גזזה או לא ילדה עדין בשעת תביעה בדין הואיל וקודם חזרה גזזה או ילדה כבר ונמצא שהוא חולק עם בית שמאי ביתר אבל לא בחסר שאין ספק אף לבית הלל שאם גזלה טעונה וגזזה מחזיר אף הצמר ואם נאנסה מחזיר דמי טעונה כשעת הגזלה ולדעת ר' עקיבא אין הולכין אחר שעת הגזלה אלא אחר שעת תביעה בדין שאם שלח בה יד והיא אינה טעונה ונטענה אצלו ותבעו בדין וכבר גזזה אינו מחזיר לו אלא גזוזה אע"פ שהיתה טעונה אמש הואיל ובשעת תביעה אינה טעונה ואם היתה עדין טעונה בשעת תביעה אע"פ שגזזה אחר תביעה בדין קודם גמר דין משלם גיזותיה וכן בולדות ופירשה ר' יוחנן בגמרא שלא סוף דבר בשבא חיובו על ידי הודאתו אחר שתבעוהו אלא אפילו היו לו עדים שלא היתה טעונה בשעת הגזלה שהיה לנו לומר שמאותה שעה נתחייב ובית דין אין להם בה אלא גלויי מילתא בעלמא אע"פ כן הואיל ובשעת התביעה היתה טעונה אין גזיזתו שלאחר כן מועלת לו:

10 זהו ביאור המשנה ופסקו בה גדולי הפוסקים כבית הלל ומ"מ לענין גזלן גמור פסקנו בבבא קמא בפרק הגוזל במשנה שניה שאם גזל טעונה וגזזה מחשבין דמי טעונה ומחזיר לו את זו בעינה ונותן לו השאר בדמים ויש שמחלקין בה בין קודם יאוש לאחר יאוש ואם גזלה גזוזה ונטענה אצלו קנאה בשנוי ומחזיר דמי טעונה ואף זו יש שפרשוה ביאוש וכשמצטרפין לדעת אחרת כמו שביארנו שם ומ"מ בפקדון הלכה כבית הלל ויש חולקין בקצת דברים ומבלבלין פירוש סוגיא זו בהרבה פנים ואין דבריהם נראין:

11 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

12 המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין ובית הלל אומרים אינו חייב עד שעה שישלח יד כיצד הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא דמי רביעית הגביהה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר הר"ם ומה שהם חולקין בסוף המשנה הוא בדיוק המקרא בית שמאי אומרים על כל דבר פשע ואפילו במחשבה יהא פושע ובית הלל אומרים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח ידו ואמרו כיצד הוא מפרש דעת בית הלל וכשנטל ממנה רביעית והקריץ השאר חייב לשלם ואע"פ שלא הגביהה לפי שבסבת מה שהטה נתקלקל השאר ומה שאמר הגביהה ונטל ממנה רביעית אינו על תנאי שיטול ממנה שום דבר על כל פנים ואז יהיה חייב אלא כיון שהגביהה נתחייב באונסיה אפילו לא פתחה בשום פנים ולא נטל ממנה שום דבר ודע זה:

13 אמר המאירי החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבים ופירשו חכמי הצרפתים שהוציא בשפתיו דבר פלוני שהוא בפקדון אצלי אני צריך לו אשתמש בו ושמעו עדים או שהודה שכן ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בה יד וכן הלכה הטה את החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית שהרי ביארנו שכל גזלה צריך שיקנה הגזלן ואח"כ יתחייב באונסיה וזה מכיון שלא הגביה לא קנה את החבית ונמצא שלא עמדה ברשותו עד שיתחייב באונסיה ומ"מ אותו רביעית מיהא קנה ונתחייב באונסיו אפילו החזירו לשם ופירשו בגמרא שאם החמיצה משלם את כלה שלא בא אלא מחמת מעשיו ומזיק בידים הוא:

14 הגביהה ונטל ממנה רביעית משלם את הכל פירשו בגמרא לא נטל ממש אלא מכיון שהגביהה על דעת שליחות יד קנאה להתחייב באונסיה שכבר פסקנו שליחות יד אינה צריכה חסרון וכן הלכה ומעתה הגביה ארנקי ליטול ממנה דינר חייב באונסי כלן ואע"פ ששאלוה בגמרא ועלתה בתיקו לא נשאלה אלא על דעת האומר שליחות יד צריכה חסרון וגדולי המחברים שדנוה בספק אע"פ שפסקו בשליחות יד שאין צריכה חסרון יש לתמוה בדבריהם ומ"מ יראה לי שמה שנאמר בסוגיא זו לימא קסבר שמואל שליחות יד אין צריכה חסרון אינו כדרך שאר המקומות שנאמר בו צריכה חסרון או אינה צריכה שאם כן אף אתה תמה על עצמך היאך תמהו עליו כל כך אם היו דבריו באין כהלכה עם היות אצלנו כלל ידוע שהלכה כמותו בדינין אלא שלא נאמר דבר זה אלא במי שהגביה את הפקדון על דעת לקנות קצתו כגון זה שהגביה את החבית ליטול רביעית ואמרו עליה שאע"פ שלא נטל חייב בכלה ותמהו על זה לימא קסבר שמואל ששליחות יד על מנת ליטול קצתו נתחייב אף בקצת האחר אע"פ שלא היתה לו שום כונה ליטלו ולא נשתמש בו כלל ותירצו שמאחר שהיה בלבו על רביעית זה וחשב בעצמו שיותר הוא משתמר בחבית שהרי אם יפרישנו יחמיץ הרי עשה בדעתו כל החבית בסיס לדבר הנגזל ועל זה שאלו בדבר שאינו גוף אחד ואין שמירת חשיבותו תלויה בתערובת חבריו אם נאמר שקצתו האחר מיהא אינו בתורת שליחות יד או שמא מ"מ אדם רגיל לעשות שמירה מעולה בהרבה יותר מבמועט ונמצא שנוח לו להיות כל הכלי בסיס זה לזה שלבו עליו ועלה בגמרא בתיקו ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ומ"מ אני תמה שאם כן נטל את הדינר או את הרביעית יש לך לפטרו על מה שנשאר הואיל ולא היה לבו עליו כלל ושאין צריך לו לשמור זה שלבו עליו ונמצא זה שלא נטל עדין חמור מאותו שנטל ומ"מ לדעתנו כל שהגביה לשלוח יד בשוה פרוטה שבו נתחייב בכלו וגדולי המפרשים הולכים בה לשטה אחרת והוא שכל שהגביה על דעת לקנות קצת לא נתחייב אלא באחריות אותו קצת וזה שאמרנו בכאן לא נטל ממש פירושו שהגביה על דעת לקנות כלה ונתחרט והעמיד מחשבתו על רביעית ובזו מ"מ הואיל ופסקנו אינה צריכה חסרון אין מקום לשאלות אלו אלא חייב בכל:

15 זהו ביאור המשנה ומה שנראה לפסוק מתוכה ומה שנתחדש בגמרא עליה ממה שלא ביארנוהו הוא:

16 שליחות יד שהוא מחייב באונסין לא סוף דבר שלח יד הוא בעצמו אלא אפילו אמר לעבדו או לשלוחו וכתבו חכמי הדורות שאף אם צוה להם לשלוח יד ליטלה לצרכם חייב שהרי נותנה וכל הנותן של אחרים הרי הוא נוטל.

17 גדולי הפוסקים והמחברים כתבו במי שהפקיד בעדים שאין השומר יכול לטעון חזרתי ולקחתיה ואף אם מת השומר מוציאין אותה מיד היתומים בלא שבועה ואפילו בא המפקיד ואמר כך הפקדתי אצל פלוני אביהם של יתומים אלו ונמצא הפקדון בידם ונתן סימן מובהק ולא היה המת אמיד בה הואיל ואין היתומים יכולים לטעון בבריא שאינו כן נותנין לזה והוא שלא היה רגיל זה ליכנס בביתו של זה וכתבו עוד שדברים אלו כשנראה לדיין שאינו אמוד אבל אם היו עדים על כך אין מוציאין מן היתומים ודברים אלו יוצאים משמועות שבפרק הכותב ושם יתבאר ענינם בע"ה. ונשלם הפרק ת"ל

« מאירי על בבא מציעא מ״ב ע״ב מאירי על בבא מציעא מ״ד ע״א »