ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״ח

1 מאי מה פירוש "גובה את הכל"? הלא בסך הכל או מנה או מאתים הוא דאית שיש לה ולא יותר. ואם כן אין להוכיח מכאן לענין כתובת אלמנה.

2 ואלא תוכיח שאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מדתני ממה ששנה רב חייא בר אמי: אשתו ארוסה שמתה, לא אונן מתאבל עליה ולא מטמא לה אם היה כהן, לפי שאיננה נחשבת עדיין כאשתו גמורה, וכן היא לא אוננת עליו ולא מטמאה לו אף אם אינה כהנת, אם אינה רוצה בכך. מתה היא — אינו יורשה, מת הוא — הרי היא גובה כתובתה.

3 אולם גם מכאן אין להוכיח הוכחה כולל, שכן דלמא שמא מדובר כאן בופן שכתב לה במפורש כתובה. וכי תימא ואם תאמר אם כתב לה מאי למימרא מה יש לומר בכך — אכן, לא בכך החידוש אלא במה שנאמר כי מתה אינו יורשה איצטריכא ליה הוצרך לו לומר.

4 אלא לא מכאן, כי אם אביי מגופה דמתניתין קא הדר ביה של משנתנו חזר בו, ומשום דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך כי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן עוסקים אנו שהגט היינו זהו כתובתה, אולם אטו וכי בגט מנה או מאתים כתיב ביה כתוב בו?

5 וכי תימא ואם תאמר כיון דתקינו רבנן למגבא לה כמאן דכתיב ביה דמי שתיקנו חכמים לגבות בו כמי שכתוב בו נחשב, לטעון ולימא שיטען ויאמר פרעתי כבר.

6 וכי תימא דאמרינן ליה ואם תאמר שאומרים אנו לו: אי פרעתה איבעי לך למיקרעיה אם באמת היית פורע לה היית צריך לקרוע אותו, את הגט, אמר לן יכול הוא לומר לנו: לא שבקתן הניחה לי האשה, שהיא אמרה: בעינא לאנסובי ביה רוצה אני להינשא בו, שאם תקרע את הגט לא אוכל להינשא, שלא תהיה בידי הוכחה שאני גרושה.

7 וכי תימא אמרינן ליה ואם תאמר שאומרים אנו לו: איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה היית צריך לקרוע אותו ולכתוב על גבו כמו שכותבים בבית דין בנוסח זה: גיטא דנן גט זה שקרענוהו לא משום דגיטא פסולה שגט פסול הוא, אלא כי היכי כדי שלא תגבי ביה זמנא אחריתי תגבה בו פעם אחרת. ואולם אדם פרטי אינו יכול לכתוב כך, אלא בית דין בלבד, ואטו וכי כל מי דמגבי שמגבה, משלם דמי כתובה בבי דינא מגבי בבית דין הוא שמשלם? ואם כן יכול היה לטעון שכבר שילם הכל. ואם נאמר במשנה שהיא מקבלת כתובתה, משמע שאין יכול לטעון פרעתי, משום שתקנת בית דין הרי היא כשטר חוב כתוב.

8 א משנה מצא אדם גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי שטרי צוואה, שטרי מתנה, ושוברין קבלות על סכומים שניתנו — הרי זה לא יחזיר. שאני אומר על כולם: אמנם כתובין היו, ונמלך עליהן בעליהן שלא לתנן. וכל עוד לא הוכח שניתנו אין להחזירם למי שנתנו לו.

9 ב גמרא מעירים: טעמא הטעם, דווקא שאינו מחזיר משום החשש של נמלך שלא לתנן, הא אמר הרי אילו היה אומר החתום על השטרות האלה למוצאים "תנו" — נותנין, ואפילו אם היה הדבר לזמן מרובה לאחר שאבדו השטרות.

10 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במקום אחר, ששנינו: שליח המביא גט לאשה, ואבד הימנו הגט, אם מצאו לאלתר מיד לאחר שאבד — כשר, ואם לאו לא — פסול. משמע שגט שנמצא לאחר זמן רב אין המוצא מחזיר אותו, ומדוע כאן אומרים אנו שיחזיר ואין מחלקים בין מיד לזמן מרובה?

11 אמר רבה: לא קשיא אין זה קשה: כאן בגט שאמרנו שלא יחזיר אלא אם מצא כן מיד — הרי זה במקום שהשיירות מצויות ועוברים שם רבים, ויש לחשוש שמא איבד אדם אחר בעל שם דומה את הגט שלו. ואילו כאן ששנינו שאינו מחזיר, הרי זה מדובר במקום שאין השיירות מצויות, שבכגון זה אין לחשוש שמא נמצא מחזיר שטרו של אדם אחר.

12 ומעירים: ואפילו במקום שהשיירות מצויות — והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת כאשר ידוע לנו שאכן נמצאים שני אנשים ששמם שווה, כגון יוסף בן שמעון, הגרים בעיר אחת, ויש לחשוש שהגט שמצא היה גיטו של האחר.

13 דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שלא תמיד חוששים לאדם בעל שם דומה, אם כן קשיא קשה מדברי רבה על דברי רבה עצמם. שמסופר: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא גט אחד שנמצא בבית דינו של רב הונא, דהוה שהיה כתוב ביה בו שהגט נכתב בשוירי מתא דעל רכיס נהרא בעיר שוירי הנמצאת על הנהר רכיס. אמר רב הונא:

14 חיישינן חוששים אנו לשני שוירי, כלומר, שמא יש עוד מקום שנקרא שוירי ושם נמצא אדם ששמו כשם בעל גט זה, ולו שייך הגט, ולכן אין להחזיר את הגט. ואמר ליה לו רב חסדא לרבה: פוק צא ועיין בה, בבעיה זו, דלאורתא בעי מינך שבערב ישאל אותך רב הונא כעין בחינה, שתאמר לו מהיכן נובעת סברה זו שלו. נפק יצא מבית המדרש וחזר על לימודו, ואשכח ומצא מקור לדברים. דתנן שכן שנינו במשנה כל שטר שההתחייבות שבו נובעת ממעשה בית דין — הרי זה יחזיר לזה שההתחייבות כלפיו.

15 ולענייננו והא בי דינא והרי בית דינו של רב הונא, דכי שכמו מקום שהשיירות מצויות דמי הוא נחשב, שהרי באים לבית דין זה אנשים רבים ממקומות שונים, וקא פשיט ופתר רבה שהמוצא שטר באותו מקום יחזיר אותו, אלמא מכאן אי אם הוחזקו ויודעים אנו שיש שני יוסף בן שמעון — אין כן חוששים ואין מחזירים. אי אם לא — לא.

16 מסופר: עבד עשה רבה עובדא בההוא גיטא דאשתכח בי כיתנא מעשה בגט אחד שנמצא בבית הפשתן של פומבדיתא כשמעתיה כהלכתו והחזירו.

17 לגוף הענין מה בדיוק עשה: איכא דאמרי יש אומרים שהיה זה מקום היכא דמזבני כיתנא היכן שמוכרים פשתן והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון במקום זה, אף על גב דשכיחין שיירתא אף על פי שמצויות שם שיירות, שהרי הוא מקום מקח וממכר.

18 ואיכא דאמרי ויש אומרים שהיה זה היכא דתרו כיתנא היכן ששורים פשתן ואף על גב ואף על פי שהוחזקו, ומה טעמו? דלא שכיחא שאין מצויות שיירות במקום זה.

19 כעין זה ר' זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני היה משליך מראה סתירה, בין משנה לברייתא, ומתרץ; תנן שנינו במשנה המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר מיד — כשר, ואם לאו לא — פסול. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה מברייתא ששנינו בה: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו — יחזיר לאשה. אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

20 קתני מיהת שנינו על כל פנים שבזמן שהבעל מודה — יחזיר לאשה, ואפילו אם נמצא לזמן מרובה!

21 ומשני והיה מתרץ: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, וכאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

22 איכא דאמרי יש אומרים: והוא כאשר הוחזקו שני אנשים באותו שם שאז לא נהדר יחזיר והיינו וזהו כהלכתו של רבה. איכא דאמרי יש אומרים שפסק אף על גב אף על פי שלא הוחזקו שני אנשים בשם זה לא נהדר יחזיר, ופליגא וחלוקה שיטתו על זו של רבה.

23 ומעירים: בשלמא נניח רבה לא אמר כר' זירא, משום שמתניתין אלימא ליה לאקשויי ממשנתנו נוח לו להקשות להוכיח את הדבר מתוך המשנה, ולא מברייתא שאינה מדוייקת כל כך. אלא ר' זירא, מאי טעמא מה טעם לא אמר כרבה, והגיע למסקנה זו מתוך ברייתא ולא ממשנה?

24 ומשיבים: ר' זירא אמר יכול היה לומר לך מי קא תני האם שנינו במשנה במפורש: הא הרי אם אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? דלמא הא שמא יש לפרש: הרי אם אמר "תנו" — נותנין, ולעולם כדקיימא לן כמו שמוחזק בידינו שנותנים לאלתר לאחר שאבד השטר ולא לאחר זמן, ואם כן אין להוכיח משם.

25 ושואלים: למאן דאמר לדעת מי שאומר לדעת ר' זירא במקום שהשיירות מצויות, ואף על גב ואף על פי שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא והוא חולק על דברי רבה, במאי קא מיפלגי במה, באיזה עקרון, חלוקים הם?

26 ומסבירים: רבה סבר סבור: דקתני מה ששנה כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וכוונתו דאשתכח שנמצא השטר בבית דין עסקינן עוסקים אנו, ובית דין הלא כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו — לא יחזיר, ואם לא הוחזקו — יחזיר. ואילו

27 ר' זירא אמר יכול היה לומר לך: מי קתני האם שנה "כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"? לא כן, אלא "כל מעשה בית דין יחזיר" קתני שנה, ולעולם דאשתכח אבראי שנמצא בחוץ במקום שאין השיירות מצויות, אבל בתוך בית דין שהוא מקום שמצויים בו רבים, לא יחזיר אלא אם כן ידוע לנו שאין כפילות בשמות.

28 ר' ירמיה אמר: מתי יחזיר — כגון דקא אמרי שאומרים אותם העדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ולכן אין מקום לחשוש, ואומרים:

29 אי הכי, מאי למימרא אם כך מה יש לומר, הלא ברור שאין כאן חשש! ומשיבים: מהו דתימא, ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא מהו שתאמר, נחשוש שמא הזדמן שם המגרש והמגורשת כשם המגרש והמגורשת בגט האחר, ושמות העדים ששם הם בדיוק כשמות העדים כאן, קא משמע לן השמיע לנו שאין חוששים לחשש רחוק כזה.

30 רב אשי אמר: מתי מחזירים — כגון דקא אמר שאמר המאבד סימן מובהק, וכגון נקב יש בו בצד אות פלונית.

31 ומעירים: ודוקא שאמר נקב בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק, אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא סתם — לא יחזיר על ידי סימן כזה.

32 ומסבירים: רב אשי מספקא ליה מסופק היה לו בשאלה של סימנים, אי דאורייתא האם תוקפם מן התורה וכל המוסר סימנים הרי על פי דברי תורה עצמם יש לסמוך ולהאמין שהחפץ שלו, אי דרבנן או רק כתקנת חכמים בלבד היא לסמוך על סימני אבידה. ולכן, במקום שיש חשש באיסור והיתר ולא לענין ממון כגון בגט, אין אנו סומכים אלא על סימנים מובהקים שיש בהם הוכחה גמורה.

33 מסופר: רבה בר בר חנה