ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ז׳

1 אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר, להסביר מפני מה לא חייבו אדם זה לעשר ממה נפשך — כי עשירי ודאי אמר רחמנא אמרה התורה שצריך לעשר ולא עשירי ספק. הכא נמי כאן גם כן יש לומר: עשירי ודאי אמר רחמנא אמרה תורה ולא עשירי ספק.

2 לגופה של אותה ברייתא אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא: מאי מה הן ספיקות אלה שדובר בהם? אילימא אם תאמר שמדובר כאן בספק בכורות, הלא "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" ויקרא כז, לב אמר רחמנא אמרה תורה, ולא שכבר קדוש מטעם אחר,

3 וזהו כיון שחלה עליו קדושת בכור מספק שוב אין קדושת מעשר חלה עליו. אלא ספק פדיון פטר חמור, שאם נולד אצל אדם חמור, ולא ברור לו אם חמור זה הוא בכור "פטר חמור" ומספק נהג בו כבכור ופדה אותו בשה, הרי שה זה הוא ספק פדיון פטר חמור, וכדברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו — מפריש עליהן עשרה שיין לפוטרו מן הספק, ומעשרן, מפריש אחד מהם מעשר, והן כולם שלו, שהרי אין הכהן יכול להוכיח שאחד מאלה שייך לו.

4 ושואלים: מאי הוי עלה דמסותא מה היה עליה, על בעיה זו של בית המרחץ? שהרי מן הדיון לא הגענו לידי פתרון. תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה שאמר רב חייא בר אבין: הוה עובדא בי היה מעשה בבית רב חסדא כעין זה, ומעשה שהיה לרב חסדא בי בבית רב הונא, ופשטה מהא ופתר את הבעיה מזו שאמר רב נחמן: כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין מיד המחזיק בו, אם הקדישו — אינו קדוש.

5 בעייתנו נפתרה איפוא, אך לגוף דברי רב נחמן שואלים, אם נדייק מכאן, נסיק: הא הרי אם יכול להוציאו בדיינים, והקדישו — קדוש, אף על גב אף על פי שלא אפקיה הוציאן עדיין, ואולם, האמר הרי אמר ר' יוחנן: גזל מחבירו חפץ ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה — שניהם, לא הבעלים ולא הגזלן, אינם יכולים להקדישו. זה, הגזלן — לפי שאינה שלו, וזה, הבעלים — לפי שאינה ברשותו. משמע שאין אדם יכול להקדיש אפילו חפץ שלו, אם אינו ברשותו ממש.

6 ומשיבים: מי סברת במסותא האם סבור אתה שבמרחץ במטלטלין שבו עסקינן אנו עוסקים? לא, במסותא מקרקעי עסקינן במרחץ שבגוף הקרקעות אנו עוסקים דכי שכאשר יכול להוציאה בדיינין, אין כאן צורך להוציאה מיד המחזיק בה, ולכן כבר עתה ברשותיה קיימא ברשותו היא עומדת.

7 א תני שנה רב תחליפא בר מערבא בן ארץ ישראל קמיה לפני ר' אבהו ברייתא זו: שנים אדוקים מחזיקים בטלית — זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר, כל מה ששניהם אינם מחזיקים בו, חולקים בשוה. מחוי ליה הראה לו ר' אבהו בסימן שהראה בידו, שיש להוסיף שאת השאר חולקים בשבועה.

8 ושואלים: אלא מתניתין משנתנו דקתני דפלגי בהדדי ששנה בה שחולקים זה עם זה ולא קתני שנה זה נוטל עד מקום שידו מגעת, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה, כיצד נתאר מצב זה? אמר רב פפא: ששניהם אינם אוחזים בטלית עצמה, אלא דתפיסי בכרכשתא שאוחזים בציציות היוצאות ממנה ולכן צריכים הם להשבע ולחלק את כל הטלית.

9 אמר רב משרשיא: שמע מינה למד מכאן מדברי רב פפא כי האי סודרא סודר זה שנותן אדם לחבירו כדי לעשות בו קנין, אינו צריך לתת את הסודר כולו, אלא כיון דתפיס ביה שתפס בו שיעור כדי שלש על שלש אצבעות, שבכך יש לו ערך מסויים, קרינן ביה קוראים אנו בו כבר "ונתן לרעהו" כאמור "וזאת לפנים בישראל... לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל" רות ד, ז,

10 דכמאן דפסיק דמי שכאילו היה חתוך הוא נחשב כפי שאמרנו בדיני מציאה, ואת אותו חלק שמסר הריהו קני קונה, עושה קנין בנתינה זו, אף שחלק שבידו מחובר לסודר.

11 ושואלים: ומאי שנא ומה שונה דין זה ממה שאמר רב חסדא, שאמר רב חסדא: נתן הבעל את הגט בידה של האשה ומשיחה חוט הקשור בגט בידו, אם הוא במצב שיכול לנתקו למושכו ולהביאו אצלו באמצעות החוט — אינה מגורשת, ואם לאו לא, שאינו יכול וכגון שהחוט חלש מדי — הרי היא מגורשת. משמע, שכל עוד חלק מן הגט בידו, אינו נחשב כאילו ניתן לה!

12 ומשיבים: יש לחלק: התם שם בגט — גט כריתות בעינן, וליכא צריכים אנו שיהיה, ואין כאן, שהרי לא ניתק הקשר ביניהם לגמרי, וכל עוד יש לבעל קשר כל שהוא בגט אין כאן כריתות. ואולם הכא כאן בקניינים נתינה בעינן, והא איכא אנו צריכים, והרי יש.

13 אמר רבא: גם אם היתה זו טלית מוזהבת — חולקין. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו ומדוע יהא דינה אחר? ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דקאי דהבא בי מצעי שעומד, נמצא, הזהב באמצע, לא בידו של זה ולא בידו של זה.

14 ותוהים שוב: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט, מובן מאליו, הרי אמרנו שחולקים בשאר! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דמיקרב לגבי דחד שהיה הזהב קרוב יותר אל אחד מהם אף שלא החזיק בו. מהו דתימא שתאמר דאמר ליה שאומר לו זה שהזהב קרוב אליו: פלוג הכי חתוך כך שנחלק את הטלית בדיוק בקו האמצע בין שנינו, ואז ימצא רוב הזהב בידו, על כן קא משמע לן השמיע לנו רבא דאמר ליה שאומר לו השני: מאי חזית דפלגת הכי מה ראית שאתה חותך כך בקו אמצעי זה? פלוג הכי חתוך כך בדרך אחרת, כך שהזהב יתחלק בין שנינו בשווה.

15 ב תנו רבנן שנו חכמים: שנים שהיו אדוקין מחזיקים בשטר, המלוה אומר: שלי הוא השטר, שלא נפרע עדין ונפל ממני וחזרתי ומצאתיו, ולוה אמר: השטר אמנם שלך הוא, כלומר, היה שלך, ואולם כבר פרעתיו לך והחזרת אותו לי וממני אבד, בכגון זה — יתקיים השטר בחותמיו, כלומר, יבררו קודם את טיבו של השטר ויבדקו אם העדים שחתמו בו מאשרים אותו, אלו דברי רבי.

16 רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו המלוה והלווה בסכום שבשטר, מפני הספק.

17 ואם נפל שטר כגון זה ליד דיין ואין שני הצדדים מודים למי מהם שייך השטר — לא יוציאו בעלי הדין עולמית את השטר לגבייה, וימתינו עד שתמצא ראיה. ר' יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו ויעשו מה שכתוב בו.

18 את הברייתא הזו מבררים: אמר מר החכם: יתקיים השטר בחותמיו. ולכאורה המסקנה למעשה היא: וכאשר אכן יתקיים השטר גבי ליה גובה אותו המלוה כוליה כולו, ושואלים: וכי לית ליה מתניתין אין לו, איננו מקבל, את הדין ששנינו במשנתנו בשנים אוחזין בטלית? ואם כן, כמו שבטלית יש לכל אחד מהם חצי, אף בשטר נאמר שלכל אחד מהם יש זכות לחצי השטר ולא יותר!

19 אמר רבא אמר רב נחמן: בשטר מקוים, כשכבר יש עליו אישור בית הדין שבדקו ומצאוהו שהוא נכון, והריהו כממון — דברי הכל יחלוקו בו, כי פליגי כאשר הם חלוקים הרי זה באופן שהיה זה שטר שאינו מקוים עדיין.

20 רבי סבר: אפילו הלווה מודה בשטר שכתבו — צריך המלוה לקיימו אם רוצה לגבות בו. ולכן, אי מקיים ליה פליג אם יקיימו את השטר הזה בבית דין יחלוק המלוה עם הלווה, ואי ואם לא מקיים ליה יקיים אותו המלוה לא פליג יחלוק. שאם למשל לא יוכל לאמת את חתימת העדים, לא יקבל מאומה אף שהלווה מודה שאכן לווה בשטר זה.

21 מאי טעמא מה הטעם של רבי? — לדעתו שטר בלתי מקוים חספא בעלמא חרס בלבד הוא, שאין לו ערך כל עוד לא נתקיים, מאן קא משוי ליה להאי שטרא מי הוא זה שעושה אותו, את הנייר הזה לשטר שיש בו ממש — הלוה, ואולם כיון שתוקפו של השטר תלוי רק בדברי הלוה הא קאמר דפריע הרי הוא עצמו אומר שהשטר פרוע, ולכן אין ערך לשטר זה, ולפיכך אין לדון בו עד שיתקיים.

22 ואילו ר' שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והשטר חזקתו שהוא אמיתי, ואף על גב דלא מקיים ליה ואף על פי שאיננו מקיים אותו — יחלוקו.

23 שנינו בברייתא שאם נפל השטר ליד דיין לא יוציאו אותו בעלי הדין מידיו עולמית,

24 מאי שנא במה שונה שנפל השטר ליד דיין מאשר אם נפל לידו של אחר? אמר רבא: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: ואחר, כל אדם, שמצא שטר שנפל כבר ליד דיין, והיכי דמי וכיצד הוא דבר זה — שכתב ביה שכתוב בו, בשטר הנפק קיום, ושטר זה לא יוציאו עולמית.

25 ותוהים: ושטר כזה, לא מיבעיא נצרכה בשטר שלא כתב ביה כתוב בו הנפק? והרי זה שאין בו הנפק, מסופק יותר, משום דאיכא למימר שיש מקום לומר שהלווה אמנם כתב ללות ולא לוה בו כלל, ומדוע יחזיר המוצא את השטר? אלא יש להבין: אפילו כתב ביה בו הנפק, ששטר זה מקוים, לא יחזיר אותו למלוה משום דחיישינן שאנו חוששים לפירעון, שמא פרע הלוה את השטר וממנו אבד.

26 ור' יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן ואין אנו חוששים לפירעון, שבודאי אם היה הלווה פורע היה מיד משמיד את השטר, ולא משהה אותו בביתו. ושואלים: והאם לא חייש חושש ר' יוסי לפירעון?

27 והתניא והרי שנינו בברייתא: מצא שטר כתובה בשוק, בזמן שהבעל מודה שעדיין לא שילם את דמי הכתובה לאשתו — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה ואומר שפרע כבר את הכתובה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

28 ר' יוסי אומר, יש לחלק: אם האשה עודה תחת בעלה עדיין נשואה — יחזיר לאשה, שמן הסתם לא נתן הבעל את דמי הכתובה לאשתו בעודה נשואה לו. ואם נתארמלה נתאלמנה האשה או נתגרשה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שאז יש לחשוש שמא כבר קיבלה את דמי הכתובה, והשטר נפל מידי הבעל או יורשיו. ומכאן שר' יוסי הוא החושש לפירעון!

29 ומתרצים: איפוך הפוך את הגירסה בברייתא שלנו ושנה כך: נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית, אלו דברי ר' יוסי, וחכמים אומרים: הרי הוא בחזקתו.

30 ומעירים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן אם כך קשה מדברי חכמים על דברי חכמים, שלפי נוסח הברייתא המתוקן החכמים אינם חוששים לפירעון, ואילו בדין שטר כתובה רואים שחכמים חוששים לפרעון!

31 ומתרצים: כל הברייתא הזו בדין שטר כתובה, כולה כדברי ר' יוסי ואין כאן מחלוקת, וחסורי מחסרא והכי קתני וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה: אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה. במה דברים אמורים — באופן שנמצא שטר הכתובה לאחר שנתארמלה או שנתגרשה, אבל אם נמצא בעודה תחת בעלה — יחזיר לאשה, שר' יוסי אומר: עודה תחת בעלה — יחזיר לאשה, נתארמלה או שנתגרשה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

32 רב פפא אמר שיש דרך אחרת לתרץ את הקושיה: לעולם לא תיפוך אל תהפוך את הגירסה והשאר את הנוסח כפי שהוא, אלא הסבר כי ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם לענין שטר כתובה, שהוא טוען להם על בסיס סברתם שלהם, אף שהוא עצמו אינו חושש כלל לפירעון, וכך יש להבין את דבריו:

33 לדידי לי, לשיטתי אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן גם כן אין אנו חוששים לפירעון, שלשיטתו יש להחזיר כל שטר למי שהוא שייך לו. ואולם אף לדידכו לשיטתכם אודו הודו לי מיהת על כל פנים בעודה תחת בעלה שיחזיר לאשה, דלאו שהרי עדיין לא בת פירעון היא כתובה זו, שאין מסתבר ששטר כתובה זה נפרע ואבד מידי הבעל.

34 ואמרו ליה רבנן לו חכמים: אף כאן יש מקום לחשוש, אימור צררי אתפסה אמור שצרורות כסף התפיס, נתן לה והיא מחזיקה בכספים, ותמורת זאת החזירה לבעלה את הכתובה. ואם יחזירו לה את השטר ייצא שתגבה פעמיים.

35 רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא הפוך את הברייתא הראשונה בדין שטר שנפל לדיין, ואת הסתירה שהיתה בדברי חכמים תרץ כך: טעמא דרבנן הכא טעמם של חכמים כאן בכתובה, משום דחיישינן שאנו חוששים שמא כתב שתי כתובות, שאבדה הכתובה הראשונה והוצרך הבעל לכתוב שניה. ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש חושש, שלדעתו אין הדבר מצוי ואין לחשוש לדבר בלתי רגיל.

36 א אמר ר' אלעזר: מחלוקת, כלומר, דין זה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בענין שנים אדוקים בשטר שיחלקו ביניהם את השטר, הרי זה דווקא בששניהם אדוקים מחזיקים בטופס של השטר, כלומר, בחלק השטר שיש בו נוסח קבוע של שטרות, או שניהם אדוקים בתורף, בחלק השטר המיוחד שכתובים בו שמות הלווה והמלוה והסכום. אבל אם היה אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף — מחלקים לפי מה ששניהם מחזיקים בו, זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ור' יוחנן אמר: לעולם חולקין הכל,

37 ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד בתורף. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שהבאנו קודם: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו שקבע ר' יוחנן אלא במקרה דקאי שעומד, נמצא התורף בי מצעי באמצע, במקום ששניהם אינם מחזיקים בו.

38 ושואלים: אי הכי מאי למימרא אם כך מה יש לומר? ומה חידוש בקביעה זו? ומשיבים: לא צריכא נצרכה לומר אלא לאופן דמקרב לגבי דחד שהתורף קרוב יותר לאחד מהם. מהו דתימא שתאמר אמר ליה לו הקרוב לתורף: פלוג הכי חלוק לי את השטר כך בדיוק בקו הממוצע בינינו, שהתורף יהיה בצד שלי, על כן קא משמע לן השמיע לנו ר' יוחנן דאמר ליה שאומר לו האחד: מאי חזית דפלגת הכי מה ראית שאתה חולק כך בכיוון אחד שיהיה התורף בצדך? פלוג הכי חלוק כך, בכיוון אחר, ויהא התורף באמצע.

39 אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא: לשיטת ר' אלעזר שאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, זה שנטל את הטופס למה ליה לו? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך את השטר? שהרי בתורף השטר אי אפשר לגבות ואינו ראוי אלא להשתמש בו כנייר, ולעטוף בו פי צלוחית!

40 אמר ליה לו רבינא: אין הכוונה שחולקים ונוטלים מגוף השטר עצמו ומקבל נייר בלבד אלא לדמי לדמים, לשווי, שמעריכים כמה שווה חלק זה של השטר ביחס לחלק האחר.

41 דאמר הכי שהוא אומר כך: שטרא דאית ביה שטר שיש בו, שכתוב בו זמן, תאריך, שהוא המצוי בתורף כמה שוי הוא שווה? ודלית ביה ושטר שאין בו זמן כמה שוי הוא שווה? ומה ההבדל? — בשטרא דאית ביה בשטר שיש בו זמן, שנכתב בו תאריך — גבי ממשעבדי יכול לגבות את החוב גם מקרקעות משועבדות שמכרם הלווה לאדם אחר לאחר זמן ההלוואה, שמזמן ההלוואה יש שעבוד מוקדם למלוה. ואידך האחר שאין בו זמן לא גבי ממשעבדי אינו גובה בו ממשועבדים אלא רק מקרקעות הנמצאות ברשותו של הלווה. יהיב ליה היאך דביני ביני יתן לו האחד את שבינתיים, את סכום ההבדל.

42 ובדרך כלל "יחלוקו" נמי דאמרן גם כן שאמרנו בשאר מקרים — גם שם הכוונה לדמי לכסף, לענין שווי נאמר, ולא לחלוקת החפץ ממש. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שהכוונה היא שיתחלקו במחיר, אם כן שנים אוחזין בטלית הכי נמי דפלגי כך גם כן תאמר שהם חולקים, חותכים את הטלית לשני חלקים? הא אפסדוה הרי בכך הפסידוה, קלקלו אותה! ודוחים: הא לא קשיא זה איננו קשה, שאפשר לפרש שבאמת חותכים את הטלית לשניים, וששאלת מה יעשו בחצי טלית?