ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ה

1 איתא ואם יש בסיס לדברי רב הונא אם כן כיון דמשתבע שנשבע המלוה שאינה ברשותו, שהרי רב הונא סבור שכן צריך מחזיק הפקדון להישבע, אם כן היכי מצי מפיק לה כיצד יכול להוציא אותה אחר כך? אמר רבא: מדובר כאן שיש עדים שנשרפה, ולכן איננו צריך להשבע שאינה ברשותו.

2 ומקשים: אי הכי אם כך חוזרת השאלה מדוע לא ישבע האיש שצריך להשבע, שאין חשש עוד להוצאת הפקדון שהרי מהיכא מייתי לה מהיכן יביא אותה אם נשרפה? אלא אמר רב יוסף: מדובר כאן באופן שיש עדים שנגנבה. ושואלים: אף כאן, סוף סוף מהיכא מייתי לה מהיכן יביא אותה? ומשיבים: דטרח ומייתי לה שהוא טורח ומביא אותה, שמחפש דרכים לקבל את החפץ מיד הגנב, כדי שיוכל להוכיח שחבירו נשבע לשקר.

3 ושואלים: אי הכי אם כך כי משתבע כאשר ישבע המלוה נמי גם כן קיים חשש מעין זה, והוא: לטרח שיטרח הלוה וליתי ויביא את החפץ ויוכיח שהמלוה שיקר! ומשיבים: אין זה מתקבל על הדעת, שכן בשלמא נניח המלוה שממנו נגנב המשכון ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה, ואזיל וטרח ומייתי לה יודע מי נכנס ויוצא בביתו והוא חושד באדם מסויים והולך וטורח ומביא אותה. אלא הלוה, מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה האם יודע הוא מי נכנס ויוצא בביתו של ה

4 מלוה, ולכן אין לו דרך להגיע אל החפץ הגנוב. אביי אומר תירוץ אחר, שבכל זאת צריך להישבע שאינה ברשותו מהטעם גזירה שמא יטעון ויאמר לו: אחר שבועה מצאתיה. ואילו רב אשי אמר: זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר וכך אמר במשנתנו: מי נשבע תחילה — מלוה נשבע תחילה שהחפץ אינו ברשותו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

5 רב הונא בר תחליפא משמיה משמו של רבא אמר: רישא דסיפא תיובתא ראש החלק האחרון בברייתא קושיה חמורה היא לשיטת רב הונא, ששנינו: אמר בעל המשכון סלע הלויתני עליו שתים היה שוה. והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה. ושנינו כי המלוה פטור. ואם איתא ואם יש מקום לדברי רב הונא שצריך להישבע שהחפץ אינו ברשותו, אם כן מגו דמשתבע מתוך שנשבע המלוה שאינה ברשותו — לישתבע נמי שישבע גם כן על ידי גילגול שבועה כמה היה שוה!

6 אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה, הסברה, הזו לפני רב כהנא ואמר לי: תהא תוסבר משנתנו במאמינו, שהלווה מאמין למלוה שבאמת אין החפץ עוד בידו. ושואלים: אם מאמין הוא בו, אם כן ונהמניה וישיאמין הלוה למלוה נמי בהא גם כן בזה כמה הוה שוה? ודוחים: לדעתו לא שהמלוה משקר ביודעין, אלא לא קים ליה בגויה איננו עומד בו, אינו יודע את הערך. ושואלים: ומדוע לא נאמר גם להיפך ונהמניה ושיאמין המלוה ללוה, דקים ליה בגויה שהוא עומד, יודע, בו, את ערכו ומדוע אין אומרים גם דבר זה? ומשיבים: לא מהימן ליה אין המלוה מאמין לו ללוה.

7 ותוהים: ומאי שנא ומה שונה שהלוה דמהימן ליה מאמין לו למלוה ומאי שנא ומה שונה המלוה שאינו מאמין ללוה? ומשיבים: לוה מקיים ביה מקיים בו, כלומר, סבור שהתקיים במלוה הכתוב "תמת ישרים תנחם" משלי יא,ג — תמימותם של אנשים מובילה אותם להצלחה וסבור שאם זכה משמים שיש בידו ממון שהוא מלוה לאנשים — מן הסתם אדם הגון הוא. ואילו המלוה מקיים ביה בלוה סופו של הכתוב "וסלף בגדים ישדם" שם — מירמתם של הבוגדים מביאה עליהם שוד ועוני.

8 א מסופר: ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה אדם אחד הפקיד תכשיטים אצל חבירו ולאחר זמן אמר ליה לו המפקיד: הב תן לי כיפי את התכשיטים! אמר ליה לו: לא ידענא היכא אותבינהו איני יודע, שכחתי, היכן שמתי אותם. אתא לקמיה בא הדבר לפני רב נחמן, אמר ליה לו רב נחמן לשומר: כל "לא ידענא אינני יודע " פשיעותא רשלנות היא, זיל שלים לך שלם. לא שילם. אזל הלך רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה והגבה הורה לקחת ממנו את ארמונו ולמכרו, ולשלם במחירו עבור התכשיטים. לסוף אישתכח כיפי ואיקור לבסוף נמצאו באמת התכשיטים ולא עוד אלא שהתייקרו. אמר רב נחמן: הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה חוזרים התכשיטים לבעליהם הראשון וחוזר הבית לבעליו ומחזיק הפקדון איננו מרויח מהתייקרות התכשיטים.

9 אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה הייתי יושב באותו זמן לפני רב נחמן כתלמיד, ופרקין ופרקנו שלמדנו אז פרק "המפקיד" היה שבו עוסקים אנו בנושא זה, ואמרי ליה ואמרתי לו: הלא שנינו ששומר אשר שילם ולא רצה לישבע הוא זוכה בכפל לכאורה שכיון ששילם נקנה לו גוף החפץ. ולא אהדר השיב לי רב נחמן על קושיא זו דבר.

10 והעיר רבא כאשר סיפר דבר זה: ושפיר עבד ויפה עשה שלא אהדר השיב לי משום שהקושיא לא היתה ראויה לתשובה. מאי טעמא מה טעם ההבדל — התם שם כאשר שילם מעצמו לא אטרחיה לבי דינא הטריח אותו לבית הדין, ואילו הכא כאן, אטרחיה לבי דינא הטריח אותו לבית הדין כיון ששילם בהכרח בלבד, אין לומר שהקנה לו את החפץ.

11 ושואלים: למימרא האם לומר שסבר רב נחמן בכלל ששומא הערכה ששמים חפץ מסויים עבור תשלום חוב הדר חוזר, שמבטלים את המכירה הפומבית כאשר החייב מוכן לשלם את החוב? ודוחים: אין מזה כל ראיה, שכן שאני התם שונה שם דשומא שההערכה והמכירה בטעות הוה היתה, דקא הוה כיפי מעיקרא שהרי היו התכשיטים מתחילה בידי שומר הפקדון, ורק נשכח ממנו מקומם.

12 ב לגופה של הבעיה בענין חזרה בשומה אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: שומא הערכה הדר חוזרת ומתבטלת עד תריסר ירחי שתא שנים עשר ירחי שנה, שאם החייב משלם את החוב, מחזירים לו את רכושו שנמכר. ואמר אמימר: אנא אני, עצמי מנהרדעא אנא אני ובכל זאת סבירא לי סבור אני כי שומא הדר הערכה חוזרת לעולם, שכל זמן שמחזיר את החוב יכול לקבל את רכושו בחזרה. ומסכמים, והלכתא ופסק הלכה הוא: שומא הדר הערכה חוזרת ומתבטלת לעולם, משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" דברים ו, יח, שוודאי רוצה בעל החפץ בחפץ שלו יותר מאדם אחר, וראוי לדאוג להחזירו לו, ואין לגרום לו צער על ידי עמידה על דקדוקי מקח וממכר. ועוד בבירור שאלות אחדות בנושא זה.

13 ומקדימים תחילה: פשיטא פשוט לנו כי אם שמו ליה העריכו לו דבר עבור בעל החוב כדי שיוכל לגבות ממנו, ואזל איהו והלך הוא המלוה ושמה והעריכה, נתן את השומא, הזכות הזו לחפץ לבעל חוב דידיה שלו, שהוא עצמו היה חייב לאחר, אמרינן ליה אומרים אנו לו לשני: לא עדיף את מגברא דאתית מיניה אין אתה עדיף בכוחך מן האיש שמכוחו באת ולכן, אם הלווה הראשון רוצה להחזיר את הכסף יכול הוא לקבל את הקרקע ממי שמחזיק בה, ואין המחזיק יוכל לומר שלא ממנו קיבל. זבנה מכרה מקבל השומה את הקרקע, או אורתא הורישה, או יהבה נתן אותה במתנה, ודאי הני מעיקרא אלה שקיבלו את הקרקע מתחילה אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות על דעת לקבל את הקרקע עצמה ירדו לקרקע ולא על דעת הכספים, ולכן אי אפשר לקחת מהם את הקרקע, ואי אפשר לפצותם שלא מרצונם בכסף.

14 שמו העריכו לה לאשה רכוש מסויים ואינסיבא ואחר כך התחתנה, או להיפך, או שמו מינה העריכו ממנה מן האשה רכוש מסויים ואינסיבא והתחתנה ומתה, אומרים אנו בעל בנכסי אשתו כאשר יורש אותה כלוקח קונה הוי הוא נחשב — לא מיהדר ולא מהדרינן ליה איננו מחזיר מה שקיבל על ידי שומה ואין אנו מחזירים לו, שהוא נחשב כאדם זר לענין זה.

15 שאמר ר' יוסי בר חנינא: באושא התקינו תקנה זו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שגוף הנכסים שייך לאשה ואולם פירותיהם רווחים בתקופת היותם נשואים שייכים לבעל, ולכן אין האשה יכולה למכור אותם בחיי בעלה. ואולם כאשר מכרה את הנכסים ומתה ובעלה יורשה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, שהוא טוען שזכותו שלו על הקרקע מוקדמת מזכותם של אחרים, והוא מחזיר להם את הכסף ששילמו.

16 אגביה איהו הגבה, נתן הוא הלוה בעצמו את הקרקע בעבור חובו בלא שבית דין הכריח אותו, ואחר כך רוצה לשלם את חובו ולקבל את הקרקע, פליגי נחלקו בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא. חד אחד מהם אמר: הדרה חוזרת הקרקע אם ירצה לשלם כסף, וחד ואחד מהם אמר: לא הדרה אינה חוזרת.

17 ומסבירים: מאן מי שאמר לא הדרה שאינה חוזרת סבר: האי זביני מעליא זו, מכירה מעולה, גמורה היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה שהרי מדעת עצמו הגבה אותו ולא הכריחוהו, ולכן אינו יכול לחזור בו. ומאן מי שאמר הדרה שחוזרת סבר: לא זביני מעליא הוא אין זו מכירה מעולה, גמורה, והאי דאגביה מדעתיה וזה שהגבה מדעתו ולא אתא לדינא בא לבית דין שיכריחו אותו — מחמת כיסופא בושה הוא דאגביה שהגבה אותו, שלא רצה להתבזות בבית דין.

18 ועוד בענין קרקעות שמקבל אדם בשומה עבור חובו, שואלים: ומאימת אכיל פירי מאימתי אוכל את פירות קרקע זו? רבה אמר: מכי מטיא מכאשר הגיע שטר אדרכתא לידיה לידו, שבשטר זה כתוב שיכול לקחת לתשלום חובו מנכסי הלווה בכל מקום שהם. אביי אמר: אינו צריך להמתין עד שיבוא לידו, אלא עדיו בחתומיו זכין לו, שמזמן שנחתם שטר זה בבית דין, מיד נעשה כל מה שתפס להיות כשלו לגמרי.

19 רבא אמר: לא כך, אלא רק מכי שלימו ימי אכרזתא, שגם אחרי שהגיעה האדרכתא לידו ותופס קרקע של הלווה צריך להמתין בקנין ממש עד שיגמרו ימי ההכרזה, שבזה מוכרים מכירה פומבית קרקע זו לתשלום החוב, ורק אז נעשית קרקע זו שלו ממש.

20 א משנה השוכר פרה מחבירו והשאילה השוכר לאחר, ומתה הפרה כדרכה בידי השואל, כיון שהשוכר אינו חייב לשלם אם אירע לבהמה אונס או מוות ישבע השוכר למשכיר שמתה הפרה כדרכה, ואילו השואל ישלם לשוכר דמי פרה, שהרי שאל ממנו פרה, והשואל חייב גם באונסין ומיתה. אמר ר' יוסי: כיצד הלה, השוכר, עושה סחורה בפרתו של חבירו ומרויח ממנה? אלא תחזור פרה לבעלים, שהשוכר לא ישבע כלל, והשואל יחזיר פרה אחרת ליד הבעלים הראשונים.

21 ב גמרא אמר לו רב אידי בר אבין לאביי: מכדי הרי, שוכר במאי קני להאי פרה במה קונה את הפרה הזו שתיחשב כאילו היתה שלו, עד כדי שהשואל ממנו יתחייב להחזיר לו פרה אחרת תמורתה — בשבועה, שנשבע למשכיר שהפרה מתה כדרכה.

22 ואולם כיון שהדבר תלוי בשבועה זו, ונימא ליה ושיאמר לו המשכיר לשוכר: דל אנת ודל הוצא את עצמך והוצא את שבועתך, ואינני רוצה לעסוק אתך כלל בדין זה, ואנא משתעינא דינא בהדי אני אעסוק בדין עם השואל ואקבל בחזרה את הפרה. אמר ליה אביי: מי סברת האם סבור אתה כי השוכר על ידי השבועה הוא דקא קני לה שקונה אותה להיות כשלו? לא כן, משעת מיתה של הפרה הוא דקני שקנה אותה, שמשעה שמתה הפרה בידי השואל יש לו זכות לקבל פרה אחרת תמורתה. ושבועה זו שנשבע השוכר למשכיר אינה מעיקר הדין, אלא כדי להפיס לפייס, להניח דעתו של בעל הבית, שלא יחשוד את השוכר ברשלנות והזנחה. וכיון שכך, אין לבעל הפרה הראשון בעצם כל מקום למשא ומתן עם השואל, ואינו יכול לקבל את הפרה תמורת ויתור על השבועה.

23 ג אמר ר' זירא: לפי שיטת המשנה פעמים אפשר שיקרה שהבעלים הם משלמין כמה פרות לשוכר. היכי דמי כיצד היה דבר כזה, — כגון: אגרה מיניה שכר השוכר ממנו את הפרה למאה יומי יום, והדר שיילה מיניה תשעין יומי וחזר בעל הפרה ושאל אותה, את הפרה, ממנו מן השוכר לתשעים יום, הדר אגרה מיניה תמנן יומי חזר השוכר ושכר אותה שנית ממנו, מבעליה, לשמונים יום והדר שיילה מיניה שבעין יומי וחזר בעל הפרה ושאל מן השוכר אותה לשבעים יום ומתה הפרה בתוך ימי שאלתה, דאכל שעל כל שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה הוא חייב פרה אחת, שהרי מצד ההלכה כאילו שאל ממנו שתי פרות לחוד, ולכן צריך להחזיר לו שתי פרות.

24 אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא על שיטה זו: מכדי חדא פרה הלא פרה אחת היא, ולא פרות אחדות, עיילה ואפקה הכניסה והוציאה בצורות משפטיות שונות, אפקה הוציאה משכירות ועיילה והכניסה למעמד של שאילה, אפקה הוציאה ממעמד של שאילה ועיילה והכניסה למעמד של שכירות, וכיצד אם כן משלם לו שתי פרות עבור פרה אחת? אמר לו: ומי איתא והאם קיימת הפרה בעינא בעינה דנימא ליה הכי שהוא יכול לומר לו כך: הרי לך פרתך? שכיון שאיננו יכול להחזיר לו אותה פרה עצמה, אלא חייב להחזיר לו עבור התחייבות שנתחייב לו, הרי מבחינת התחייבויות — שתי פרות יש כאן, ולא אחת.

25 מר בר רב אשי אמר כעין דברי ר' זירא אבל באופן קיצוני פחות: אין לו עליהן אלא שתי פרות, כלומר, השוכר הזה מקבל מן הבעלים שתי פרות, חדא אחת של השאלה וחדא ואחת של השכירות, כי שום שם שאלה אחת היא. ואין לומר שיש כאן שתי פרות שאולות ונפרדות, אלא פרה אחת שאולה, ושום ושם שכירות אחת היא. ואז, את הפרה של השאלה קני קונה לעצמו לגמרי וזו של שכירות — עבד בה ימי שכירותיה שכירותו כמה שנשאר לו להשלים את הימים ששכר אותה ומיהדר ליה למרה ומחזיר אותה לבעליה.

26 ד לגבי צד אחר במצבים שנוצרו במשנה זו, אמר ר' ירמיה: אם מתברר שהשוכר והשואל נשבעו לשקר, וחייבים להביא קרבן חטאת על שבועת שקר, הרי פעמים ששניהם חייבים בחטאת,