ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ׳

1 א משנה השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן חלקה התחתון של המחרשה — פטור, שהרי בהר עשוי היה להישבר יותר. ואולם אם שכרה לחרוש בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן — חייב. שכר את הפרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והחליקה הפרה ושברה רגלה — פטור, ואולם אם שכרה לדוש בתבואה ודש בקטנית — חייב, מפני שהקטנית מחלקת גורמת להחליק.

2 ב גמרא ושואלים: היכא ובמקום שלא שני שינה בה, מאן מי משלם? שהרי במשנה מדובר כששינה השוכר מתנאי השכירות, ואולם אם היו שני אנשים שעבדו אצלו במקום שהתנה, ונשברה המחרשה, מי מהם משלם? אמר רב פפא: דנקיט פרשא זה שמחזיק את המרדע לכוון את פרה הוא זה שמשלם, שמפני שלא הוליכה למישרין, בכך גרם שנשברה המחרשה. רב שישא בריה בנו של רב אידי אמר: דנקיט מנא זה שמחזיק בכלי, במחרשה עצמה הוא זה שמשלם. ומסכמים: והלכתא והלכה היא: דנקיט מנא המחזיק בכלי, במחרשה הוא זה שמשלם. ואי דוכתא דמחזקי גונדרי ואם הוא מקום שמוחזק באבנים — תרוייהו משלמין שניהם משלמים, שבמקרה זה עיוות כלשהו בתלם גם הוא גורם לשבירה.

3 ג אמר ר' יוחנן: המוכר פרה לחבירו, ואמר לו: דע לך שפרה זו יש בה מומים: נגחנית היא, נשכנית היא, בעטנית היא, רבצנית היא — שנוהגת לרבוץ תמיד, והיה בה באמת רק מום אחד מאלה וסנפו הכניסו בין המומים הללו שכולם לא היו בה — הרי זה מקח טעות, שהקונה ראה שאין בה מומים אחרים, וסבר שלא מנה המוכר אותם מומים ברצינות. ואולם אם מנה בה מום זה בלבד, וגם היה בה מום אחר — אין זה מקח טעות.

4 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו: שפחה זו שוטה היא, ניכפית היא חולה במחלת הנפילה, משועממת משוגעת היא, והיה בה באמת מום אחד בלבד וסנפו בין המומין — הרי זה מקח טעות. ואולם אם מנה בה מום זה ומום אחר — אין זה מקח טעות.

5 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: ואם היו בה כל המומין הללו, מהו הדין בכגון זה, האם יכול הקונה לטעון שלא האמין לו וחשב שהמוכר אינו מדבר ברצינות? אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה כך אומרים אנו משמו של רבא: אם היו בה כל המומין הללו — אין זה מקח טעות, שהרי פירש לו הכל. ואם הקונה לא האמין — אין המוכר אשם.

6 ד משנה השוכר את החמור כדי להביא עליה חטין והביא עליה משקל זהה של שעורין שהם קלים מן החטים וניזק החמור — חייב אף על פי שהעמיס עליו אותו משקל עצמו. וכן אם שכר להוביל עליה תבואה והביא עליה תבן כמשקל התבואה — חייב, מפני שהנפח היתר קשה לבהמה כמשאוי עצמו. ואולם אם שכר חמור כדי להביא להביא עליו לתך נפח של חצי כור שהם חמש עשרה סאה חטין, והביא עליו לתך שעורין — פטור, שהרי השעורין קלות יותר, והביא אותו נפח עצמו. ובכלל אם מוסיף על משאו יותר משהתנה — חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום בשם ר' מאיר: כשמוסיף סאה לגמל או שלשה קבין לחמור.

7 ה גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בגרסת המשנה. אביי אמר: "קשה כמשאוי" תנן שנינו. רבא אמר: "קשה למשאוי" תנן שנינו. ומסבירים, אביי אמר: "קשה כמשאוי" תנן, ופירושו: נפחא כי תקלא הנפח הוא כמו המשקל, ולכן אי אם מוסיף שלשה קבין שהוא שיעור רציני המזיק לחמור — חייב. רבא אמר "קשה למשאוי" תנן, ומשמעו: תקלא כי תקלא משקל כמשקל ונפחא הוי והנפח הוא תוספת, ולכן אינו חייב עד שישווה משקל השעורים למשקל החטים ולא שלושה קבין בלבד, ואז נחשבת תוספת הנפח כמזיקה. ומנסים להביא ראיה.

8 תנן שנינו במשנתנו: אם שכר את החמור כדי להביא עליו לתך חטין והביא לתך שעורים — פטור, ואם הוסיף על משאו — חייב. מאי לאו האם לא הכוונה שלא הביא בדיוק לתך שעורים אלא הוסיף שלשת קבין?! ודוחים: לא, שהוסיף סאה שלמה. ומקשים: והא עלה קתני והרי עליה, על המשנה, שנינו בברייתא: כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום בשם ר' מאיר: סאה לגמל, שלשה קבין לחמור!

9 ודוחים: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: היכא במקום שלא שני שינה, שאמר שיביא חטין והביא חטין, שעורין והביא שעורין, כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? על זה סומכוס אומר משום ר' מאיר: סאה לגמל שלשה קבין לחמור.

10 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר מברייתא: שכר את החמור להביא לתך והוסיף על המדה סאה והביא

11 שש עשרה סאין שעורין — חייב. ומכאן נדקדק: הא הרי אם הוסיף רק שלשת קבין — פטור! תרגמה הסבירה אביי: כאן מדובר במחיקתא במחוקות, שלא מדד את נפח השעורים במידה גדושה אלא במחוקה, שהביא פחות קצת מן השיעור ולכן ההבדל שם הוא בכדי סאה.

12 תנו רבנן שנו חכמים: קב הוא תוספת גדולה מדי לכתף לסבל, ואם ניזק בהוספה — חייב לשלם לו. אדריב חצי כור לעריבה לאניה קטנה, כור הוא תוספת גדולה מדי לספינה, שלשת כורים לבורני לאניה גדולה.

13 אמר מר: קב לכתף. ושואלים לגופו של ענין: אם איתא דלא מצי ביה אמנם אינו יכול לעמוד בו במשא זה הלא הסבל בר דעת הוא, לשדיה שיזרוק אותו ממנו ולא יינזק! אמר אביי: מדובר באופן שהמשא חבטו, הפילו לאלתר מיד לפני שהספיק להורידו מעליו. רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמדובר בשלא חבטו לאלתר מיד, לא צריכא נצרכה אלא לאגרא יתירא לשכר יתר שיכול הוא לדרוש על תוספת זו. רב אשי אמר: אף על פי שבר דעת הוא יתכן שלא ידע שהמשא יתר, והוא, הסבל סבור שחולשא הוא דנקיט ליה שתקפה אותו לפי שעה, ולא שהוסיפו במשאו.

14 שנינו: כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה. אמר רב פפא: שמע מינה למד מכאן מן השיעורים הללו כי סתם ספינות בת תלתין כורין בנות שלושים כורים הן, שזהו נפח מטען הספינה. שהרי בכל המקרים שיעור התוספת לנזק הוא אחד משלושים של המשא הרגיל. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מכאן? ומשיבים: למקח וממכר, שהקונה ספינה סתם ידע שזה צריך להיות שיעורה.

15 א משנה כל האומנין הלוקחים לביתם חומרי גלם לעבד אותם — שומרי שכר הן על אותו חפץ, עד שיוחזר לבעלים. וכולן שאמרו לבעלים: סיימתי את העבודה טול את שלך והבא מעות — הרי האומן הזה מאז נעשה שומר חנם. אמר אדם לחבירו: שמור לי ואשמור לך — הרי אותו שומר נעשה שומר שכר, שהרי מקבל שכר שמירה עבור שמירתו. אמר לו חבירו: שמור לי, ואמר לו: הנח לפני — הרי זה שומר חנם.

16 הלוהו על המשכון — הרי המלוה המחזיק במשכון הוא שומר שכר על משכון זה. ר' יהודה אומר: אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם על המשכון, ואם הלוהו פירות — הריהו שומר שכר. אבא שאול אומר: רשאי אדם להשכיר משכונו של עני שנמסר לידו להיות פוסק והולך עליו מחיר שימושו, ועל ידי כך יפחית מעט מעט מן החוב מפני שהוא כמשיב אבידה, שהרי על ידי כך נמצא העני מרויח, ואם לא יעשה כן — לא העני נהנה מן החפץ ולא אחר נהנה ממנו.

17 ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין האם לומר כי משנתנו שלא כשיטת ר' מאיר היא? דתניא שכן שנינו בברייתא: שוכר שלא נתפרש בתורה מה דינו, כיצד הוא משלם? ר' מאיר אומר: דינו כשומר חנם. ר' יהודה אומר: דינו כשומר שכר. ואומן דינו כשוכר, שהרי הוא מחזיק את החפץ בידו כדי להרויח בו, ונמצא כאילו שכרו מנותן העבודה. ואם כן, משנתנו אינה כדעת ר' מאיר!

18 ודוחים: אפילו תימא תאמר שכשיטת רבי מאיר היא משנתנו, ואולם האומן דינו כשומר שכר כי בההיא באותה הנאה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה שהוא מניח את כולם ושוכר אותו — הוי עילויה הרי הוא נעשה עליו שומר שכר. ומקשים: אי הכי אם כן שוכר נמי גם כן אפשר לומר כי בההיא באותה הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה שהוא מניח את כל העולם ומשכיר לו — הוי עילויה הרי הוא עליה שומר שכר.

19 אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, אלא בההיא באותה הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא שהוא נותן לו משהו יותר — הוי עילויה הרי הוא עליה שומר שכר.

20 ומקשים: השוכר נמי גם כן, מי לא עסקינן דקא משוי ליה טפי פורתא האם אין אנו עוסקים באופן שהוא מוסיף לו קצת יותר, ובכל זאת נחשב לר' מאיר כשומר חינם! אלא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כך: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, אלא בההיא באותה הנאה שיש לאומן דתפיש ליה אאגריה שהחזיק אותו, את החפץ, ומובטח על ידי כך בשכרו, דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי ושאינו צריך להיכנס ולצאת כדי לתבוע ממנו מעות, שהרי החפץ בידו, ויכול להחזיקו עד שיקבל תשלום — הוי עליה הרי הוא עליה שומר שכר.

21 איבעית אימא אם תרצה אמור כמשמעות המשנה, ללא הסברים אלה, ואף על פי כן שיטת ר' מאיר היא, כדמחליף כפי שהיה מחליף רבה בר אבוה ותני והיה שונה באותה ברייתא כך: שוכר כיצד משלם? ר' מאיר אומר: כשומר שכר, ר' יהודה אומר: כשומר חנם. ועל כן משנתנו כר' מאיר.

22 ג שנינו במשנה: וכולן, האומנים, שאמרו לבעלים: "טול את שלך והבא מעות" — נעשה האומן שומר חנם. תנן התם שנינו שם במשנה: אמר לו השואל למשאיל "שלח את הבהמה אותה שאלתי, אלי ", ושלחה אליו ומתה בדרך — חייב השואל, וכן בשעה שמחזירה — שאם שלחה ביד אחר, כל עוד לא חזרה ממש ליד הבעלים — חייב באחריותה.

23 אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שהשואל חייב אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה, שהרי קיבל על עצמו אחריות שמירתה כל זמן שהיא שאולה אצלו, וכל עוד לא בטלה ההשאלה — האחריות עליו. אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור, שעל ידי מסירה לשליח יצא ידי חובתו. מתיב מקשה על כך רב נחמן בר פפא: הרי שנינו: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — הרי זה שומר חנם.