ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״ה

1 אסור ללוות דנר בדינר, שמא יתייקרו ונמצא משלם ריבית.

2 ומעתה נברר: דינר דמאי של מה? אילימא אם תאמר דינר של כסף בדינר של כסף, לגבי, בפני נפשיה עצמו מי איכא למאן שאמר לאו טבעא הוי האם יש מי שאומר שאיננו מטבע? אלא פשיטא פשוט שאמר שאין ללוות דינר של זהב בדינר של זהב, ומעתה נברר: ולמאן ולשיטת מי? אי אם לפי שיטת בית הלל — הא אמרי טבעא הוי הרי אומרים הם מטבע הוא, אלא לאו האם לא — לדעת בית שמאי, ושמע מינה ולמד מכאן כי ר' יוחנן הוא שאמר, אין מחללינן אין מחללין על דינרי זהב, שלדעתו אינם נחשבים כמטבע גמורה.

3 ודוחים: לא, לעולם אימא אומר לך כי ר' יוחנן הוא שאמר מחללינן מחללים אנו על דינרי זהב, ושאני ושונה דין הלואה כיון שלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא עשו אותו, את דינר הזהב, חכמים כמו פרי, דאמרינן שאנו אומרים: איהו ניהו דאוקיר וזיל הוא הוא שהתייקר והוזל וכפי שאמרנו הזהב קונה את הכסף, ולגבי דיני הלואה בריבית נמי פירא הוי גם כן כפרי הוא ויש בו חשש ריבית.

4 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר שזו דעתו של ר' יוחנן, דכי אתא שכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אף על פי שאמרו אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין מעשר שני עליו, ואם כן שמע מינה למד מכאן במפורש שר' יוחנן הוא שאמר שמחללים.

5 ומעתה שבים לעצם הבעיה בדבר חילול מעשר של זהב תא שמע בא ושמע פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני שרוצה לצרף כספים קטנים למטבעות גדולים יותר, בית שמאי אומרים: בכל הסלע מחליף למעות כסף, ובית הלל אומרים: בשקל חצי סלע כסף, בשקל פורט למעות קטנות יותר. ומעתה, השתא עכשיו לדעת בית שמאי אפילו לגבי פריטי פרוטות של נחושת אמרו הם כי מחללינן מחללים אנו עליהם את פירות המעשר, לגבי דהבא מיבעיא לגבי זהב נצרכה לומר שמחללין? ודוחים: שאני פריטי, באתרא דסגיין חריפי שונות הפרוטות, שבמקום שהן מהלכות הן חריפות, עוברות לסוחר יותר ממטבע כסף.

6 א לישנא אחרינא לשון אחרת אמרי לה אומרים אותה, את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, בצורה שונה. חד אחד מהם אמר שהמחלוקת היא בסלעין על דינרים, שבית שמאי סברי סבורים שמה שנאמר בכתוב "וצרת הכסף" דברים יד, כה כוונתו כסף ראשון ולא כסף שני, כלומר, אותו כסף עצמו שנתקבל עבור חילול פירות המעשר הוא הכסף שצריך להביא לירושלים, ואין להחליף כסף זה באחר.

7 ובית הלל סברי סבורים כיון שנאמר "הכסף", וגם "כסף", ריבה הכתוב, בחזרה זו, ללמד שמותר להביא לירושלים אפילו כסף שני. אבל פירות על דינרין — דברי הכל מחללינן מחללים אנו, דאכתי שעדיין כסף ראשון הוא, ומותר לחלל את הפירות בכל סוג כסף.

8 וחד אחד מהם אמר כי אף בפירות על דינרין נמי גם כן מחלוקת היא אם מותר בכסף דווקא או גם בזהב.

9 ושואלים: ולמאן דאמר ולשיטת מי שאומר שבסלעין על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי עד שהם חלוקים בסלעין על דינרין, לפלגי שיחלקו במקרה יסודי יותר וברור יותר בסלעין על סלעין, שהרי לשיטת האוסרים גם דבר זה אסור!

10 ומשיבים: אי אפלגי אם היו חלוקים בסלעין על סלעין, הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא שמחלל סלעין על סלעין, אבל בסלעין על דינרין — מודו להו מודים להם בית הלל לבית שמאי, דדהבא שזהב לגבי כספא כסף פירא הוי ולא מחללינן כפרי הוא ואין אנו מחללים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא כן הוא, ואין הבדל.

11 ומביאים עוד ראיה, תא שמע בא ושמע ממה ששנינו במשנה: הפורט סלע של מעשר שני בירושלים עצמה, בית שמאי אומרים: יפרוט ויטול בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל לוקח כסף ובשקל לוקח מעות. ומעתה, השתא כספא לגבי פריטי מחללינן עכשיו הרי, כסף על פרוטות מחללים אנו, ולא אמרינן ואין אנו אומרים שגזירת הכתוב היא שיהא זה כסף ראשון ולא כסף שני, לגבי דהבא דחשיב מיניה זהב שחשוב ממנו, מן הכסף, מי אמרינן האם אומרים אנו, האם יכולים לומר אז שדווקא כסף ראשון ולא כסף שני?

12 אמר רבא: מירושלים קמותבת אתה מקשה?! שאני שונה הדין בירושלים, דכתיב ביה שנאמר בו "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן" שם כו שכן בירושלים יכול לעשות בכסף ככל שירצה.

13 ומציעים עוד: תא שמע בא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנה נוספת: הפורט סלע ממעות מעשר שני, כלומר, מכסף שנתקבל מחילול פירות המעשר — בית שמאי אומרים: יפרוט ויטול בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל יטול כסף ובשקל יטול מעות. והרי זו הוכחה נצחת שהכל מסכימים שמותר להחליף כסף מעשר בכסף אחר!

14 אלא יש לחזור ממה שהסברנו ולומר דכולי עלמא לדעת הכל במה שנאמר "הכסף" כסף ריבה בתורה, ואפילו כסף שני. אלא אי איתמר אם נאמר שחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש הכי איתמר כך נאמר: חד אחד מהם אמר: מחלוקת בסלעין שמחליפים על דינרין, שבית שמאי סברי סבורים: גזרינן גוזרים אנו לאסור,

15 שמא ישהה עליותיו לירושלים בשל החלפה זו, דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא שפעמים שאין מתמלאים זוזים בדינר הזהב ולא מסיק יעלה עד שיהא לו כדי דינר זהב שלם. ובית הלל סברי סבורים: לא גזרינן אין אנו גוזרים שמא ישהה עליותיו, דכי שגם אם לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק להו יתמלאו כדי דינר מעלה אותם במטבעות של כסף. אבל בפירות על דינרין — דברי הכל מחללינן מחללים אנו, שכיון דמרקבי שהם, הפירות נרקבים ודאי לא משהי להו ישהה אותם עד שיתמלא כדי דינר שלם.

16 ואילו חד אחד מהם אמר: אפילו בפירות על דינרין נמי גם כן מחלוקת מאותו חשש.

17 ושואלים: בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא משרא שרי נניח לאותה לשון, גרסה, שאמרת שמן התורה מותר הדבר ורבנן הוא דגזרו ביה וחכמים בלבד הם שגזרו בו — היינו דקתני זה ששנה בסגנון "יעשה" ו"לא יעשה", שהוא לשון הצעה, ולכתחילה. אלא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא פליגי לאותה לשון שאמרת שמן התורה חלוקים הם אם הדבר מותר ואפשר, אם כן בלשון מחללינן ולא מחללינן מבעי ליה מחללים ואין מחללים היה צריך לו לומר, שהרי אם הדבר אסור מן התורה, לא נתחללו הכספים. ומעירים, אכן לשיטה זו קשיא קשה הדבר.

18 א איתמר נאמר שנחלקו רב ולוי בבעיה הבאה: חד אחד מהם אמר: מטבע נעשה חליפין. כלומר, קנין חליפין אפשר לעשותו גם כאשר אחד הצדדים מחליף מטבעות. וחד ואחד מהם אמר: אין מטבע נעשה חליפין, לפי שאין קנין חליפין אלא בחפצים ככלים ופירות. אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר מה הטעם של מי שאומר אין מטבע נעשה חליפין — משום דדעתיה אצורתא שדעתו של הקונה מטבע על הצורה על המטבע הטבועה דווקא, ולא על ערך המתכת היקרה שבו, וצורתא עבידא דבטלא והצורה עשויה שתתבטל על ידי המלכות. וכיון שכך, נמצא שאין המטבע עצמו דבר שיש בו ערך של ממש, ולכן אינו נקנה בחליפין כשאר פירות.

19 תנן שנינו במשנתנו: הזהב קונה את הכסף, מאי לאו האם לא הכוונה שקונה בחליפין, ושמע מינה ולמד מכאן כי מטבע נעשה חליפין? ודוחים: לא, הכוונה היא בדמים. כלומר, קנין זה הוא כשאר קניינים, בכסף. ומקשים: אי הכי אם כך אין הלשון מדוייק כי לא היה צריך לומר הזהב קונה את הכסף אלא מחייב מבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי הוא המחייב במשיכתו את הקונה לשלם תמורתו כסף! ומשיבים: תני שנה ותקן: הזהב מחייב את הכסף.

20 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, שיש להבין את המשנה במשמעות זו מדקתני סיפא ממה ששנה בסופה של המשנה: הכסף אינו קונה את הזהב. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמדובר כאן על קנין דמים, כלומר, בכסף — היינו דאמרינן זהו שאנו אומרים דהבא פירא, וכספא טבעא, וטבעא פירא לא קני זהב כפרי הוא, וכסף מטבע, ומטבע אינו קונה פרי. אלא אי אמרת אם אומר אתה שמדובר בקנין חליפין, אם כן תרוייהו לקנו אהדדי ששניהם יקנו זה את זה, שהרי בקנין חליפין שני הדברים נקנים כאחת.

21 ועוד, תניא שנוייה ברייתא: הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד? — מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר של זהב, אף על פי שמשך את הכסף לא קנה עד שימשוך את הזהב. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמדובר כאן בקנין דמים — משום הכי לא קני משום כך אינו קונה, שאין הקנין חל אלא כאשר מושך את גוף החפץ הנקנה. אלא אי אמרת אם אתה אומר שמדובר בקנין חליפין — נקני שיקנה, שהרי כשקונה חפץ אחד נקנה גם חבירו בחליפין.

22 ומקשים לצד שני: אלא מאי מה מפרש אתה שמדובר כאן בקנין דמים? אי הכי אימא רישא אם כך אמור את תחילתה של הברייתא: הזהב קונה את הכסף, כיצד? — מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף, כיון שמשך את הזהב נקנה כסף בכל מקום שהוא.

23 אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמדובר בקנין חליפין היינו דקתני זהו ששנינו "נקנה כסף בכל מקום שהוא", שבחליפין חל הקנין על אותן מטבעות כסף בכל מקום שהן. אלא אי אמרת אם אומר אתה שמדובר בקנין דמים האי זה הלשון "נקנה כסף בכל מקום שהוא" אינה נכונה, אלא נתחייב גברא מיבעי ליה נתחייב האיש היה צריך לו לומר שהרי בגמר המקח חייב הקונה לשלם, אבל אינו צריך לתת דווקא מטבעות מסויימים אלה, אלא את סכום הקנין.

24 אמר רב אשי: לעולם תפרש שמדובר כאן בקנין דמים. ומאי ומה פירוש "בכל מקום שהוא"? הכוונה היא: כמות שהוא, כדאמר ליה כפי שאמר לו בעל הכסף, שאינו יכול לשנות בטיבו של הכסף. כיצד, אי אם אמר ליה לו: מארנקי חדשה יהבינא מארנק חדש אני נותן לך, כלומר, מטבעות חדשים, לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אינו יכול לתת לו מארנק ישן, כלומר, מטבעות ישנים אף על גב דעדיפי מינייהו אף על פי שכרגיל נחשבים הם כעדיפים מהם משום שאנשים מתייחסים באמון לכסף שכבר השתמשו בו. ומאי טעמא מה הטעם של הקונה, דאמר ליה שאומר לו בעל הזהב: לישנן קא בעינא להו אני רוצה אותן, שרצוני להחזיק אצלי את המטבעות זמן רב ובינתיים יתיישנו, ואינני רוצה לקחת מטבעות ישנות שלא ישחירו ביותר.

25 אמר רב פפא: אפילו למאן שאמר לדעת מי שאומר אין מטבע נעשה חליפין — מיעבד לעשות הוא דלא עביד שאינו עושה חליפין, ואולם אקנויי מיקנו נקנה הוא על ידי חליפין, שאם מחליף כלי של ממש בכסף — נקנה הכסף בחליפין, מידי דהוה אפירא כמו שהוא הדין בענין פירות לשיטת רב נחמן כי פירא פירות לשיטת רב נחמן, לאו אף על גב דאינהו לא עבדי האם לא אף על פי שהם עצמם אינם עושים חליפין, אקנויי מקנו נקנים הם בחליפין, טבעא נמי לא שנא מטבע גם כן אינה שונה.

26 מיתיבי מקשים על דעת רב פפא ממה ששנינו: היה עומד בגורן ואין בידו מעות ורוצה לחלל את פירות מעשר שני בלא שיתחייב להוסיף חומש. שאדם המחלל את פירותיו שלו חייב להוסיף חומש, ורוצה האיש להערים ולעשות כאילו מוכרם לחברו ואז יוכל למכרם בשויים בלא הוספה. אמר לחבירו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה,