ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא נ״ד

1 הבעלים נותנין עשרים ושש בעל כורחם. כי אם ימכרו לאותו אדם בעשרים ואחת, נמצא ההקדש מפסיד. שהרי הבעלים נותנים בסך הכל יותר כשמצרפים קרן וחומש כאחד. ואם יתן בעל הנכסים רק עשרים ויוסיף חומש, נמצא שקיבל דבר בפחות משוויו, שהרי יש המעריך אותו בעשרים ואחד, על כן נותנים הבעלים כפי שהעריך אותו אדם, ומוסיף על כך את החומש שהוא עצמו היה צריך להוסיף לפי הצעתו שלו חמשה דינרים, ונמצא שהבעלים נותנים עשרים ושש. וכן אם אמר אחר עשרים ושנים — הבעלים נותנין בעל כורחם עשרים ושבע. שנותנים כמו שנותן אותו אדם, ומוסיפים מה שאמרו לתת בחומש, וכן עשרים ושלש — הבעלים נותנין עשרים ושמונה. אמר בעשרים וארבע — הבעלים נותנין עשרים ותשע.

2 אמר עשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים עד שיגדל הסכום שיציע אחר יותר מקרן וחומש של הבעלים. והכלל הוא לפי שאין מוסיפין הבעלים חומש על עילוי תוספת המחיר של זה, אלא מוסיפים חומש רק על מה שהם עצמם הציעו. על כל פנים ברור מחשבונות אלה, כי חומש של עשרים הוא עשרים וחמש, ושמע מינה למד מכאן כי הכוונה היא חומשא מלבר חומש מבחוץ, שהוא רבע מן הסכום הראשוני הקרן, וחומש מהסכום הכולל. ומסכמים: אכן, שמע מינה.

3 ומעירים: בעיה זו היא כתנאי כתנאים שנחלקו בדבר. שכן שנינו ברייתא: מה שנאמר "ויסף חמשתו עליו" ויקרא כז, כז כוונתו: שיהא הוא וחומשו יחד חמשה והוא חומש מלבר, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: חמישיתו כוונתו חומשו של קרן חומש מלגו ולא חמישית מן הסכום הכולל.

4 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו בדיני חומש: האם חומש מעכב, שאם פדה מעשר שני ולא הוסיף את החומש, האם מעכב בדבר את האכילה, עד שיתן, או אינו מעכב? ותוכן הבעיה: האם נאמר כי דבר השווה ארבעה, בארבעה פריק פודה, ואכנפשיה ומעצמו מוסיף חומש, שהוא תוספת המוטלת על הפודה, אלמא מכאן שחומש לא מעכב, שהרי החומש הוא כתוספת בלבד. או דלמא שמא דבר השווה ארבעה של מעשר, בחמשה פריק פודה דווקא, ואין הפדיון נתפס בפחות מכן, ולכן חומש מעכב.

5 אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: מעשר שני של הדמאי, שתיקנו חכמים שינהג מספק, כאילו אינו מתוקן — אין לו חומש, שאף שפודהו, אינו חייב בתוספת חומש, ואין לו ביעור, שאין צריך לבערו בסוף שלוש שנים כמעשר שני גמור.

6 ונלמד מכאן: הא הרי קרן יש לו, שבכל זאת חייבים לפדות מעשר שני של דמאי, אף שאין חייבים בחומש. ומעתה נברר: מאי טעמא מה טעם הדבר? מסתבר לומר כי חכמים תקנו תקנה זו משום שפדיון קרן עצמה שמעכב אכילה בדאורייתא מן התורה — איתא בדרבנן ישנו גם בדמאי מדברי חכמים. חומש דלא שאינו מעכב אף בטבל דאורייתא מן התורה — ליתא בדרבנן איננו בדמאי, שהוא מדברי חכמים.

7 ומציעים: לימא כתנאי האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים, שכבר דנו בנושא זה? ששנינו: נתן את הקרן כפדיון מעשר, ואולם עדיין לא נתן את החומש, ר' אליעזר אומר: יאכל. ר' יהושע אומר: לא יאכל. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר בשבת, שמפני כבוד השבת התירו לו לאכול מיד, ודברי ר' יהושע ביומות החול.

8 ונדייק מכאן: מדאמר ממה שאמר רבי, נראין דברי ר' אליעזר בשבת מכלל דפליגי מכאן שהם חלוקים אפילו בחול. ומצד שני מדאמר מכיון שאמר, נראין דברי ר' יהושע בחול, מכלל הדבר אתה למד דפליגי שהם חלוקים אפילו בשבת. ואם כן מחלוקת עקרונית היא זו.

9 מאי לאו בהא סברא קמיפלגי האם לא בסברה זו הם חולקים: שר' אליעזר סבר סבור: חומש לא מעכב, ולדעתו עיקר הפדיון הוא בקרן, ואילו ר' יהושע סבר סבור שחומש מעכב את הפדיון.

10 אמר רב פפא בדחיית ראיה זו: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לדעת הכל חומש לא מעכב את הפדיון מן התורה. והכא וכאן בשאלה אם חיישינן לפשיעותא קמיפלגי חוששים אנו לרשלנות ולהזנחה חולקים הם. מר סבר חכם זה, ר' יהושע סבור חיישינן לפשיעותא חוששים אנו לרשלנות ולהזנחה, שמא יתרשל ולא יתן את החומש, ולכן אסרו עליו לאכול עד שישלם. ומר סבר לא חיישינן לפשיעותא וחכם זה, ר' אליעזר, סבור שאין אנו חוששים להזנחה, ומן הסתם ישלם אחר כך.

11 אמר ר' יוחנן: אף שנחלקו במעשר שני, הכל מודים בהקדש, שאם נתן את ערכו בלא להוסיף חומש כפדיונו — שחילל וחל הפדיון. והטעם: הואיל וגזברין של ההקדש תובעין אותו בשוק שישלם את החומש, וכיון שיש לחומש תובעים, אין אנו צריכים לחשוש לרשלנות בענין זה, ויכול להשתמש בו מיד.

12 ותוהים: וכי בהקדש לא פליגי נחלקו? והתניא והרי שנינו בברייתא בדין הקדש: נתן את הקרן בפדיון, ולא נתן לו את החומש, ר' אליעזר אומר: חילל, וחכמים אומרים: לא חילל. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר בהקדש, ודברי חכמים במעשר.

13 ונדייק: מדאמר מכיון שאמר נראין דברי ר' אליעזר בהקדש — מכלל הדבר אתה למד דפליג שהוא חלק אפילו במעשר. וכן מדקאמר ממה שאמר נראין דברי חכמים במעשר — מכלל דאינהו פליגי מכאן שהם חלוקים אפילו בהקדש. ואם כן בטלו דברי ר' יוחנן!

14 אלא אי אתמר, הכי אתמר אם נאמר, כך נאמר: אמר ר' יוחנן: הכל מודים בשבת בהקדש שחילל. חדא טעם אחד — דכתיב שנאמר "וקראת לשבת ענג" ישעיה נח, יג ומשום מצות עונג שבת, הקילו עליו. ועוד, הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק.

15 ב ועוד בענין חומש. אמר רמי בר חמא: הרי אמרו כי הקדש אינו מתחלל על הקרקע, דרחמנא אמר שהתורה אמרה בגאולת שדה הקדש "ונתן הכסף וקם לו" ראה ויקרא כז, יט. משמע: כסף ממש ולא קרקע. אבל יש לשאול: חומשו של הקדש מהו שיתחלל על הקרקע?

16 וכן יודעים אנו כי תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין. שאם אכל זר תרומה בשוגג, משלם תמורתה לכהן, לא תרומה אחרת, אלא דווקא חולין. דרחמנא אמר שהתורה אמרה: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש" ויקרא כב, יד. לומר: דבר הראוי להיות קדש, כלומר — דבר של חולין, לפי שתרומה אינה ראויה להיעשות קודש. ויש לשאול: חומשה מהו שישתלם שלא מן החולין אלא מתרומה?

17 ועוד שאלה: מעשר שני אין מתחלל על האסימון עיגול מתכת דמוי מטבע, שלא טבעו בו צורה, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "וצרת הכסף בידך" דברים יד, כה, ודרשו חכמינו: לרבות כל דבר שיש עליו צורה של מטבע. ובכסף בלא צורה אין פודין מעשר. חומשו מהו שיתחלל על האסימון?

18 שאלות אלה לא פתרן רמי בר חמא, אך אתגלגל מלתא ומטא לקמיה התגלגל הדבר, השאלה, והגיע לפני רבא. אמר להו להם למוסרי השמועה פתרון לשאלה: אמר קרא אמר הכתוב "עליו" "ויסף חמשתו עליו", ולשון זו בא ללמד לרבות חומשו כמותו, שדין החומש כדין הקרן, ואין מחלקים בין זה לזה.

19 אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו מעין זה, שלמדנו במשנה: הגונב תרומה ולא אכלה — משלם תשלומי כפל דמי תרומה, ככל גנב שמשלם כפל גניבתו, ומשלם רק דמי תרומה, שהתרומה לפי שנאכלת רק לכהנים בלבד זולה מן החולין, ואינו צריך לשלם חולין. אך אם אכלה הגנב — משלם שני קרנים פעמים קרן כדין גנב, ומשלם גם חומש. וכך מחלקים את התשלום הזה: קרן וחומש אחד — משלם מן החולין, שמשלם דבר זה ככל זר שאכל תרומה, והקרן הנוספת שחייב הגנב לשלם, משלם דמי תרומה.

20 שמע מינה למד מכאן, כי חומשו כמותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן.

21 א אמר רבא: גבי אצל גזל כתיב נאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל...וחמשתיו יסף עליו" ויקרא ה, כג–כד. ותנן ושנינו במשנה: נתן לו לנגזל את הקרן, ונשבע לו במרמה על החומש, שטען שכבר נתן לו, והתברר שלא נתן — הרי זה מוסיף חומש על החומש כדין מי שנפטר מחובו על ידי שבועת שקר. וכן אם כפר בחומש זה ונשבע, מוסיף עליו עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה, ששוב אין כאן דבר שיש בו מקום לתביעה בבית דין.

22 וכן גבי אצל תרומה כתיב נאמר: "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו" שם כב, יד. ותנן ושנינו במשנה: האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש; אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך שמן של תרומה על בשרו, אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה — משלם חומשה וחומשא דחומשא וחומש של חומש. שאם חזר ואכל אותו חומש, משלם אותו ומוסיף עליו חומש, נמצא שאף בתרומה, החומש נעשה כקרן לענין תוספת חומש עליו. ואילו גבי אצל מעשר שני לא מכתב כתיב נאמר הדבר בתורה, ולא מיתנא תנא שנוי במשנה ולא איבעויי איבעיא לן נשאל לנו על ידי האמוראים.

23 ועוד בעיה: גבי אצל הקדש כתיב נאמר: "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו" שם כז, טו. ותנן ושנינו במשנה: הפודה את הקדשו שהוא עצמו הקדיש — מוסיף חומש. הרי חומשא תנן חומש עצמו שנינו, חומשא דחומשא חומש על חומש לא תנן שנינו. מאי מה דינו ? וצדדי השאלה: גבי אצל תרומה כתיב נאמר "ויסף", גבי אצל קדש נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר "ויסף", ואם כן צריך להוסיף גם בהקדש חומש על חומש,

24 או דלמא שמא גבי אצל תרומה כתיב נאמר "ויסף", ואת ההלכה בענין חומש לחומש למדים כך: אי שקלת ליה אם לוקח אתה את הוי"ו של המלה "ויסף", ושדית ליה ואתה מטיל, מוסיף אותו על המלה "חמשיתו", הוה ליה הרי הוא נקרא כאילו היה כתוב "חמישיתיו" בעצם "חמישיתוו" והו"ו הכפולה נקראת איפוא כסימן ריבוי כמו בגזל, ואולם גבי אצל הקדש כתיב נאמר רק "ויסף חמישית". ואם כן אף על גב דכי שקלת ליה אף על פי שאם תיקח את הוי"ו של ה"ויסף", ושדית ליה ותטיל אותו על המלה חמישית, סוף סוף הוה ליה הרי הוא נקרא רק "חמשתו" בלשון יחיד, ולא "חמישיתיו", ואם כן מה הדין?

25 ומציעים: ותיפוק ליה ותצא לו, תיפתר הבעיה מטעם אחר: דהוה ליה שהריהו נעשה כהקדש שני. שכן בכל מקום, אם היה לו דבר של הקדש, וחילל אותו על דבר אחר, אף שהשני נתפס כקדושה, הריהו הקדש שני, ואין בו כל דיני הקדש. ואמר ר' יהושע בן לוי: על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש! אמר ליה לו רב פפי לרבינא: הכי כך אמר רבא: חומש כתחילת הקדש דמי נחשב, ולא כהקדש שני.

26 ושואלים: אם כן מאי הוה עלה מה היה עליה, על שאלה זו? אמר רב טביומי משמיה משמו של אביי: אמר קרא הכתוב "ויסף חמישית כסף ערכך" שם, מקיש משווה הכתוב את חומשו לכסף ערכו. מה על כסף ערכו שהוא ממיני ההקדש, מוסיף חומש — אף על כסף חומשו נמי גם כן מוסיף חומש. ונפתרה איפוא שאלתו של רבא.

27 ב גופא לגופו של דבר שהזכרנו, אמר ר' יהושע בן לוי: על הקדש ראשון — מוסיף חומש, ועל הקדש שני אין מוסיף חומש. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהושע בן לוי — לפי שאמר קרא הכתוב "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך" שם, יש לדייק בלשון: המקדיש, ולא המתפיס. שרק בהקדש הראשון קיים דין זה, אבל לא כשמתפיס בהקדש זה דבר אחר.

28 מסופר: תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני ר' אלעזר, נאמר: "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך" שם כז, מה בהמה טמאה מיוחדת, שתחילתה הקדש, וכולה לשמים, שהרי לאחר שהוקדשה, אין בה כל הנאה עוד לבעלים או לאחרים, ומועלין בה, אף כל שתחילתה הקדש, וכולה לשמים — מועלין בה.

29 אמר ליה אמר לו ר' אלעזר לתנא לחוזר המשניות: בשלמא נניח מה שנאמר שם בברייתא: כולה לשמים — הרי זה בא למעוטי למעט קדשים קלים כגון שלמים, כיון דאית להו שיש להם לבעלים חלק בגוייהו בהם שהרי הם אוכלים מהם, לכן לית בהו אין בהם מעילה. אלא מה שאמר "תחילת הקדש" למעוטי מאי למעט את מה? וכי תחילת הקדש הוא דאית ביה שיש בו מעילה, ואילו סוף הקדש לית ביה אין בו מעילה?! והרי הקדש גמור הוא! דלמא שמא לענין חומש קאמרת אומר אתה, וכדברי ר' יהושע בן לוי, שהכוונה איננה לענין מעילה ממש, אלא לגבי דין החומש, אם חייבים להוסיף בפדיונו? אמר ליה לו: אין, הכי קאמינא כן, כך אמרתי, כלומר, זו היא באמת כוונת הדברים.

30 אמר ליה לו רב אשי לרבינא, לגבי אותה ברייתא: וכי בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא ישנה,