ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״א

1 באסרטיא ברחוב ראשי ופרה רצה בין הכרמים — הרי זו אבידה. מצא טלית בצד גדר, או קרדום בצד גדר, או פרה רועה בין הכרמים — אין זו אבידה. ראה את אלה שלשה ימים זה אחר זה — הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם ואף בכך יש משום השבת אבידה.

2 אמר רבא: מה שנאמר "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו" דברים כב, ג בא לרבות אבידת קרקע. אמר ליה לו רב חנניה לרבא: תניא דמסייע שנויה ברייתא המסייעת לך, ששנינו: ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם.

3 אמר ליה לו רבא: אי אם משום הא זו לא תסייעי תסייע אותי כי ראיה אין כאן, שכן הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? — בדאיכא כשיש עומרין של תבואה בשדה והמציל מציל את העומרים, ולא את הקרקע עצמה. ומקשים: אי דאיכא אם יש עומרין בשדה מאי למימרא מה יש לומר בזה? הלא מובן מעצמו שחייב להציל את ממון חבירו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא לאופן דאית שיש בה עומרין דצריכי לארעא הצריכים עדיין לקרקע להתייבש שם, מהו דתימא שתאמר: כיון דצריכי לארעא שצריכים הם עדיין לקרקע כי גופה דארעא דמיין כגופה של הקרקע הם נחשבים ואינם בכלל אבידה סתם אלא אבידת קרקע הם, על כן קא משמע לן השמיע לנו הלכה זו.

4 א שנינו במשנה שאם מצא חמור ופרה רצים בדרך הרי זו אבידה. ותוהים: הא גופה קשיא היא עצמה קשה! אמרת מצד אחד שאם מצא חמור ופרה רועין בדרך — אין זו אבידה, ונדייק: דווקא אם רועין בדרך הוא דלא הוו שאינם אבידה, הא הרי אם היתה הפרה רצה בדרך או רועה בין הכרמים הויא הריהי אבידה. ואולם אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים — הרי זו אבידה. ונדייק מכאן: רצה בין הכרמים דווקא הוא דהויא שהיא אבידה, הא הרי אם היתה רצה בדרך או רועה בין הכרמים — אין זו אבידה. שעל ידי הדיוק יש סתירה מראשה לסופה של המשנה!

5 אמר אביי: כאן יש לנקוט בכלל הפרשני שאפשר לבטא במליצה בלשון הכתוב "יגיד עליו רעו" איוב לו, לג, וכך יש להבין: תנא שנה החכם רועה בדרך דלא הויא שאינה אבידה ודאי, והוא הדין לפרה הרועה בין הכרמים שאין זו אבידה. וכן תנא שנה רצה בין הכרמים דהויא שהיא אבידה, והוא הדין לרצה בדרך.

6 אמר ליה לו רבא: אי אם בדרך של "יגיד עליו רעו" למדים כאן, אם כן ליתני קילתא שישנה את הקלה, וכל שכן חמירתא את החמורה; ליתני שישנה רצה בדרך דהויא שהיא אבידה, וכל שכן שרצה בין הכרמים היא אבידה, ולתני ושישנה רועה בין הכרמים דלא הויא שאינה אבידה וכל שכן רועה בדרך.

7 אלא אמר רבא יש לחזור בנו ממה שאמרנו, וכך יש לתרץ: רצה על רצה לא קשיא אינו קשה, ויש לומר הא דאפה לגבי דברא זו שפניה כלפי השדה, שבורחת מן העיר לשדה ובכגון זה היא נחשבת כאבידה, הא דאפה לגבי מתא וזו שפניה כלפי העיר, ובכגון זה אינה נחשבת לאבידה.

8 רועה על רועה נמי לא קשיא גם כן אינו קשה, כאן דנים לגבי אבידת גופה של הפרה עצמה, וכאן באבידת קרקע שהיא גורמת נזקים.

9 וכך נבין: כי קתני כאשר שנה רועה בדרך לא הויא אינה אבידה, ודייקנו: הא הרי רועה בין הכרמים הויא הריהי אבידה, ונבין הדבר לגבי אבידת קרקע. וכי קתני וכאשר שנה רצה בין הכרמים הויא הריהי אבידה, הא הרי רועה בין הכרמים לא הויא אבידה, הכוונה היא לאבידת גופה של הפרה עצמה, שזו הרצה בין הכרמים הריהי מסקבא נחבלת, ורועה בין הכרמים לא מסקבא אינה נחבלת.

10 ושואלים: ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה אם אמנם שאיננה נחבלת, תצא לו ההלכה שצריך להחזירה משום אבידת קרקע, שהרי היא מפסידה את הכרם! ומשיבים: מדובר כאן בשדה של גוי, שאיננו חייב להשיב אבידתו.

11 ומקשים: אף אז ותיפוק ליה ותא לו משום אבידת גופה של הפרה, דדלמא קטלו לה שמא יהרגו אותה בעלי השדה הגויים! ומשיבים: מדובר כאן באתרא דמתרו והדר קטלי במקום שקודם מתרים בבעלים ואחר כך הורגים. ושואלים: ודלמא אתרו ושמא כבר התרו בה, בבעליה של בהמה זו, ועכשיו יהרגו אותה! ומשיבים: אי אתרו אם התרו בה, בבהמה, ולא אזדהרו נזהרו בה בעליה ודאי אבידה מדעת היא, ואין המוצא חייב לטפל בה.

12 ב שנינו במשנה שאם החזירה לבעליה וברחה, ושוב החזירה וברחה — מחזירה אפילו כמה וכמה פעמים, משום שנאמר "השב תשיבם". אמר ליה לו ההוא מדרבנן אחד מהחכמים לרבא, אימא אמור שנפרש כך: "השב" — פירושו חדא זמנא פעם אחת, "תשיבם" — תרי זמני שתי פעמים ולא יותר!

13 אמר ליה לו רבא: "השב" אפילו מאה פעמים משמע, כלומר שישיב עד שתהא האבידה מוחזרת. "תשיבם" בא ללמד לענין אחר: אין לי ממשמעות הכתוב אלא שישיב את האבידה לביתו ממש של המאבד, ואולם אם השיב לגינתו או לחורבתו מנין? — תלמוד לומר: "תשיבם", ללמד: מכל מקום יש בכך השבה. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר שמחזיר לגינתו ולחורבתו? אי דמינטרא אם שהיא, האבידה נשמרת שם, פשיטא פשוט, מובן מאליו שיש בכך השבה גמורה, אי דלא מינטרא אם שאיננה נשמרת שם ועלולה לברוח ולהיאבד שנית, אמאי מדוע ייחשב הדבר להשבה?

14 ומשיבים: לעולם צריך לומר דמינטרא שנשמרת שם, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו: דלא בעינן שאין אנו צריכים בכגון זה דעת הבעלים, שאין חובה להודיעם שהחזיר אבידתם. וכדברי רבי אלעזר שאמר: הכל צריכין דעת בעלים, כלומר, כל ממון שהוא מחזיר לבעליו כגון פקדון שהופקד אצלו, או גניבה שגנב — צריך להודיע לבעליו שהחזיר חוץ מהשבת אבידה. לפי שהתורה ריבתה באבידה השבות הרבה "תשיבם" ולא הקפידה בכך. בדומה לדין זה מביאים גם מדרש על הלכה אחרת, בהלכות שילוח הקן, שגם שם למדים מכפילות המילים שחובה לקיים מצוות שילוח אפילו הרבה פעמים.

15 ושאלו: נאמר "שלח תשלח את האם" דברים כב, ז, אימא אמור: "שלח" משמעו חדא זימנא פעם אחת, "תשלח" תרי זמני שתי פעמים!

16 אמר ליה לו: "שלח" — אפילו מאה פעמים משמע, עד שתהיה משולחת, "תשלח" כוונתו להוסיף: אין לי אלא לדבר הרשות כשלוקח את האפרוחים לצורכו, אבל כשיש מי שרוצה לקחת את הציפור לדבר מצוה כגון לקרבן או לטהרת מצורע מנין? תלמוד לומר: "תשלח", בהדגשה: מכל מקום.

17 אמר ליה ההוא מדרבנן לו אחד מהחכמים לרבא על מצוות תוכחה הנלמדת מן המילים "הוכח תוכיח את עמיתך" ויקרא יט, יז: ואימא ואמור "הוכח" חדא זימנא פעם אחת, "תוכיח" תרי זמני שתי פעמים ולא יותר?

18 אמר ליה לו: "הוכח" — אפילו מאה פעמים משמע. "תוכיח" שהוא כלשון ריבוי, כוונתו: אין לי אלא שהרב רשאי להוכיח לתלמיד, ואולם שהתלמיד רשאי וצריך להוכיח לרב מנין? — תלמוד לומר: "הוכח תוכיח" מכל מקום.

19 ג מתוך דמיון הלימוד הצורני, דנים גם בהלכות אחרות; שדרשו על הכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עמו" שמות כג, ה, אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין שצריך לעזור לפרוק את הבהמה? — תלמוד לומר "עזב תעזב", מכל מקום.

20 וכן ממה שנאמר "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" דברים כב, ד, אין לי אלא בעליו עמו, ואולם כשאין בעליו עמו מנין שהדין כמו כן? — תלמוד לומר "הקם תקים" מכל מקום.

21 ושואלים: ולמה ליה למכתב לו לכתוב הלכה זו גם בפריקה, ולמה ליה למכתב לו לכתוב בטעינה? והרי לכאורה זהים הם! ומשיבים: צריכי נצרכו שניהם; דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה בפריקה בלבד הוה אמינא הייתי אומר משום דאיכא שיש בדבר שני טעמים: מצד אחד צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, ואיכא ויש גם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, אבל טעינה, דלאו שלא צער בעלי חיים איכא יש כאן, ולא חסרון כיס איכא יש כאן, אימא אמור שלא יצטרך לטעון, על כן הוצרך להשמיע לנו הלכה זו.

22 ולהיפך, ואי אשמעינן ואילו היה משמיע לנו חובת טעינה בלבד, הייתי אומר משום שטעינה זו בשכר היא, אבל פריקה שהיא בחנם, שחייב לעשותה ללא תמורה, אימא אמור שלא, על כן צריכא נצרכה גם הלכה זו.

23 ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמר: אף טעינה צריכה להיות בחנם, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: לר' שמעון לא מסיימי קראי אין הכתובים מבוררים איזהו בפריקה ואיזה בטעינה, ולכן צריכים שניהם.

24 ושואלים עוד: למה לי למכתב הני תרתי לכתוב את שני אלה בפריקה וטעינה, ולמה לי למכתב לכתוב גם דין אבידה, שהרי לכאורה בכולם אותו טעם עצמו! ומשיבים: צריכי נצרכו כולם. דאי כתב רחמנא הני תרתי שאילו כתבה התורה את שני אלה פריקה וטעינה בלבד, ההיתי אומר שהוא כן משום דצערא דמרה איתא שצער בעליה יש כאן, צערא דידה איתא צער שלה, של הבהמה יש כאן, שסובלת מחמת המשא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא שצער של בעליה יש כאן ואולם צער שלה אין, שהרי היא רועה בדרך להנאתה, אימא אמור שלא יצטרך להשיבה. ולהיפך, ואי אשמעינן ואילו היה משמיע לנו אבידה בלבד, הייתי אומר שבה צריך לטפל משום דליתא למרה בהדה שאין בעליה עמה ואין מי שיטרח בהשבתה.

25 אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אלה השתיים, פריקה וטעינה שבעליה ישנו עמה אימא אמור שלא, על כן צריכא נצרכה לומר בכולם.

26 ועוד בפירוש דרשות בהלכה מלשונות כפולים בתורה: נאמר בדין הרוצח שנגזר דינו "מות יומת המכה" במדבר לה, כא, כוונתו: אין לי אלא שממיתו במיתה הכתובה בו שהיא מיתת סייף. מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שברח, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, וכגון בחץ? — תלמוד לומר: "מות יומת", ללמדנו: יומת מכל מקום, בכל דרך שהיא.

27 וכן מה שנאמר באנשי עיר הנדחת "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" דברים יג, טז, אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן שהיא בסייף, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול? — תלמוד לומר "הכה תכה", מכל מקום.

28 ועוד מפורש בכפילות זו: נאמר בדיני משכון מעני שאם משכנו דבר שצריך לו, וכגון שמשכנו כר וצריך הוא לו לשינה, על כגון זה צוותה התורה "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" דברים כד, יג, אין לי שחייב להשיב לו משכונו אלא כשמשכנו, את החפץ, ברשות בית דין, ואולם אם משכנו שלא ברשות בית דין, מנין שמצווה להשיב? — תלמוד לומר: "השב תשיב", מכל מקום.

29 ועוד בדין השבת משכון לבעליו: ממה שנאמר "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו" שמות כב, כה, אין לי אלא שמשכנו ברשות, ואולם כשמשכנו שלא ברשות מנין? — תלמוד לומר: בכפילות "חבל תחבל", מכל מקום.

30 אגב הזכרת הכתוב שואלים: והני תרי קראי ושני כתובים אלו "השב תשיב" ו"חבל תחבול" המדברים באותה הלכה למה לי? ומשיבים: חד אחד מהם בא ללמד לכסות יום, וחד לכסות לילה.

31 ועוד, ממה שנאמר במצות הלוואה וצדקה "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך" דברים טו, יא, אין לי אלא שחייב לפתוח את ידו לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? — תלמוד לומר: "פתח תפתח", מכל מקום.

32 נאמר בצדקה "השמר לך... ורעה עינך באחיך האביון... נתן תתן" דברים טו, ט–י, אין לי אלא שיתן אם הוא יכול לתת מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין? — תלמוד לומר: "נתן תתן", מכל מקום.

33 נאמר בדין שחרור עבד עברי "העניק תעניק" שם יד, אין לי אלא שכ שנתברך הבית בגללו מעניקין לו, שאז מתקיים אותו הכתוב כלשונו, ואולם לא נתברך הבית בגללו מנין שמעניקין? תלמוד לומר "העניק תעניק", כוונתו: מכל מקום.

34 ושואלים: ולדעת ר' אלעזר בן עזריה, שאמר: אם נתברך הבית בגללו — מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו — אין מעניקין לו, אם כן "תעניק" שהוא מיותר שם למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות בסגנון זה היא לשון התורה הרגילה, ואין ללמוד ממנה להלכה.

35 נאמר במצות הלוואה לעני "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו" שם ח, אין לי אלא במקרה שאין לו לאותו אדם ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, על כך אמר רחמנא אמרה התורה תן לו דרך הלואה. ואולם אם יש לו לאדם ואינו רוצה להתפרנס משלו מנין שחובה להלוותו, ולגבות אחר כך מנכסיו? — תלמוד לומר: "תעביטנו" — מכל מקום.

36 ושואלים, ולשיטת ר' שמעון שאמר: מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו, אם כן "תעביטנו" שהוא מיותר למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם.

37 א שנינו במשנה שמי שמצא אבידה והיה בטל מן העבודה שמרויח בה סלע בשל השבתה, לא יאמר לו לבעל האבידה "תן לי סלע", אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. תנן שנה החכם בתוספתא: נותן לו שכרו כפועל בטל.

38 ושואלים: מאי מה פירוש כפועל בטל? שהרי אינו בטל לגמרי, אלא עוסק באבידה! אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה ממנה, כלומר, מעריכים כמה רוצה אדם שלא יעבוד עבודה קשה ומסובכת שהוא עוסק בה, ויעסוק במלאכה קלה כזו, אף שבכך הוא מקבל פחות שכר, והדבר תלוי איפוא בכובד מלאכתו ובריבוי שכרה.

39 ב שנינו במשנה: אם יש שם בית דין — מתנה בפניהם. מסופר: הסוחר איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי עשו עיסקה יחד. אזל הלך רב ספרא פלג ליה חילק אותה, את השותפות בלא דעתיה דעתו, רשותו של איסור באפי בי תרי בפני שניים שישמשו כעדים. אתא לקמיה בא הענין לפני רבה בר רב הונא, אמר ליה לו רבה בר רב הונא לרב ספרא: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו לך הבא את שלושת האנשים שחלקת לפניהם, כלומר, הבא את בית הדין שבפניו חלקת, אי נמי או גם כן