ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ט

1 דברי ר' שמעון בן אלעזר. שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם בדרך הילוכה ניטלה — אומר לו: הרי שלך לפניך, ואם לא — חייב להעמיד לו חמור.

2 ושואלים: ומי מצית מוקמת לה האם יכול אתה להעמיד אותה את הברייתא הזו כולה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר? והא קתני רישא והרי שנה בראשה של הברייתא: השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה, אומר לו: הרי שלך לפניך. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אמר בברייתא אחרת: השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה או שנשתטתה — חייב להעמיד לו חמור!

3 אמר רבה בר רב הונא: אין זו סתירה, כי לרכוב עליה שאני שונה, משום שלצורך זה נחוץ חמור שהילוכו יציב, וחמור שחלה הרי הוא לענין זה כמת. והעיר רב פפא: ואם לקחו לשים עליו כלי זכוכית — כלרכוב עליה דמי נחשב, שהרי גם כלי זכוכית צריכים חמור שהלוכו יציב, שלא יפול המשא ממנו.

4 א אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך — נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומות, שצריך לטרוח ולחפש חמור אחר.

5 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? אי דשכיח לאגורי אם שמצוי, ניתן לשכור חמור אחר — תרעומות מאי עבידתיה תרעומת מה מעשיה, מה טיבה כאן? ישכור חמור אחר, ואין בכך כל הפסד! אי אם שלא שכיח לאגורי מצוי לשכור חמור — אגרא בעי למיתב ליה שכר היה צריך לתת לו למשכיר? הרי אינו יכול להוביל את משאו!

6 ומשיבים: לעולם תפרש שלא שכיח לאגורי מצוי לשכור, ומשום דאמר ליה שאומר לו בעל החמור: אילו בעית למיתי היית רוצה להגיע עד הכא כאן — וכי לאו אגרא בעית למיתב לא שכר היית צריך לתת? אם כן, תשלם אתה שכרי עד המקום שהגעת אליו!

7 ושואלים עוד: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם שאמר לו ליה לו המשכיר: "חמור סתם אני משכיר לך "— הא הרי חייב להעמיד לו חמור אחר, שהרי אמר שמשכיר לו חמור, ואם אין חמור זה — יתן לו אחר. אי אם שאמר ליה לו "חמור זה אני משכיר לך "— הרי החמור הזה משועבד לשכירות זו, ואם יש בדמיה של הנבילה כדי ליקח לקנות — חמור אחר יקח!

8 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא בשאין בדמיה כדי ליקח חמור אחר. ושואלים: גם אז, אם יש בדמיה כדי לשכור חמור אחר — ישכור חמור אחר, וימשיך במסעו, ומדוע יש מקום לתרעומת? ומשיבים: רב הולך בענין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב: לא מכלינן קרנא אין אנחנו מכלים את הקרן את גוף הממון, כדי לשלם עבור שכירות. ולכן אין רשות לשוכר למכור את הנבילה, שלא תכלה הקרן — כל דמי החמור.

9 דאתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בבעיה זו: השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך. אמר רב: אם יש בדמיה של הנבילה כדי ליקח חמור אחר — יקח, אבל יש בדמיה רק כדי לשכור — אל ישכור. ושמואל אמר: אף לשכור — ישכור.

10 ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, נחלקו? ומשיבים, רב סבר סבור: לא מכלינן קרנא אין אנו מכלים את הקרן, את גוף הממון, ומכיון שעכשיו הנבילה היא גוף הממון — אין להוציא אותה על שכירות, שבסופו של דבר לא ישאר ממנה דבר לבעלים. ושמואל סבר סבור: אף מכלינן קרנא מכלים אנו את הקרן.

11 מיתיבי מקשים על כך, ממה ששנו חכמים, שאם נתן אדם לחבירו כמשכנתא אילן, והמלוה יאכל מפירותיו עד שתשתלם על ידי כך ההלוואה, ובינתים יבש האילן או שנקצץ — שניהם, גם הלווה וגם המלוה אסורין בו להשתמש בגופו. אלא כיצד יעשה? ילקח ייקנה בו במה שיש באילן היבש הזה קרקע, והוא, המלוה שקיבל את האילן, אוכל פירות מקרקע זו. ומסיקים: והא הכא והרי כאן כיון דכי מטי שיבוא היובל קא הדרא ארעא למרה תחזור הקרקע לבעליה הראשונים, וקא כליא קרנא ונמצא שכלתה הקרן, שהרי האילן הזה הושקע בדבר שבסופו כלה לגמרי, משמע שמכלים את הקרן!

12 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — דזבין ליה לשתין שנין שקנה אותה קרקע לששים שנה. שאמר רב חסדא אמר רב קטינא: מנין למוכר שדהו לששים שנה או לכל זמן קצוב אחר שאינה חוזרת ביובל — שנאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתת" ויקרא כה, כג. מי, איזו מכירה אסורה — במקרה שאם אין שם יובל — היתה נצמתת, ואם יש שם יובל — אינה נצמתת. יצתה יצאה זו, שנמכרה לזמן קצוב, שאף על פי שאין שם יובל — אינה נצמתת. ולענייננו כיון שקנה קרקע לזמן קצוב — אין יובל חל עליה.

13 ומקשים: וסוף סוף, לכי מטו שיתין שנין כאשר יגיעו שישים השנים — קא הדרא ארעא למרה, וקא כליא קרנא תחזור האדמה לבעליה, ונמצא שכלתה הקרן! ומשיבים: אלא, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בזמן שאין היובל נוהג, ואז אפשר לקנות קרקע לצמיתות. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דאי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שמדובר כאן בזמן שהיובל נוהג, והברייתא סבורה כי מכלינן קרנא שמכלים את הקרן, מדוע לעשות את העיסקה המורכבת הזו? נצלחיה לציבי ונשקליה שיחתוך את העץ לעצים קטנים יותר לצורך הסקה ויקח אותו וימכרנו מיד!

14 ומשיבים: אי אם משום הא זה — לא קשיא אינו קשה, כי אפשר לומר זמנין דשלמו שני לפעמים נגמרות שנות המשכנתא מקמי לפני היובל, ויקבל בעל האילן בחזרה את הקרקע לזמן ידוע ואם כן אינו הכרח שתכלה הקרן. אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק לה או גם שמגיעים לו כספים לבעל הקרקע ופודה אותה ארבע או חמש שנין מקמי שנים לפני היובל ונמצא שהקרן לא כלתה, שהרי עכשיו נשאר בידו כסף.

15 ג תנו רבנן שנו חכמים: השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, ר' נתן אומר: אם נתן כבר השוכר כסף עבור הספינה — לא יטול בחזרה, ואם לא נתן — לא יתן.

16 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה החוזה? אילימא אם לומר שאמר המשכיר שנותן לו "ספינה זו" ואמר השוכר שהוא מוביל "יין סתם", אם כן אם נתן אמאי מדוע שלא יטול בחזרה את ממונו? נימא ליה שיאמר לו: הב תן לי ספינתא, דאנא מייתינא חמרא את האניה, שאני אוביל בה את היין וכיון שאבדה האניה — החזר לי את מה ששילמתי, שאוכל להוביל יין זה או יין אחר. אלא תאמר שמדובר שהמשכיר אמר לו "ספינה סתם" ואמר השוכר שהוא מוביל "יין זה", אם לא נתן אמאי מדוע לא יתן את שכרו?

17 נימא ליה שיאמר לו המשכיר: הב לי תן ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא את היין ההוא ואני אביא ספינה להוביל אותו, וכיון שהיין איננו קיים — אין השוכר יכול למלא התנאי, וחייב לשלם.

18 אמר רב פפא: לא משכחת לה תמצא אותה, כלומר, אין אפשרות להבין זאת אלא כאשר התנה אתו "בספינה זו" ו"יין זה", שאז שניהם יכולים לטעון זה כנגד זה. אבל אם היה מדובר על ספינה סתם ויין סתם — חולקין.

19 תנו רבנן שנו חכמים: השוכר את הספינה ופרקה לה פרק את משאה של הספינה בחצי הדרך ואינו רוצה להוביל בה עוד — נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו למשכיר הספינה עליו אלא תרעומת. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דקא משכח לאגורה אם תאמר שבמקום שיכול להשכירה לאחר — אמאי אית ליה מדוע יש לו תרעומת? ואי דלא קא משכח לאגורה ואם שאינו מוצא להשכירה — כוליה אגרה בעי שלומי את כל השכר צריך לשלם המשכיר. שהרי קיבל על עצמו לשכור ספינה לכל הדרך!

20 ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר באופן דקא משכח לאגורה שהוא מוצא להשכירה, אלא אמאי אית ליה מדוע יש לו תרעומת — משום רפסתא דספינתא התרועעות הספינה בהכנסת והוצאת הסחורות פעם נוספת, שלא לפי ההסכם. ותוהים: אי הכי אם כך וזו היא טענתו — טענתא מעלייתא הוא וממונא אית ליה גביה טענה מעולה היא וממון יש לו אצלו, שיש בכך יותר מתרעומת בלבד, וחוב כספי של ממש הוא.

21 אלא יש להבין להיפך: מאי מה פירוש "פרקה" — שפרקה לטועניה בגויה שפרק את המטען שלו בתוכה, שבאמצע הדרך הוסיף בה השוכר משא נוסף. ושואלים: אלא מאי מה היא התרעומת — משום שינוי דעתא הדעת, שלא לכך התכוון בשעת ההשכרה. אי נמי לאשלא יתירא או גם כן משום החבלים היתרים שזקוק להם כדי לקשור את החבילות הנוספות.

22 א תנו רבנן שנו חכמים: השוכר את החמור לרכוב עליה — השוכר מניח עליה כסותו ולגנותו קנקן מים שלו ומזונות של אותה דרך, מכאן ואילך אם בא להוסיף יותר — חמר מעכב עליו ואומר שאינו רוצה להעמיס על החמור עוד. והחמר מניח עליו שעורים ותבן עבור החמור ומזונותיו שלו של אותו היום, מכאן ואילך אם רצה להוסיף עוד — שוכר מעכב עליו.

23 ושואלים: היכי דמי כיצד היה הדבר? אי דשכיח למזבן אם שמצוי לקנות דברי אוכל בדרך — שהחמר נמי ליעכב גם כן יעכב על שהשוכר לוקח את כל המזונות עמו, ואי ואם שלא שכיח למזבן מצוי לקנות מזון — השוכר נמי גם כן שלא ליעכב יעכב את החמר מלהניח את מזונותיו!

24 אמר רב פפא: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא שמצוי לטרוח ולקנות מתחנה לתחנה ולכן, החמר דרכיה למטרח ולמזבן דרכו לטרוח ולקנות, שוכר לאו דרכיה למטרח ולמזבן אין דרכו לטרוח ולקנות.

25 ב תנו רבנן שנו חכמים: השוכר את החמור כדי לרכוב עליה איש — לא תרכב עליה אשה. אם שכרו שתרכב עליו אשה — רוכב עליה איש. ואם השכירו שתרכב עליו אשה יכול להרכיב כל אשה, בין גדולה ובין קטנה, ואפילו היתה מעוברת שיש תוספת משא בוולד שבמעיה, ואפילו מניקה שלוקחת את התינוק אתה.

26 ושואלים: השתא עכשיו הרי מניקה אמרת שאין המשכיר יכול לעכב, אף שהיא לוקחת איתה ילד נוסף, אם כן מעוברת מיבעיא נצרכה לומר שיכולה לרכב?! אמר רב פפא: הכוונה היא מעוברת והיא מניקה קאמר אמר, שיש פה תוספת יתירה.

27 אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה מכאן אתה למד שהדג בכרסו משקלו ולפי גודל הכרס מתרבה המשקל. שהרי כך אפשר ללמוד מענין המעוברת. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה ממה שאמר אביי בענין דג? ומשיבים: למקח וממכר, שידע אדם כיצד להעריך את משקלו של הדג, ולא יטעה בדבר.