ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא קי״ד

1 איברא עליה קרמי אכן באמת, עליו הוא מוטל, משום שנאמר באותו ענין של השבת העבוט: "ולך תהיה צדקה" דברים כד, יג, משמע שעל המלוה חלה במיוחד חובת הצדקה כלפי הלווה.

2 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו שכבר נגענו בה קודם: מהו הדין בענין שיסדרו בבעל חוב, האם משאירים לבעל חוב מקצת רכושו שיוכל לחיות כדרכו ולו גם בצמצום? ומבחינת מקור ההלכה השאלה היא: מי גמר האם לומד הוא בגזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין, או לא?

3 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששלח רבין באגרתיה במכתבו מארץ ישראל: דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך היתה שאלה בנושא דומה, ששמעתי שדנו בה: האומר "הרי עלי מנה לבדק הבית" מהו שיסדרו בו? שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדיני ערכין.

4 ובזה ר' יעקב משמיה משמו של בר פדא, ור' ירמיה משמיה משמו של אילפא אמרי אומרים: דבר זה נלמד בקל וחומר מבעל חוב; ומה בעל חוב שמחזירין לו את המשכון — אין מסדרין לו כלום לאחר שלושים יום, הקדש שאין מחזירין לו משכון — אינו דין שאין מסדרין לו?! ואילו ר' יוחנן אמר: "איש כי יפליא נדר בערכך" ויקרא כז, ב כתיב נאמר, ומכאן נלמד שאין דין סידור מיוחד לערכים, אלא מה ערכין מסדרין — אף הקדש מסדרין.

5 ושואלים: ואידך והאחר החכמים האחרים שאינם סבורים כן, מה למדים הם מן ההשוואה הזו של נדרים וערכין? ומשיבים: ההוא לדעתם בא הדבר ללמד הלכה אחרת, לענין נידון בכבודו הוא דאתא. כלומר, שאדם המעריך חלק נכבד ועיקרי מגופו, אין אנו אומרים שדי לו שיתן רק דמי חלק זה, אלא יתן דמי כל גופו. ומן הכתוב "נדר בערכך" למדים: מה ערכין נידון בכבודו — אף הקדש נידון בכבודו.

6 ושואלים: ויסדרו בבעל חוב לפי קל וחומר מערכין; ומה ערכין שאין מחזירין משכון — מסדרין לו, בעל חוב שמחזירין לו משכון — אינו דין שמסדרין? ודוחים, אמר קרא הכתוב: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" שם כז, ח ומדגיש שם הכתוב "הוא" לומר לנו שדווקא הוא דינו כן ולא בעל חוב.

7 ושואלים: ואידך והאחר הסבור שמסדרים לבעל חוב כיצד הוא דורש "הוא" זה? ומשיבים: האי זה כוונתו: עד שיהא במכותו בעניותו מתחילתו ועד סופו, שאם היה עשיר מתחילה או שהתעשר לאחר מכן אין מסדרים לו.

8 ושואלים מצד אחר: ויחזירו משכון בהקדש מקל וחומר מבעל חוב, ונאמר כך: ומה בעל חוב שאין מסדרים לו לאחר שלושים יום — בכל זאת מחזירים לו את המשכון, הקדש שמסדרין לו — אינו דין שמחזירין לו משכון? ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך" דברים כד, יג, שדבר זה נאמר במלוה רגיל, יצא הקדש שאין צריך ברכה.

9 על כך תוהים: ולא? והכתיב והרי נאמר "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" שם ח, י, משמע שאף הקודש צריך ברכה! אלא זה הטעם: אמר קרא הכתוב בענין השבת עבוט: "ולך תהיה צדקה" שם כד, יג, ללמד: מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה.

10 ב מסופר: אשכחיה מצא אותו רבה בר אבוה את אליהו הנביא דקאי שהוא עומד בבית הקברות של גוים. אמר ליה לו רבה בר אבוה: מהו שיסדרו בבעל חוב? אמר ליה לו אליהו: גמר למד גזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין; גבי אצל ערכין כתיב נאמר "ואם מך הוא מערכך" ויקרא כז,ח, גבי אצל בעל חוב כתיב נאמר "וכי ימוך אחיך" שם כה, לה.

11 מנין לערום שלא יתרום תרומה? ענה לו: דכתיב שנאמר: "ולא יראה בך ערות דבר" דברים כג, טו, שאין לומר דבר קדושה כשהערוה גלויה, ואם כן אינו יכול לברך על הפרשת התרומה.

12 אחר כך אמר ליה לו רבה בר אבוה לאליהו: וכי לאו לא כהן הוא מר אדוני? ואם כן, מאי טעמא קאי מר מה טעם עומד אדוני בבית הקברות? אמר ליה לו אליהו: וכי לא מתני מר למד אדוני סדר טהרות? והתניא והרי שנינו שם בברייתא שר' שמעון בן יוחי אומר: קבריהם של גוים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" יחזקאל לד, לא, ללמד: אתם קרויים "אדם", ואין גוים קרויים "אדם". וכיון שבטומאת אהל המת נאמר בכתוב "אדם כי ימות באהל" במדבר יט, יד נלמד מכאן שכל טומאת אהל המת אינה חלה על גוי.

13 אמר ליה לו רבה בר אבוה: וכיצד אדע ברייתא זו, הרי בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא בארבעה סדרים הנלמדים כרגיל אין אני יכול ללמוד, ובשישה אוכל? אמר ליה לו אליהו: ואמאי ומדוע זה אינך יכול ללמוד הכל? אמר ליה לו רבה בר אבוה: דחיקא דחוק לי מילתא הדבר, כלומר, דחוק אני בפרנסה, ומשום דוחק הפרנסה איני יכול ללמוד כראוי. דבריה ועייליה הוליכו והכניסו לגן עדן, אמר ליה לו אליהו לרבה בר אבוה: פשוט את גלימך גלימתך, ספי שקול מהני טרפי לקט וקח מן העלים הללו שמונחים שם. ספא שקל לקט ולקח.

14 כי הוה נפיק כאשר יצא שמע קול דקאמר שאומר: מאן קא אכיל לעלמיה מי אוכל, מכלה את עולמו, עולם הבא שלו כרבה בר אבוה הנהנה מזכות עולם הבא בעולם הזה. נפץ שדנהו פרש את גלימתו וזרק את העלים. ואפילו הכי כך אתייה לגלימיה הביא את גלימתו ונתברר כי סחט גלימא ריחא הגלימה קלטה ריח כל כך טוב מן העלים ההם, עד שזבניה בתריסר אלפי דינרי מכרו בשנים עשר אלף דינרים, אבל כיון שידע זה הוא מחלקו לעולם הבא לא רצה להנות מהם, פלגינהו לחתנוותיה חילק אותם בין חתניו.

15 א תנו רבנן שנו חכמים על הכתוב: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו" דברים כד, יג, ומשמע: הא הרי אם היה איש עשיר — שכיב שכב. עד כאן לשון הברייתא. ושואלים: מאי קאמר מה אמר מה פירוש הדברים? אמר רב ששת: הכי קאמר כך אמר: ואם איש עני הוא — לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא החזירנו לו עם בא השמש. הא הרי אם היה איש עשיר — שכיב שכב ועבוטו אצלך.

16 תנו רבנן שנו חכמים: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. לשון ברייתא זו סתומה, ולכן שואלים: מאי קאמר מה אמר, מה פירושה? אמר רב ששת: הכי קאמר כך אמר, כך צריך להבין את הדברים: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו — אסיפא על סופם של הדברים נאמר, כלומר, מי שאינו מחזיר עובר בכל האזהרות הכתובות בענין זה בתורה.

17 רבא אמר: הכי קאמר כך אמר החכם בברייתא זו, כך יש להבין: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. במה דברים אמורים — שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אלא לוקח משכון כדי להכריחנו לשלם, אבל אם משכנו בשעת הלואתו שאז המשכון ניתן כערבון להלוואה — אינו חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו כוונתו ארישא על הקטע הראשון, שאינו רשאי למשכנו.

18 תני שנה רב שיזבי קמיה לפני רבא ברייתא זו: מה שנאמר "אם חבול תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" שמות כב, כה — זו כסות לילה, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" דברים כד, יג — זו כסות יום. אמר ליה לו רבא: תמוה הדבר, כסות דיממא בליליא של יום בלילה למה לי, ודליליא ביממא ושל לילה ביום למה לי, ומדוע יחזירן לו?

19 אמר ליה לו רב שיזבי: האם איסמייה אמחוק אותה? כלומר, האם לדעתך משובשת היא ברייתא זו וצריך למחוק אותה מגירסתי? אמר ליה לו: לא, אל תמחק, אלא הכי קאמר כך אמר, כך יש לפרש: "עד בא השמש תשיבנו לו" — זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה וצריך להחזירה ביום, ואילו "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" — זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום, וצריך להחזירה בלילה.

20 ב אמר ר' וחנן: משכנו ומת — שומטו המלוה את המשכון שהחזיר מעל גבי בניו, שאין עליו חובה להשאיר את המשכון אצל הבנים. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין? על שאלה זו תוהים: למה מחזירין?! רחמנא אמר אהדר התורה אמרה החזר! אלא כך יש לשאול: מאחר שמחזירין