ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ט

1 מכדי הלא, כל מילי הדברים, כל בעלי החיים, איתנהו ישנם, חל עליהם דין חסימה, דילפינן שאנו לומדים "שור" "שור" משבת, שדין שביתה ממלאכה בשבת לא בשור בלבד נאמר אלא בכל בעלי חיים כמפורש שם "לא תעשה כל מלאכה... וכל בהמתך". שמות כ, י. דברים ה, יד, אף דין חסימה לא בשור בלבד נאמר, אלא בכל בעלי חיים. אם כן שאין שור שבכתוב זה בא להגביל את הדין לשור בלבד — לכתוב רחמנא שתכתוב התורה בלשון כוללת: "לא תדוש בחסימה", שור דכתב רחמנא שכתבה התורה במפורש למה לי?

2 — הרי זה בא לאקושי להקיש, להשוות חוסם שהוא אדם פועל לנחסם שהוא שור, וכן להקיש נחסם לחוסם. וכך הלימוד: מה חוסם כלומר, אדם אוכל במחובר — אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש — אף חוסם אוכל בתלוש.

3 א תנו רבנן שנו חכמים בלימוד דומה מ"לא תחסום": בכתוב העוסק בענין חסימה הוזכר "דיש" "לא תחסום... בדישו". דברים כה, ד, מה דיש מיוחד — דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו, אף כל שגידולי קרקע — פועל אוכל בו. יצא החולב את הפרה או המחבץ עושה חמאה מן השמנת או המגבן עושה גבינה מחלב שאין הם בכלל העבודה בגידולי קרקע, ואין פועל אוכל בו.

4 ושואלים: לימוד זה למה לי? מ"כי תבא בכרם רעך" שם כג, כה נפקא יוצא הדבר, שהרי אין זה כרם, ואינו דומה לכרם! ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להילמד במפורש, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכתיב ונאמר "קמה", וכפי שאמרנו בא הדבר לרבות כל בעלי קמה כל הגידולים, והיינו יכולים להעלות כי לרבות נמי מידי דלאו גם כן דברים שלא גדולי קרקע נינהו הם, על כן קא משמע לן השמיע לנו שרק בגידולי קרקע אמרו.

5 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת בענין זה: "דיש" שנאמר בענין חסימה בא ללמד: מה דיש מיוחד — דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים שנשכר להוציא את העשבים השוטים מבין השומים והבצלים הואיל ואין מלאכה זו בכלל גמר מלאכה — אין פועל אוכל בהם.

6 ושואלים: לימוד זה למה לי? והלא דבר זה מ"ואל כליך לא תתן" שם נפקא יוצא ונלמד, כאמור, שאם אינו נותן לכלי בעל הבית — אף הוא אינו אוכל! ומשיבים: לא צריכא נצרכה דרשה זו להיאמר אלא לאופן מסויים, שאף על גב דקא משליף קטיני מביני אלימי אף על פי שהוא שולף ומוציא גם את הקטנים מבין העבים והבצלים והשומים הקטנים הרי כבר נגמרה מלאכתם בכך, בכל זאת אין פועל אוכל בהם, לפי שאין זה בכלל גמר מלאכת השדה.

7 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין למעשר פועל אוכל בו, אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל מפריד בתמרים ובגרוגרות, שתחילה צוברים אותם יחד והם נדבקים זה לזה, והפועל מפרידם במגרפה, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר בשעה שנגמר יבולם — אין הפועל אוכל בו.

8 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא האומרת: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא כאשר שנוייה הברייתא ההיא שהפועל אוכל — הרי זה דווקא בתוחלני בתמרים המתבשלים בהבחלה, שגודרים קוטפים אותם לפני גמר בישולם, ומניחים אותם על גבי קרקע כדי שיבשילו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן אפילו בשעת בדילה.

9 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת באותו נושא: "דיש", מה דיש מיוחד – דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין עד חובת הפרשת חלה ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש את העיסה, והמקטף מושח פניה במים ובשמן והאופה שכיון שנגמרה מלאכתו לחלה שאין פועל אוכל בו. ומקשים: ולמה לו ללמוד מכאן? והלא כבר נגמרה מלאכתו למעשר משעה שהובאה התבואה הביתה, וכבר למדנו שכאשר נגמרה מלאכתו למעשר שוב אין פועל אוכל בו!

10 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, שבברייתא זו בחוצה לארץ עסקינן עוסקים אנו דליכא שאין שם חובת מעשר. ומקשים: אי הכי אם כך שבחוצה לארץ מדובר, הלא חובת הפרשת חלה נמי ליכא גם כן אינה! אלא יש לומר: לעולם מדובר בארץ, ולא קשיא ואין זה קשה, שבברייתא זו מדובר באותן שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ובשבע שחילקו, שאמר מר החכם: שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ושבע שנים שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

11 ומקשים על תירוץ זה: מידי וכי המעשר קא גרים הוא שגורם? וכי החובה ההלכתית להפריש מעשר היא הקובעת לגבי הפועל? הלא גמר מלאכה קא גרים הוא הגורם וחובת הפרשת המעשר הוזכרה רק כציון מה הוא הנחשב לגמר מלאכה. ולכן, גם כשאין חלה חובת מעשר — עדיין יש כאן גמר מלאכה!

12 אלא אמר רבינא: כרוך ותני צרף את שתי הברייתות ושנה אותן כאחת. כיצד? "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר בשאר גידולים ולחלה במיני דגן ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו.

13 ב איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: פועל, מהו שיהבהב יחרוך מעט באור באש את הפירות או את המלילות שהוא אוכל בהן, כדי להשביח את טעמם? והשאלה היא: מי הוי האם הוא האם דינו כענבים ודבר אחר שאסור לפועל או לא? ומציעים, תא שמע בא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו אחר כך ענבים הרבה מן הבציר, ומצד שני רשאין פועלין לטבל פיתם בציר מלוח כדי שיאכלו ענבים הרבה, משמע שמותר לפועל לעשות זאת!

14 לאכשורי גברא להכשיר את האיש לאכילה לא קמיבעיא לן נשאלה לנו שבוודאי מותר לאדם לעשות כדי להכין עצמו לאכול הרבה, כי קמיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה היה זה בענין לאכשורי פירא, מאי להכשיר את הפרי לאכילה, מהו. ומציעים עוד: תא שמע, בא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם, כלומר, בראשי השורות של הגפנים שבכרם ששם הענבים משובחים יותר, ובלבד שלא יהבהבו את הענבים באור!

15 ודוחים: משם אין ראיה, התם שם אין האיסור משום ההבהוב באור אלא משום ביטול מלאכה, שהוא מבטל מזמן עבודתו עבור בעל הבית. כי קא מיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה הרי זה כשאין במעשה הפועל משום ביטול מלאכה, וכגון היכא דאיכא במקום שיש אשתו ובניו עמו, והם יכולים להבהב עבורו בלא שיתבטל ממלאכתו, ואז מאי מה הדין?

16 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לא יהבהב הפועל בשעת עבודתו כתות של פירות באור ויאכל, ולא יכמור יחמם באדמה ויאכל, ולא יפריך ישבור פירות על גבי הסלע ויאכל, אבל מפריך הוא על יד על יד מעט מעט ואוכל. ודוחים: משם אין ראיה, התם שם הטעם הוא משום ביטול מלאכה. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שמשום מתוקי פירא מיתוק הפרי אסור — בשבירת הפרי על גבי סלע מאי מתוקי פירא איכא מה מיתוק פרי יש בו? ומשיבים: זו איננה ראיה חותכת, אי אפשר, לא יתכן, שלא ממתיק פורתא מתמתק בכך הפרי מעט.

17 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: פועלין שהיו עודרים קוטפים בתאנים וגודרים קוטפים בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים — הרי אלו אוכלים, ופטורים מן המעשר, שהתורה זיכתה להם לאכול. אבל בפיתם, כלומר, מעורב בפת לא יאכלו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. וכן לא יספות יטבול במלח ויאכל, ומשמע שמיתוק הפרי אסור!

18 ודוחים: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי הוא נחשב, שכיון שמוסיף דבר מה — אסור. אבל כשממתיקם באש, שאין בכך תוספת של דבר אחר, שמא מותר. והשאלה ששאלנו מתחילה לא נמצאה לה תשובה.

19 א שנינו בברייתא שלא יספות יטבול במלח ויאכל. ורמינהו ומטילים, מראים סתירה לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש לכסות את שרשי העץ המגולים תחת הזיתים — הרי זה לא יאכל מן הזיתים, שכרו לבצור ענבים או שכרו למסוק זיתים או שכרו ללקט פירות אחרים — הרי זה אוכל ופטור ממעשר שהתורה זיכתה להן. ואם קצץ — קבע מראש עם בעל הבית שיאכל גם כשאינו זכאי מן התורה לכך, אחת ואחת — יאכל בלא הפרשת מעשר, שתים שתים — לא יאכל, וסופת וטובל במלח ויאכל.

20 ונברר הלכה זו שסופת במלח ואוכל, אהייא על מה על איזה חלק של הברייתא נאמר; אילימא אסיפא אם תאמר על סופה כשהתנה עם בעל הבית — ואולם אז הדבר מיותר, כיון שקצץ והתנה שאוכל, אם כן בכל היכי דבעי ליכול אופן שרוצה — יאכל, אלא לאו ארישא האם לא מדובר על ראשה של ברייתא, בפועל האוכל מדין תורה. ואם כן, הרי שהפועל סופת במלח בלא הפרשת מעשר!

21 אמר אביי: לא קשיא אינו קשה: כאן שאסור — מדובר בארץ ישראל, כאן — בחוצה לארץ. וזהו טעם ההבדל: בארץ קבעא ספיתא קובעת הטבילה במלח שנחשב הדבר בכך כאכילת קבע, ומחייבת את הפירות למעשר. בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא קובעת הטבילה. אמר רבא: מי איכא מידי האם יש דבר שבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא קובעת הטבילה מן התורה ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא קובעת הטבילה ומותר אפילו לכתחילה?! לא יתכן שיהיה הבדל גדול כל כך בין המקומות, שהרי תקנות חכמים נעשו כעין דברי תורה.

22 אלא אמר רבא, יש לדחות את דברי אביי ולתרץ בדרך אחרת: בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם אוכל חדא אחת — לא קבעא ספיתא אין הטבילה קובעת שעדיין זו אכילת ארעי, ואולם תרתי שתים — קבעא ספיתא קובעת טבילה. ואם קצץ שיאכל, בין ספת טבל ובין אם לא ספת טבל, אחת אחת — אוכל, שתים שתים — לא יאכל. לא קצץ ולא ספת טבל — אוכל שתים שתים, ואם ספת טבל, אם אחת אחת — אוכל, ואם שתים שתים — לא יאכל, ואף על גב אף על פי שנטל רשות מבעל הבית לאכול אפילו שתים. והטעם הוא דאיטביל להו שנעשו להם הפירות טבל לענין מעשר, וקבעא ספיתא משום שקובעת אותם הטבילה ואסור לפועל לאכול מהם בלא שהפריש מעשרות.

23 ושואלים: ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן בשתים שקובעת בהם טבילה מנין לנו? אמר רב מתנא, שאמר קרא הכתוב: "כי קבצם כעמיר גרנה" מיכה ד, יב, שמכאן למדים שהמקבץ דברים יחד ומיעוט של קבוצה הוא שנים יחד הרי זה נחשב כמכניסם לגורן. וכיון שכך, אם גם טובלם במלח הרי זו אכילת קבע וחייבת.

24 ב תנו רבנן שנו חכמים: פרות המרכסות בתבואה, שדשות בתבואה שכבר נידושה ונגמרה מלאכתה, אלא שדשים אותה שנית כדי להכין ממנה מאכל מיוחד,