ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ז

1 "ויפצר בם מאד" בראשית יט, ג עד שנענו לו? אמר ר' אלעזר: מכאן שמחמת הנימוס מסרבין לקטן הבא להציע מתנה או אירוח, אבל אין מסרבין לגדול, שאם אדם גדול מציע דבר אין זה מנומס להתווכח אתו, אלא עושים מיד כפי שביקש.

2 כתיב נאמר שאמר אברהם לאורחיו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" שם יח, ה וכתיב ונאמר "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב..." שם, ז, אמר ר' אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט, שהרי אמר להם רק פת לחם, ועושים בפועל הרבה. ואילו רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים,

3 מנלן מנין לנו דבר זה — מעפרון. מעיקרא כתיב מתחילה נאמר בו שאמר לאברהם "ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא..." שם כג, טו, ולבסוף כתיב נאמר "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" שם טז, שלא רק שלקח מיד את הכסף, אלא אף לא שקל מיניה לקח ממנו אלא קנטרי מטבעות מובחרים דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא שיש מקום שקוראים לו לשקל "קנטירא".

4 כתיב נאמר "קמח" וכתיב ונאמר "סלת" "מהרי שלש סאים קמח סלת" שם יח, ו, ולכאורה אפשר לתת או קמח או סולת! אמר ר' יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש, שהיא רצתה לתת קמח והיא זו שאמרה "קמח", והוא רצה לתת מובחר יותר, ולכן אמר הוא "סולת".

5 כתיב נאמר "לושי ועשי עגות" שם, וכתיב ונאמר בהמשך "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה..." שם ח, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו הביא לפניהם, ומדוע? הרי אמר לה לעשות עוגות!

6 אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משמיה משמו של ר' מאיר: אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, שהיה מקפיד לאכול כל מאכלים — אפילו חולין — כשהם טהורים, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה ומשום כך נטמא האוכל, ולא רצה אברהם לאכול מאכל טמא.

7 ובהמשך נאמר "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" שם ט — בא כתוב זה להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, שגם כשבאו האורחים לא יצאה מתוך האוהל. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי מה פירוש "באהל", למה שאלו אף שידעו שישיב להם שהנה היא באהל — כדי לחבבה על בעלה, שיזכיר אותה ואת מעלותיה הטובות.

8 ר' יוסי בר' חנינא אמר: שאלו עליה כדי לשגר לה כוס של ברכה כדרך שנוהגים, שמברכים על הכוס ונותנים ממנו לבני הבית. תני משום שנו בשם ר' יוסי: למה נקוד בתורה על האותיות איו שבמלה "אליו" — לימדה כאן תורה דרך ארץ; שישאל אדם באכסניא שלו, שכאשר בא למקום ישאל מה שלום בעל הבית "איו" ומה שלום בעלת הבית. ומקשים: והאמר והרי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל, שאין זה מנהג דרך ארץ! ומשיבים: על ידי בעלה שאני שונה, שדבר זה בוודאי מותר ואין בו משום חוסר צניעות.

9 על מה שנאמר שאמרה שרה "אחרי בלתי היתה לי עדנה" שם, יב, אמר רב חסדא: אחר שנתבלה הבשר מזקנה ורבו הקמטין — שוב נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

10 כתיב נאמר שאמרה שרה "ואדני זקן" שם, וכתיב ונאמר "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" שם יג — שינו הלשון מלמד דלא מותיב שאין משיב, חוזר הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי כפי שאמרה היא "אדוני זקן" אלא בשינוי, שהיא הזקינה.

11 תנא שנה החכם דבי ר' ישמעאל: גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, בגללו, שנאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן" שם יב, וכתיב ונאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" שם יג, ששינה הקדוש ברוך הוא ממה שאמרה שרה, כדי שלא ייעלב אברהם, ויפגע השלום ביניהם.

12 נאמר ביחס לשרה שלאחר לידת יצחק "ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" שם כא, ז, ושואלים: כמה בנים הניקה שרה? הרי לא הניקה אלא את יצחק! אמר ר' לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה. היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה אלה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים: בנינו הוא, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד לתת חיזוק לדבריהם!

13 מה עשה אברהם אבינו — הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם. וכל אחת ואחת מן הנשים הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה שדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן, את כל הילדים הללו, והוא שנאמר "הניקה בנים שרה". ועדיין היו אנשים מרננים ואומרים: "אם שרה הבת תשעים שנה תלד", בכל זאת "אברהם בן מאה שנה יוליד"? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לגמרי לאברהם, פתחו כולם ואמרו "אברהם הוליד את יצחק" בראשית כה, יט.

14 א אגב ענין זה אומרים: עד אברהם לא היה היתה זקנה בעולם, שלא היה הזקן ניכר במראהו מן הצעיר. וכיון שכך מאן דהוה בעי למשתעי בהדי מי שהיה רוצה לשוחח עם אברהם היה משתעי בהדי משוחח עם יצחק, וכן להיפך, מי שהיה רוצה לשוחח בהדי עם יצחק — היה משתעי בהדי משוחח עם אברהם, שהרי כאמור היו שניהם דומים לגמרי זה לזה ולכן אתא בא אברהם בעא רחמי והוה ביקש רחמים ונהיתה זקנה, שיהיה ניכר זקן וצעיר, שנאמר "ואברהם זקן בא בימים" בראשית כד, א, ועד כתוב זה לא נזכרה כלל זקנה באדם אחר.

15 עד יעקב לא הוה חולשא היתה חולשה, מחלה והיה אדם מת פתאום. אתא בא יעקב בעא רחמי והוה חולשא ביקש רחמים ובאה חולשה מחלה לעולם, שיידע אדם שהנה הוא עומד למות, ויכין עצמו. שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חלה" שם מח, א, וזו פעם ראשונה במקרא שנזכרה בו מחלה. עד דאתא שבא אלישע לא הוה דחליש ואתפח היה מי שחולה ומתרפא, שהיה אדם חולה רק פעם אחת — ומת. אתא בא אלישע בעא רחמי ואתפח ביקש רחמים והתרפא, שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" מלכים ב' יג, יד — מכלל הדברים אתה לומד דחלה חלי אחריתי שחלה גם חולי אחר שלא מת בו.

16 תנו רבנן שנו חכמים: שלשה חלאין חלה אלישע, ושנים מהם באו לו כעונש; אחד — על שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, כלומר, שגירש את גיחזי מעל פניו לגמרי ולא נתן לו אפשרות לחזור בו. ואחד — על שגירה דובין בתינוקות כמעשה שקלל את הילדים ויצאו הדובים מן היער והרגום, וחולי אחד נוסף שמת בו, שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" שם.

17 ב שנינו במשנה שאמר ר' יוחנן בן מתיא לבנו: אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית. אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב יוסף לרב חסדא: האם פת קטנית תנן שנינו, שהיא פת פחותה עשויה ממיני קטנית, או פת וקטנית תנן שנינו? אמר ליה לו בלשון שבועה: האלהים! צריכה וי"ו ב"וקטנית" כי מורדיא דלברות כמו משוט של ברוש, כלומר, ברור בלי ספק שיש שם ו"ו.

18 ג שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, אלא הכל כמנהג המדינה. ושואלים: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי להביא מה, מה מוסיף בזה? ומשיבים: לאתויי הא דתנן להוסיף זו ששנינו במשנה: השוכר את הפועל ואמר לו הריני משלם לך כאחד וכשנים מבני העיר — נותן לו כפחות שבשכירות באותו מקום, שמשום כך אמר לו בלשון זו אלו דברי ר' יהושע. וחכמים אומרים: משמנין מחלקים ביניהם לא כמחיר הגבוה ולא כפחות, אלא כמנהג המדינה. והוא שרמז לו רבן שמעון בן גמליאל.

19 ד משנה יודעים אנו מן הכתובים ומדברי חכמים שפועל העושה מלאכה אצל בעל הבית מותר לו לאכול מן הפירות שעובד בהם. ואמרו, ואלו מן הפועלים אוכלין מן התורה, שלפי דין תורה מחוייב בעל הבית להניח להם לאכול: פועל העושה במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה של אותו גידול כגון בציר, או עושה מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו, כגון באיסוף תבואה מן השדה, ובדבר שגידולו מן הארץ דווקא. ואלו שאין אוכלים: פועל העושה במחובר לקרקע

20 בשעה שאין גמר מלאכה עדיין, או בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, וכן עושה בדבר שאין גידולו מן הארץ.

21 א גמרא על המשנה שואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלו שמותר לפועל לאכול במחובר לקרקע, מה מקור דין זה בכתוב? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" דברים כג, כה. ושואלים: אשכחן מצאנו, למדנו מכאן כרם, כל מילי מנא לן דברים, שאר גידולים, מנין לנו שגם בהם הדין כך?

22 ומשיבים: גמרינן לומדים אנו בדרך הלימוד של בנין אב מכרם: מה כרם מיוחד בכך שהוא דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע — בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

23 ומקשים: מה לכרם שיש בו צד מיוחד — שכן חייב במצות הפרשת עוללות, ואם כן שמא מיוחד הוא אף בדינים אלה! ומשיבים: גמרינן לומדים אנו מקמה. ושואלים: בקמה גופה מנא לן עצמה מנין לנו שהדין כן? ומשיבים, דכתיב שנאמר: "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך

24 "שם כו. ויש לדחות: מה לקמה — שיש בה דין מיוחד שכן העיסה שעושים ממנה חייבת בהפרשת חלה! על דחיה זו שואלים: וממאי דהאי ומנין שזו הקמה שנאמרה בכתוב זה קמה שמתחייבת בחלה היא? דלמא שמא כל קמה קאמר רחמנא אמרה תורה, כל יבול, כל דבר שגדל!

25 ומשיבים: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "קמה" "קמה": כתיב הכא נאמר כאן "כי תבא בקמת רעך" וכתיב התם ונאמר שם "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה..."דברים טז, ט. מה התם שם "מהחל חרמש בקמה" הוא בקצירת עומר ושעורים כמבואר בספר ויקרא והיא קמה דמיחייבא שמתחייבת בהפרשת חלה, אף הכא נמי כאן גם כן קמה דמיחייבא שמתחייבת בחלה.

26 דחינו איפוא את השאלה הצדדית הזו, ולכן עדיין עומדת השאלה הראשונה, שהרי איכא למיפרך יש מקום להקשות על מה שלמדנו מכאן, ואפשר לומר: מה לקמה שכן חייבת בחלה! ומשיבים: אם כך — כרם יוכיח, שאינו חייב בחלה ופועל אוכל בו! ודוחים: מה לכרם — שכן חייב בעוללות. ואומרים: אם כן — קמה תוכיח, שאינה חייבת בעוללות ופועל אוכל בה.

27 ובסופו של דבר חזר הדין חוזר הדיון — השיקול בענין זה על עצמו, ועלינו להגיע למסקנה: לא ראי זה כראי זה, כלומר, אין זה דומה לזה, שלא דין הקמה כדין הכרם, ולא דין הכרם כדין הקמה. הצד השוה שבהן — שכן שניהם דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, ומכאן נסיק: אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

28 ומקשים: מה להצד השוה שבהן שאי אפשר ללמוד ממנו על כל הדברים כולם, שכן יש בהן צד מזבח — ששניהם כאחד יוצאי דופן, שכן גם מן הכרם וגם מן הקמה מביאים למזבח לנסכים יין מן הכרם, וחלה למנחות מן הקמה ויש בהם איפוא יחוד. ואמנם אתא נמי בא, נלמד, גם כן מכאן זית, דאית ביה שיש בו גם כן צד מזבח שאף משמן הזית מעלים למזבח. אבל לא נלמד לשאר גידולים!

29 אגב כך שואלים: וזית האם בדרך הלימוד של "מה הצד השווה ביניהם "אתי בא, נלמד? הלא הוא גופיה עצמו "כרם" איקרי נקרא, דכתיב שנאמר: "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" שופטים טו, ה! אמר רב פפא: אף על פי כן צריך ללמוד ב"מה הצד", כי אמנם "כרם זית" — אקרי נקרא, "כרם" סתמא סתם — הוא לא אקרי נקרא.

30 ומכל מקום קשיא קשה, שהרי אין ללמוד מכאן על דברים שאינם באים למזבח! אלא אמר שמואל: יש לדחות את דרך הלימוד שאמרנו, ויש לומר כך: מה שאמר קרא הכתוב "וחרמש לא תניף" דברים כג, כו — הרי זה בא לרבות כל בעלי חרמש, כלומר, לרבות כל הדברים הנקצרים בחרמש.

31 ושואלים: והאי והלא זו המלה "חרמש" מיבעי ליה צריכה לו ללימוד אחר: שבשעת חרמש שהיא שעת גמר מלאכה — אכול, שלא בשעת חרמש — לא תיכול אל תאכל!

32 ומשיבים: ההוא אותו ענין מ"ואל כליך לא תתן" שם נפקא יוצא, נלמד, כפי שנבאר להלן. ומקשים על שיטת שמואל: תינח נניח בכל דבר שהוא בר בן חרמש, דברים שניתנים לקצירה בחרמש, שהם יכולים להילמד מביטוי זה, ואולם דבר דלאו בר שאיננו בן חרמש שאיננו נקצר בחרמש מנא לן מנין לנו שגם בו יש דין זה?

33 אלא נדחו דברי שמואל ואמר ר' יצחק: מה שאמר קרא הכתוב "קמה" — הרי זה בא לרבות כל בעלי קמה, כלומר, כל הגידולים. ומקשים: והא והרי אמרת קודם "קמה" "קמה" ולמדנו מגזירה שווה זו שמדובר בקמה דמיחייבא שמחוייבת בהפרשת חלה ולא יותר!

34 ומשיבים: הני מילי מקמי דניתי דברים אלה אמרנו לפני שבא הלימוד של "חרמש", השתא דאתי עכשיו שבא הלימוד של "חרמש" — איתרבי ליה נתרבה לו, ממנו כל דבר הניתן לקצירה בחרמש, ואף על גב דלא מיחייב ואף על פי שאיננו מתחייב בהפרשת חלה, אם כן נמצא איפוא שהמלה "קמה" אינה באה לצמצם את המשמעות ולא ללמד בגזירה שווה, אם כן המלה "קמה" למה לי — הרי היא באה לרבות כל בעלי קמה.

35 ושואלים: והשתא דנפקא לן ועכשיו שיוצא לנו שלומדים את ההלכה כולה מ"חרמש" ומ"קמה", הפסוק האחר "כי תבא בכרם רעך"... דברים כג, כה למה לי?

36 אמר רבא: פסוק זה נאמר להלכותיו המיוחדות בו. ב כדתניא כפו ששנינו בברייתא הדורשת פסוק זה כולו: "כי תבא", נאמר כאן לשון "ביאה", ונאמר להלן לשון "ביאה", "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" דברים כד, טו, מה להלן ב"לא תבא" בפועל הכתוב מדבר, אף כאן — בפועל הכתוב מדבר ולא בכל אדם הבא לכרם.

37 ועוד: "בכרם רעך" — ולא בכרם גוי. ואומרים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר גזל גוי אסור — היינו דאיצטריך קרא זה הטעם שהוצרך הפסוק למישרי להתיר בפועל, אלא למאן דאמר לעת מי שאומר שגזל גוי מותר — השתא עכשיו, הרי גזילה עצמה מותר, פועל מיבעיא נצרכה לומר?!

38 ומשיבים לשיטה זו: מוקים לה מעמיד, מסביר אותה כך: "בכרם רעך" — ולא של הקדש ששם אסור לפועל לאכול. "ואכלת" — ולא מוצץ ומשליך את השאר, אלא צריך לאכול ממש. "ענבים" ולא ענבים ודבר אחר, שאסור לו להוסיף תבלין לפירות כדי שיוכל לאכול הרבה מהן.

39 "כנפשך" פירושו: כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. לומר: מה נפשך — בעל הכרם — אוכל ופטור מן המעשרות, שהרי עדיין לא הגיעו הפירות לגמר מלאכתן, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.

40 "שבעך" בא ללמד: ולא אכילה גסה שאדם אוכל אחרי ששבע כבר, ודוחק עצמו לאכול בעל כרחו. "ואל כליך לא תתן" ללמדנו: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בגמר מלאכה — אז אתה אוכל, ובשעה שאי שאין אתה נותן לכליו של בעל הבית שהפועל עובד עבודה אחרת בכרם ולפני הבציר — אי אין אתה אוכל.

41 ג אמר ר' ינאי: אין הטבל תבואה שלא הפרישו ממנה עדיין את המעשרות מתחייב בהפרשת מעשר ממנו