ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״ט

1 אירכס ליה גיטא בי מדרשא אבד לו גט שהוא היה שליח להביאו בבית המדרש ומצאוהו. אמר למוצאים: אי סימנא אם סימן חשוב בעיניכם — אית יש לי סימן בגויה בו, אי אם חשוב לכם שאכירנו בטביעות עינא עין שהוא הוא — גם זה אית יש לי בגויה בו. אהדרוה ניהליה החזירו לו את הגט. אמר: לא ידענא אי אין אני יודע אם משום סימנא אהדרוה ניהלי הסימן החזירוהו לי וקא סברי וסבורים הם שסימנין דאורייתא. אי אם משום טביעות עינא אהדרוה ניהלי עין החזירוהו לי ובמקרה זה לא לכל אדם מחזירים, ודוקא צורבא מדרבנן תלמיד חכם שמאמינים לדיבורו שאומר שהוא מכיר. אבל איניש דעלמא אדם סתם — לא יחזירו לו, עד שיביא עדים או יתן סימן מובהק.

2 א גופא לגופה של הלכה שעסקנו בה, מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שנתן לה גט — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

3 ונדייק: בזמן שהבעל מודה מיהא על כל פנים יחזיר לאשה. ושואלים: וליחוש ונחשוש שמא כתב ליתן בחודש ניסן וזהו התאריך שבגט, ולא נתן לה אותו בפועל עד תשרי, ובינתיים אזל הלך הבעל זבין פירי ומכר את פירות נכסי האשה מניסן ועד תשרי כדין, שהרי כל עוד לא הגיע הגט לידה הריהי אשתו ופירות נכסיה שייכים לו, ואחר כך מפקא לגיטא מוציאה האשה את הגט שכתב בניסן ואתיא למטרף ובאה לטרוף מן הלקוחות את הפירות שקנו מן הבעל, ועושה היא זאת שלא כדין.

4 ומעירים: הא ניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר כי כיון שנתן עיניו החליט לגרשה וכתב גט, שוב אין לבעל פירות — שפיר יפה ואין קושי, שמשעת התאריך שבגט לא היתה לבעל רשות למכור את הפירות, ואם קנו ממנו — טורפת האשה כדין. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר יש לבעל פירות עד שעת נתינה של הגט בפועל, מאי איכא למימר מה יש לומר?

5 ומשיבים: כי אתיא למטרף אמרינן כאשר באה האשה לטרוף מן הלקוחות אומרים אנו לה: אייתי הביאי ראיה אימת מטא גיטא מתי הגיע הגט לידך, וכשתוכיחי שהגט ניתן לך בתאריך הכתוב בו — נחזיר לך.

6 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה הדבר משטרי חוב? דתנן שכן שנינו במשנה: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר, ואוקימנא והעמדנו, הסברנו זאת כשחייב מודה, ומשום החשש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וקא טריף וטורף מן הלקוחות שלא כדין.

7 ומדוע לא נאמר אף התם נמי ליהדר שם גם כן שיחזיר לבעל השטר וכי אתי למטרף נימא ליה וכאשר יבוא לטרוף נאמר לו אייתי הבא ראיה אימת מטא מתי הגיע שטר חוב לידך!

8 אמרי אומרים: אין הדבר דומה, הכא גבי כאן אצל גט אשה אתי בא הלוקח ותבעה, שהוא מעלה בדעתו שמא נמסר הגט שלא בזמן כתיבתו, אמר אומר הלוקח: האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא זה שהחזירו חכמים לה, לאשה, את הגט הרי זה משום דלא תעגין ותיתיב תעגן ותשב לבדה ולא תוכל להינשא, ולא הקפידו בצד הממון שבדבר. השתא דקא אתיא למטרף עכשיו שהיא באה לטרוף ממני ולקחת ממני ממון — תיזל ותיתי תלך ותביא ראיה אימת מטא גיטא מתי בא הגט לידה.

9 הכא גבי כאן אצל שטר חוב לא אתי יבוא הלוקח ותבע לתבוע שלא יעלה על דעתו שיש צורך לבקש מבעל השטר ראיה, כי הוא סבור מדאהדרוה ניהליה רבנן מכיון שהחזירו לו חכמים את שטר החוב, פשיטא, למאי הלכתא אהדרוה ניהליה פשוט, לאיזו הלכה, לאיזה ענין החזירו לו — למטרף הוא לטרוף בו, שמע מינה קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה למד מכאן כי עמדו חכמים על הדבר, ומצאו שהוא צודק לפני שהגיע השטר לידו. ומשום כך באמת אמרו חכמים שלא יחזירו שטר זה בלא ראיה.

10 ב שנינו במשנה כי שטרות שחרורי עבדים שנמצאו — אין מחזירים. תנו רבנן שנו חכמים: מצא אדם שטר שחרור בשוק, בזמן שהרב האדון מודה שנתנו לעבד — יחזיר לעבד, אין הרב מודה שנתן — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

11 ושואלים: בזמן שהרב מודה מיהא על כל פנים יחזיר לעבד, ואמאי ומדוע יחזיר? ניחוש נחשוש שמא כתב ליתן לו שטר שחרור בניסן ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא והלך אותו העבד וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, וכיון שהיה עבד הרי נכסים אלה הם של אדוניו, ואזיל הרב וזבנינהו והלך האדון בעל העבד ומכרם לאותם נכסים ומפיק ליה לשחרור ומוציא העבד את שטר השחרור שכתב בניסן וטוען שהנכסים היו שלו ולא של האדון, וקא טריף ונמצא שהוא טורף מן הלקוחות שלא כדין, שהרי באמת עדיין לא שוחרר אז, ובדין מכר האדון את הנכסים.

12 ומעירים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וכדעת אביי שאמר: עדיו בחתומיו זכין ליה לו, שמיד עם חתימת השטר כבר נעשו העדים כמזכים כל תוקף האמור בשטר למקבלו, אם כן במקרה כזה שפיר יפה, שבזמן כתיבת השטר זכה העבד בשחרור גם לפני שנמסר לידו השטר. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, מאי איכא למימר מה יש לומר, הרי כל עוד לא ניתן השטר אין העבד משוחרר, וחתימת העדים על השטר אינה מועילה לנו, שאין לחייב אדם שלא בפניו. ונמצא שיש כאן אפשרות של טריפה שלא כדין!

13 ומשיבים: דכי אתי למטרף שכאשר יבוא לטרוף אמרינן ליה אומרים אנו לו: אייתי הבא ראיה אימת מטא מתי הגיע שטר השחרור לידך.

14 ג שנינו במשנה שאם מצא דייתיקי שטרי צוואה, או שטרי מתנה וכו' לא יחזיר. תנו רבנן שנו חכמים: איזו היא דייתיקי, שטר שכתוב בו מעין הדברים הללו: דא תהא למיקם זו תהא לעמוד ולהיות ראיה שאם מת האיש החותם על השטר, יהיו נכסיו לפלוני מתנה, ובכגון זה כל שטר כזה שכתוב בו "מהיום ולאחר מיתה" יקנה.

15 ומדייקים: אלמא מכאן אי כתיבא אם כתוב בשטר במפורש "מהיום ולאחר מיתה" הוא דקני שקונה, ואי ואם לא כתוב בו כן — לא קני אינו קונה?!

16 אמר אביי: הכי קאמר כך אמר: איזו היא מתנת בריא, כלומר, מתנה רגילה שהיא לענין הדין כמתנת שכיב מרע חולה, גוסס, דלא קני שאינו קונה אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה בשטר המתנה "מהיום ולאחר מיתה".

17 לגוף ההלכה הזו שואלים: טעמא הטעם דווקא שאין מחזירים שטר כזה שלא אמר הנותן "תנו". הא הרי אם אמר "תנו" — נותנין.

18 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: מצא דייתקאות שטרי צוואה, אפותיקאות שטרות של שעבוד קרקע מסויימת עבור חוב ושטרי מתנות, אף על פי ששניהם מודים שנכתב השטר ונמסר — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואילו כאן אמרנו שיחזיר!

19 אמר ר' אבא בר ממל: לא קשיא אין זה קשה,

20 הא זה בשטר של מתנת בריא, והא וזה בשטר של שכיב מרע גוסס.

21 ומסביר: מתניתין דקתני משנתנו ששנינו בה הא הרי אם אמר "תנו" נותנין מדובר במתנת שכיב מרע, דבר מהדר שבן חזרה הוא שיכול לחזור בו, שכלל הוא שכל מה שכותב אדם חולה המצווה לתת דבר לאדם אחר לאחר מותו, יכול לחזור בו ולכתוב מתנתו לאחר.

22 דאמרינן שאנו אומרים: מאי איכא למימר מה יש לומר דלמא כתבה מעיקרא להאי ואמליך שמא כתב מתחילה לאדם זה ונמלך בדעתו ולא יהבה ניהליה נתנה לו, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהביה ניהליה וחזר וכתב שטר צוואה עבור אדם אחר ונתן את השדה לו, השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ניהליה עכשיו הוא שחזר בו מזה שנתן לו לאיש השני, ונמצא שמקפח אותו אדם שלוקח ממנו מה שכבר ניתן לו.

23 ואולם אי אם השטר הנמצא כעת כמתנת בריא יהבה ליה נתן לו — לית ליה פסידא אין לו הפסד למקבל השטר באמת, שקבלו כמתנת שכיב מרע, שהרי דכי נפקא תרתי, בתרייתא זכי כאשר יצאו שני השטרות לדין, זה שתאריכו האחרון יזכה, דהא הדר ביה מקמייתא שהרי חזר בו מן השטר הקודם.

24 אי אם במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה גם כן נתן אותו לו, לית בה פסידא אין בכך הפסד דבתרייתא זכי שהאחרונה זוכה דקא הדר ביה מקמייתא שהוא חוזר בו מהראשונה.

25 אולם כי קתני כאשר שנינו בברייתא אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה מדובר כאן במתנת בריא, דלאו בר מהדר הוא שאינו בר חזרה, שאינו יכול לחזור בו ממה שנתן,

26 דאמרינן שאנו אומרים: דלמא כתבה להאי מעיקרא ואמליך שמא כתב שטר זה לזה תחילה ונמלך בדעתו ולא יהבה ליה נתן לו, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה וחזר וכתבה לאיש אחר ונתן לו השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה וסבר עכשיו הוא שחזר בו מזה שנתן לו והוא סבור: מהדר לא מצינא הדרנא בי לחזור אינני יכול לחזור בי, שהרי כבר נתתי — אימר להו דאנא להאי יהבתא, וניהדרו ניהליה כתבא אומר להם שאני הוא שנתתי את השטר לזה, ויחזירו לו את הכתב כי היכי דכי מפיק האי כתבא דקדים זכה ביה כדי שאם יוציא זה את הכתב שקדם זוכה בו הוא.

27 אלא אמרינן ליה אנן אומרים אנו לו אנחנו: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי את הכתב הזה אין אנו נותנים לאדם זה שכתבת לו. דלמא מכתב כתבת שמא כתבת ואולם מיהב לתת לא יהבת ניהליה נתת אותו לו ויהבתה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה ונתת לאיש אחר וחזרת בך, אי אם אמנם לא יהבתה לאיניש אחרינא נתת לאדם אחר וקא בעית דתתבה להאי ואתה רוצה לתת אותה לזה כתיב ליה השתא כתבא אחרינא ויהביה ניהליה כתוב לו עכשיו כתב אחר ותן לו, דאי יהבת לאיניש אחרינא שאם נתת מקודם את הדבר במתנה לאיש אחר לית בה פסידא, דקדים זכי אין בו הפסד, שהרי קדם וזכה אותו אדם ששטרו יש בו תאריך מוקדם יותר.

28 מתקיף לה מקשה על כך רב זביד: איך אפשר לפרש כך? והא אידי ואידי והרי זה וזה דייתקאות קא תני שנה ודייתקאות הם שטרי צוואה ולא שטרי מתנה! אלא אמר רב זביד, כך נפרש: הא והא זו וזו מדובר במתנת שכיב מרע, ולא קשיא ואינו קשה, הא ביה זה מדובר בו, כאשר הבריא הנותן, והוא שמודה שאכן כתב את השטר שנמצא. והא בבריה וזה מדובר בבנו, שמת נותן השטר, ובנו־יורשו הוא שמאשר את אמיתות הכתב.

29 מתניתין דקא אמר משנתנו ששנינו בה שאומר "תנו" נותנין מדובר בדידיה בו, בנותן עצמו דבר מהדר הוא שבן חזרה הוא, שיכול הוא לחזור בו לאחר שהבריא, דאמרינן שאומרים אנו: אי נמי יהבה לאיניש אחרינא לית בה פסידא אם גם היה נותן שטר אחר לאיש אחר אין בכך הפסד, דקמא ובתרא שראשון ואחרון — בתרא זכי אחרון זוכה, דהא הדר ביה מקמא שהרי חזר בו מן ראשון, שהרי יכול לחזור בו ממתנת שכיב מרע.

30 כי קתני כאשר שנינו בברייתא אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, מדובר בבריה בבנו של אותו אדם,

31 דאמרינן שאומרים אנו: דלמא שמא כתב אבוה להאי אביו לזה, ואמליך ונמלך ולא יהביה ניהליה נתן אותה לו ובתר אבוה ואחר אביו כתב איהו הוא, הבן עצמו, את הדבר במתנה לאיניש אחרינא ויהבה ליה לאדם אחר ונתן אותה לו, והשתא קא הדר ביה מההוא ועכשין חוזר הוא בעצמו מזו מהמתנה שהוא עצמו נתן. ואולם סבר סבור הוא: מהדר לא מצינא הדרנא לחזור אין אני יכול לחזור בי, שהרי בריא אני וכבר נתתי מתנה. אימר להו אומר להם שאבא יהבה ליה להאי נתן לו את השטר לזה ונתבו ליה כתביה ויתן לו את כתבו, וניזיל ונפיק מיניה דהוא זכי ונפלוג בהדיה אלך ואוציא ממנו מן האיש שזכה ואחלוק עמו.

32 וכיון שיש חשש כזה הלכך אמרינן ליה אנן לכן אומרים אנו לו: האי כתבא לא יהבינן ליה להאי את השטר הזה אין אנו נותנים לזה שכתוב לשמו, דדלמא מכתב כתביה אבוה מיהב ששמא כתב אותו אביו ולתת לא יהבה ליה נתן לו, ויהבתיה את לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה ונותן אתה אותו לאדם אחר וחוזר אתה בך.

33 אלא, אי קושטא קא אמרת, דיהב ליה אבוך אם אמת אתה אומר שאת השטר נתן לו אביך זיל את השתא כתיב ליה שטרא אחרינא לך אתה עכשיו וכתוב לו שטר אחר של מתנה, דאי נמי שאם גם כן לא יהבה ליה אבוה נתן לו אביך את השדה וכתבתיה את לאיניש אחרינא ואתה כתבת ונתת אותו לאדם אחר אף על פי כן לית בה פסידא אין לו הפסד לאיש שקבל את המתנה, דקמא ובתרא שראשון ואחרון — קמא זכי ראשון זוכה ויקבל בעל השטר שתאריכו קודם, ולא יהא לו בכך הפסד.

34 א תנו רבנן שנו חכמים: מצא שובר שטר קבלה של כתובה, בזמן שהאשה מודה שאכן נפרעה כתובתה והיא שנתנה שובר זה — יחזיר את השובר לבעל. ואם אין האשה מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

35 ומדייקים: בזמן שהאשה מודה מיהת על כל פנים יחזיר לבעל, וליחוש דלמא ואולם נחשוש שמא כתבה האשה את השובר ליתן לבעלה בניסן, ולא נתנה את השובר בפועל עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה והלכה ומכרה את כתובתה בטובת הנאה — כלומר, שמכרה את כתובתה, בהתחשב בסיכון שלא תקבל כתובה ועשתה זאת בזמן מניסן עד תשרי, ואחר כך

36 מפיק ליה מוציא הבעל אותו את השובר דכתיב שכתוב בניסן, ואתא למטרף ויבוא לטרוף מן הלקוחות שלא כדין!

37 אמר רבא: