מאירי על בבא מציעא ס״ח א

1 המשכון פירשו עליו בכאן שהוא נקרא משכון משום דשכונא גביה דמלוה ואמרו על זה למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא ופירשו בה גדולי הצרפתים שהמקבל את הקרקע במשכון נעשה זה המלוה מצרן לקרקע זו יותר משאר המצרנים ואם רצה הלוה למכרו קודם בו לכל אדם ואם לקחה מצרן בעל המשכון בא ומוציאה מידו הואיל וממושכנת בידו ויש אומרים שאינו קודם אלא שאם מכרה לו אין בה למצרנים תביעה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין שאם לקחה בר מצרן אין לבעל המשכון תביעה ויש אומרים שבעל המשכון זוכה בכדי מעותיו ומצרן זוכה בשאר ונעשו כשתפין לענין זה ויש בהם דין גוד או איגוד ויש חולקים בכל אלו שאם כן כל הרוצה למכור לאחר ושלא לבעלי מצריו יכול להערים בכך אלא אף בעל המשכון נדחה מפני המצרנים ומה שאמרו בכאן לדינא דבר מצרא פירושו שהמצרן יכול לעכב שלא למשכנו לאחר שהמשכונה שכונה גביה ודומה למכר ויש מפרשים בהפך שאין המצרן יכול לעכב שאין זה מכר אלא שהיא שכונה אצלו זמן שמא תאמר לשטה ראשונה אם בעל המשכון יכול לעכבה במכירתה מהו שאמרו משכן לו בית או שדה ואמר לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי והרי בידו לעכבה ואם מפני שאומר בדמים הללו הרי הוזכר בה בשוויה ואפשר שלא הוזכרה אלא להודיע כשאומר בדמים הללו שהוא אסור ולענין רבית:

2 מי שמסר לחברו פירות או תבואה הרבה למכרה יד על יד ושיהא חצי ריוח שלו וחושב עמו באומד אותו חצי ריוח וכתב לו שטר בקרן ובחצי ריוח כקרן גמור אע"פ שבתורת פקדון הוא כותב ולא בתורת מלוה להתחייב באחריותו אף בחציה הרי זה אסור שמא לא ירויח כלום ונמצא רבית ומכל מקום אם הוא מאמין בו על הכל ומקבל על פיו מותר אלא שאין לעשות כן הואיל והשטר כתוב כלו קרן שמא ימות ונמצא מאכיל את גוזליו גזלות:

3 חכירות הוא שאדם מקבל שדה בדבר קצוב כור לשנה בין עבדא בין לא עבדא וזה מותר וכן המקבל שדה במשכון שהוא מותר לאכול פירותיו הרי זה חוכרו למי שירצה ומכל מקום אסור לחכרו או להשכירו לבעל השדה עצמו ואפילו החזיק בה לעצמו הרבה ונודע לכל מתוך החזק זה אעפ"כ אסור לא מן הדין אלא מפני הערמת רבית שהוא נראה כנותן לו שכר מעותיו:

4 אף לדעת האומר שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית אף בבית מכל מקום הלוני ודור בחצרי רבית קצוצה שהמשכון דומה מעט למכר ושעבודו עליו אבל זה שאמר הלוני בשטר או על פה ותדור בחצרי חנם או בפחות ולא שיהא החצר משכון אצלו רבית קצוצה הוא על על פנים כמו שכתבנו למעלה:

5 המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בעניני ריוח הבא דרך התעסקות והוא שאמר אין מושיבין חנוני למחצית שכר לא יתן לו מעות לקנות בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן לו שכרו כפועל אין מושיבין תרנגולים למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותם עד שיהו משלשין וחמור עד שתהא טוענת שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקין ומקום שנהגו לגדל יגדילו רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית אמר הר"ם שכרו כפועל בטל כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות ואם נתן לו כשבא יותר מן ההפסד הוא מותר כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהיה לו הימנו כך וכך חלק ואם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנו שבח כך וכך ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד בהדיא זה היתרון שהוא נותן לו הוא מקום שכר על עמלו ואם לא פרשו כלל המתעסק בסחורה ירויח החנוני החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט אבל אם ישים בו ואפילו דינר לאלף ונותן לו יתרון איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשוה ואין כאן רבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד זה לשמוש זה בלבד וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשוה כשישתמש בגידול האפרוחים אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו וכמו כן לא ישומו העגלים והסייחים כמו שהם שוים עכשו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמרנו ויחלקו השבח בשוה אלא אם כן יקח המשתמש במזונותיהם שכר עמלו ומזונו או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח או יהיה לו בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסד ואפילו מתו הבהמות וזו ההנאה היא כשתהיה כנגד עמלו ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להפרד מחברו אינו יכול עד תשלום שלש שנים וחמור עד שתהא טוענת והוא שתוכל לשאת משא שמין פרה וכו' מפרין על שדהו כגון מה שזכרו שיחכיר ראובן משמעון שדהו בעשרת כורין חטים בכל שנה ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני אתן לך שנים עשר כור כל שנה זה הוא מותר ואין הלכה כרשב"ג שאומר שמין עגל עם אמו:

6 אמר המאירי אין מושיבין חנוני למחצה שכר כגון שיש לו לבעל הבית זה פירות או איזו סחורה ואינו מוצא למכור את כלה ביחד אלא אם כן בזול ואומר לחנוני ליטול את הפירות או הסחורה ולמכרה בחנותו על יד על יד ויחלקו שניהם בריוח המזדמן ואמר על זה שהוא אסור ממה שאמרו בפרק המקבל האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ר"ל שכל שמקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהם ולחלוק עמו בריוח הן סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות הדבר על מי סתמן של דברים שכל שמוסרין לו פרקמטיא למחצה שכר מקבל אחריות על חצי הקרן להיותו עליו מלוה גמורה להתחייב באחריותו כשער של עכשו אם הוזל עד שהפסידו מן הקרן או אפילו נגנב או אבד או אפילו נאנס והחצי האחר מקבל עליו בפקדון שלא להתחייב באחריותו כלל וזהו ענין מחצה שכר שחציו העשוי מלוה שכר כלו למתעסק ומשלו הוא נוטלו אחר שנעשה לוה עליה וחציו העשוי פקדון שכר כלו לבעלים וכן חולק עמו במחצה הפסד שהרי חציו העשוי מלוה אחריות הפסדו על המתעסק וחציו העשוי פקדון אחריות הפסדה על בעל הממון ואחר שכן אסור לקבל כל עסק בסתם שהרי מאחר שאין למתעסק כלום מחצי הסחורה העשויה עליו פקדון נמצא שהוא מתעסק בה בשכר חציה האחר העשויה עליו מלוה וכל שהוא מטריח עצמו לשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין בזה היתר אלא אם כן נותן בעל הממון למתעסק זה שכר טרחו בחציה של פקדון או שיוותר לו בריוח אם שיטול חצי ריוח ולא יקבל עליו בהפסד אלא שליש ואם שיקבל עליו בהפסד החצי ויטול שני שלישים בריוח וזהו שכר עמלו בחציה ויעשה אח"כ שומר שכר בחציה שבפקדון להתחייב בגנבה ואבדה לדעת גדולי המפרשים ולהפטר באונסין ועל חציה שבמלוה נעשה לוה גמור כשהיה להתחייב אף באונסיו והוא הטעם שאמרו בכאן שאין מושיבין חנוני למחצה שכר ר"ל למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן שכרו כפועל ומכל מקום אם התנה להיות כלו פקדון הרי חצי הריוח שכר עמלו ומותר אבל עכשו שחציה מלוה אסור וכל שכן אם התנה להיות כלה מלוה שכל חצי ריוח המגיע לבעלים רבית גמורה והוא הדין והטעם שלא יתן לו מעות ליקח לו פירות למחצה שכר:

7 ואין מושיבין את התרנגולים למחצה שכר והוא שיאמר לחברו הילך ביצים והושיב עליהם תרנגולת שלי והטפל בהם ובגדולם וטול חצי הריוח וענין ריוח זה הוא ערך האפרוחים על הביצים ואף זו אסורה מפני שכח סתם מתעסק עשאו מקבל אחריות על חצין של ביצים ולוה גמור עליהם להתחייב באחריות אם יתקלקלו ויפסדו ונמצא טורח בחצין בשלו כלוה גמור והרי הוא טורח בחצי האחר בשכר הלואתו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן לו שכר עמלו ומזון חצים של אפרוחים או יוותר לו בריוח על הדרך שביארנו והוא הדין במסר לו תרנגולת ואפרוחיה לגדלם על האם עד שלא יהו צריכים לה ואח"כ תחזור האם לבעלים והם חולקים באפרוחים וכן כתבוה גדולי המפרשים:

8 וכן אין שמין עגלים וסייחים למחצה שכר והוא שיאמר לו הרי לך עגל זה וסייח זה ושוים היום מנה הטפל בגדולם וטול חלקך במה שישביחו והרי כח הדין שבסתם מתעסק עושהו מקבל אחריות על חמשים של חצי הקרן אם ימותו ואם יכחישו ונמצא טורח בחציים בשכר הלואתו על הדרך שביארנו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן שכר עמלו וחצי מזונן או יוותר לו בריוח על הדרכים שביארנו:

9 אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה שכר ר"ל על דעת שתפקע תורת מלוה מכאן ולא יעשו כאן שומא כלל להתחייב באחריות כלל וטורח בגדולן ובהשבחתן מן הדין עד הזמן הידוע שהמקבל עליו כך מן הסתם טורח בגדולו והוא בעגל וסייח עד שיהו משלשים ר"ל שיעמדו על שליש תכלית גדולם להיות בצביונן להיות העגל שור והסייח סוס ויש מפרשים עד שיהו בני שלש שנים ובחמור עד שתהא טוענת משאוי שכך היה מנהגם לגדל קודם חלוקה ויש מפרשים מקבלין עגלים וסייחים למחצה שכר שיהא זה המקבל חולק בגוף הבהמה אף במה ששוה עכשו שזה שחולק במה ששוה עכשו עומד לו בשכר עמלו:

10 שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו שמאחר ששמין פרה וחמור למחצה שכר כמו שיתבאר בסמוך אף שמין בניהם עמהם שנגררים הם אחר אמותיהם ואין בהם טורח גדול ואין הלכה כן כמו שיתבאר בסמוך:

11 מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין ר"ל כל שביארנו עליו שבעל הממון נותן שכר עמלו אם מנהג המדינה שלא להיות המתעסק מתבזה בעצמו להוליך הוא בעצמו סחורות או בהמות אלו על כתפו מביתו של בעל הפירות או הבהמות לחנותו של זה או לביתו או אם נתן לו מעות ליקח בהם פירות אינו מתבזה להוליכן על כתפו מן השוק לחנותו אלא שדרכן להביאן על ידי כתף ומעלין שכר כתף במעות והמקבל מוציא אותו שכר מן המעות של קרן תחלה ואין בעל הבית יכול לומר לו שיהא אותו שכר מחלקו לומר שמאחר שהוא נותן לו שכרו יהא עליו להביאן או על כתפו או על ידי מעותיו עושין כן ומכל מקום במקום שנהגו להביאם על כתף ושכרו בכלל שכר עמלו או בכלל שכר המעות והמביאם על ידי כתף פורע משלו עושין כן:

12 שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול למחצה שכר והוא שיאמר לו הא לך פרה וחמור שויו מנה הטפל בגדולם והשבחתם וטול חצי שבחם ואע"פ שנעשה מקבל אחריות על חצי הקרן מפני שיש כאן שכר עמלו והוא שחורש בה או עושה בה מלאכה על צד שלא יכחישנה ואין בעל הבית קפיד בכך וזהו שכר עמלו אבל כל אותם שהזכרנו הם קטנים ואינם בני מלאכה ומתוך כך נאסרה קבלתם אלא אם כן בשכר הטרח ואם עבר ועשה כן דנין אותם כדין העסק של מעות רואים בכמה שם וכמה הרויחו או הפסידו ונוטל המתעסק שני שלישים בשכר ושליש בהפסד:

13 מקום שנהגו לחלק ולדות מיד ר"ל שאין המקבל חייב לטרוח בולדות אלא חולק וטורח הוא בשלו ובעל הבהמות בשלו חולקים מיד ומכל מקום חייב להטפל בהם זמן מועט כמו שיתבאר בגמרא ומקום שנהגו לגדלן ועל המקבל ליטפל בהם עד שיגדלו ואין שכרו מתרבה על כך עושין:

14 רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו והואיל ואין צריך ליתן שכר בפרה אחר שדרכה לעשות כמו שביארנו אף על עגל שלה אינו נוטל שכר אם שאין טרח בגדולו אם ששכר עבודת פרה מספקת לכל ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו הואיל ומכל מקום הם בעצמם אין עושין כלום צריך להעלות בהם שכר עמלו:

15 ומפריז על שדהו ר"ל מגדיל ומרחיב ופירשו ענין זה בגמרא כגון שהשכיר שדהו לחברו לעשר שנים בעשרת כורים לשנה והוא חכירות ואמר לו תן לי מאתים זוז ואוציאם לתקון השדה לחרישה מעולה ולזבול ולהשביחו בכל מיני שבח ואעלה לך בחכירותו שנים עשר כור בשנה וכן אחזיר לך המאתים דינרין לזמן מותר אין אומרים ששני כורים אלו של תוספת נעשין רבית לאותם המאתים אלא מצד שהקרקע משביח עכשו הרבה ושכרו ראוי לשנים עשר כור וליותר הוא נותן לו שנים עשר כור ואין כאן תוספת ששכרה כשאינה מושבחת ראוי לעשרה כור וכשהיא מושבחת לשנים עשר כור כך פירשוה רוב מפרשים אלא שחכמי התוספות כתבו שאם מחזיר לו המאתים ודאי רבית היא אלא מאתים אלו מתנה הם והוא שאמר תן לי ולא אמר הלוני ואין דברים אלו נראין כלל שלא הוצרכנו ללמוד דבר זה כלל ומהיכן יבא לאסור אלא עקר הדברים כמו שכתבנו:

16 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא חוץ משומת עגל עם אמו כמו שביארנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן: