מאירי על בבא מציעא ג׳

1 בפרק שלישי יתבאר ששנים שהפקידו אצל אחד שלש מאות דינרין בכרך אחד והודיעוהו שמנה של זה ומאתים של אחר וכשבאו לתבוע פקדונם אמר כל אחד מהם מאתים שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונה עד שיבא אליהו ושמא תאמר במשנתנו והלא אחיזת הטלית שביד כל אחד ואחד הוא כמנה המוחזר לכל אחד מאלו השנים ושאר הטלית כשאר המעות וכשם שאנו אומרים בשאר המעות שיהו מונחים עד שיבא אליהו כך היה לנו לומר בשאר הטלית פרשו גדולי הרבנים שבזו אפשר שאין כאן רמאי שאפשר ששניהם זכו בה הא כל שיש ודאי רמאי כגון שאר המעות והוא מנה השלישי וכן בכאן כל שנחלקו שזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה או כל כיוצא בזה שיש כאן רמאי בודאי יהא שאר הטלית מונח עד שיבא אליהו ואין נראה כן שהרי בארנו למעלה שאף בזמן שאי אפשר שלא לבא אחד מהם לידי שבועת שוא חולקין בשבועה ומ"מ אף הם חולקים בה ולדעתם כל שיש רמאי בודאי ואין אחד מוחזק יהא מונח עד שיבא אליהו ואע"פ שבחנוני על פנקסו ודאי איכא רמאי ואין אומרין להוציא הממון מבעל הבית ולהניחו ביד בית דין עד שיבא אליהו או שיתברר הדבר חנוני הוא שאמרנו בו כן וכמו שהוזכר הטעם כאן אנא שליחותא דידך קא עבידנא וכו' ר"ל שאין לחנוני טענה עם הפועל ולא לפועל עם החנוני אלא כל אחד מהם עם בעל הבית ובכל אחד מהם אנו אומרים שמא זה עם בעל הבית אינו רמאי אבל בשאר מקומות אין אומרים כן:

2 ומ"מ כל הגאונים מסכימים שלא נאמר דין יהא מונח עד שיבא אליהו אלא בממון שכבר הוא ביד שליש שמאחר שהוא ביד שליש יהא מונח לשם עד שיתברר הדבר ואע"פ שבלקח מאחד מחמשה אמרו שמניח גזלה ביניהם ומסתלק פירושו מניח ביד בית דין הא כל שאין מונח ביד שליש אע"פ שיש רמאי בודאי חולקין על הדרכים שיתבאר וכן נראה מסוגיא האמורה בשנים אדוקים בשטר ומ"מ כל שאפשר שאין אחד מהם רמאי אפילו הוא ביד שליש פירשו חכמי הדורות שלפנינו שחולקים ומ"מ בלא שבועה שהרי אין שבועה אלא במוחזקים ומתקנה שהזכרנו שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו:

3 הרבה דינין חלוקין יש בעניני ממון המוטל בספק ומה שיראה לכלול בדין זה הוא שכל שהוא מוחזק ביד אחד או שהוא מוחזק שהוא שלו אע"פ שאינו ברשותו כגון פרה באגם על הדרך האמור בפרק השואל המוציא מחבירו עליו הראיה ואם שניהם מוחזקים לגמרי כגון טלית שזה תפש חציה מכאן וזה תפש חציה מכאן חולקים בלא שבועה וכן הדין בשהיה ברשות שניהם כך דעתי נוטה וכן יראה ממה שכתבנו במשנה אבל כל ששניהם כעין מוחזקים כגון שתפש זה בציציות מכאן וזה בציציות מכאן חולקים בשבועה ומ"מ הראשונים פרשו שכל ששניהם מוחזקים או כעין מוחזקים חולקים בשבועה כדין שנים אוחזים וכן הדין לדעתם אם הדבר ברשות שניהם:

4 ואם הדבר ביד שליש ויש בה ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ואם הוא ביד שליש ואין ודאי רמאי חולקין בלא שבועה לדעת קצת ובכלל זה כל שאנו מסופקים בזכות זה למי מצד שההוראה נעלמת לחכמים כגון בהמה שנמסרה לשומר ונגנבה ויש צדדין שנסתפקו בה חכמים הכפל למי אם לשומר אם לבעלים כמו שיתבאר בפרק המפקיד ואם הדבר ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין חזקה לאחד יותר מחברו ויש לברר טענתם ר"ל שאין הדבר מסופק מעקרו כגון זה אומר של אבותי וכו' ואפשר לענין להתברר על פי עדים כל דאלים גבר שהאחד נעשה מוציא מחברו ואם אין לברר הדבר כגון שהדבר מסופק מעיקרו ואין דררא דממונא לשניהם כגון שני שטרות היוצאים ביום אחד או נכסי לטוביה שודא דדייני ואם אין לברר את הדבר ויש דררא דממונא לשניהם כגון מחליף פרה וכו' אף הוא בדין חלוקה שלא בשבועה וגאוני ספרד חולקים בקצת דברים שבכלל זה במסכת בבא בתרא פרק שלישי ואין מחלקין במה שביד שליש בין שיש רמאי לשאין רמאי ואין לנו להכריע:

5 כבר ידעת שמודה מקצת חייב שבועה על השאר שלא הודה בו הא אם כפר בכל פטור כמו שיתבאר כפר בכל ובאו עדים והעידו על מקצתו משלם מה שהעידו ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ואע"פ שהטעם הנזכר בשבועת מודה מקצת אין לו מקום אלא למודה מפי עצמו כמו שיתבאר מדברי רבה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כמו שבארנוה בפרק הגוזל מ"מ אחר שנאמר הדין בהודאת עצמו נחייבהו כן בהעדת עדים מקל וחומר:

6 מודה בקנס פטור שנאמר אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו וכבר בארנוה בבבא קמא:

7 יתבאר במקומו שכל מצות לא תעשה שיש בה מעשה שיש על זדונה כרת יש בשגגה חטאת ומ"מ דוקא בהודאת עצמו הא כל שהעידו עליו עדים אם הוא מכחישם פטור כיצד אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר בבריא שלא אכל פטור מתוך שאלו רצה היה אומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן ושמא תאמר והלא אמרו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן פרשוה בכריתות שזה אפשר לו לומר זה שאמרתי לא אכלתי כך היה דעתי שלא אכלתי על צד שאתם אומרים ר"ל בשוגג שאתחייב קרבן אלא במזיד אכלתי והרי בצד זה אין כאן הכחשה לעדים שאי אפשר לעדים לידע אם בשוגג אם במזיד ושמא תאמר היאך מאמינים אותו שאכל במזיד והלא אין אדם משים עצמו רשע לא נאמר כן אלא לענין מיתה בידי אדם ולא עוד אלא שאינו רוצה להביא חולין לעזרה אף הודאת עצמו אלו באו עדים והכחישוהו זה שאכלת במזיד אכלתו ואנו התרונו בך אינו מביא קרבן ושמא תאמר א"כ מה כח בזו להודאת עצמו יותר מהעדת עדים והלא כמו שהעדת עדים בהכחשת פיו אינה כלום כך הודאת פיו בהכחשת עדים אינה כלום אומר אני שכך פירושה הודאת פיו כל זמן שיאמר בסתם חלב אכלתי אי אפשר לעדים להכחישו ומביא קרבן אבל בעדים כשאומרים חלב אכלת בידו להכחישם כמו שבארנו:

8 זה שכתבנו בעדים שאמרו אכלת חלב והוא מכחישם שאינו מביא קרבן יש אומרים כן אף בשאמר איני יודע והתודה כתוב דוקא בהודאת פיו ומ"מ בשותק מביא קרבן שהשתיקה כהודאה והוא שאמרו אמר עד אחד אכלת חלב והוא שותק נאמן ויראה שאף באיני יודע חייב ויש לפקפק בה ואף אנו כתבנו בשלישי של קדושין שהוא פטור:

9 הכופר בפקדון ונשבע ואח"כ הודה מביא אשם ומוסיף חומש הא אם לא הודה אלא שבאו עדים משלם את הקרן ואינו מביא לא חומש ולא אשם כמו שבארנו בבבא קמא:

10 הודאת פיו אינה בדין הכחשה והזמה ר"ל שאם טענו חברו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן ומודים זה לזה על הלואה זו שביום פלוני היתה ובמקום פלוני ואח"כ באו עדים על אותו מלוה או לוה שבמקום פלוני עמהם היה אין הודאת פיו בטלה כלל ומגבין להלה אותו מנה:

11 כל שהיתה טענה מאדם לחברו על צד שאין יכול להשביעו כגון שהיה כופר בכל או שהיתה טענת קרקע וכיוצא באלו ואירעה לו עליו אח"כ תביעה שהוא משביעו עליה הרי הוא מגלגל עליו מעתה כל אותם תביעות שלא היתה לו עליהם שבועה: