מאירי על בבא מציעא ק״א

1 הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חזרה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:

2 החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע חולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואע"פ שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:

3 היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין שלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:

4 היורד לתוך שדה חברו ונטעה אילנות שלא ברשות אם היה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה וזהו שכר טרחו והוצאתו וכתבו גדולי המפרשים במסכת כתובות פרק נכסים דוקא בשהיתה הוצאה שיעור שבח וכן כתבו שאם בעל הקרקע אף הוא עובד אדמה וכן שהוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו אלא דמי נטיעותיו שבאותה שעה ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהוא יפה לזרעים יותר מאילנות או שבעלים די להם קרקעות נטועים ורוצה בשדה ליזרע שמין לו וידו על התחתונה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ואם שבח יתר נוטל הוצאה בא בעל השדה וגדר את הנטיעות והראה עצמו כשמח בהן שמין לו וידו על העליונה שאם הוצאה יתרה נוטלה ואם שבח יתר נוטלו ויש מפרשים ידו על התחתונה ליפרע בפחות שבשתלים וידו על העליונה ליפרע כגדול שבהם מפני שלדעתם אי אפשר ליורד שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין ליטול בשבח היתר על ההוצאה אלא שכל ששבח יתר על הוצאה נוטל הוצאה בפחות שבשכירים ואם הוצאה יתרה נוטל שבח:

5 לא נתפייס הנוטע במה ששמו לו הן בשדה העשויה ליטע הן בשדה שאין עשויה ליטע ואמר הריני עוקר אילנות שנטעתי אין שומעין לו שהרי מ"מ עד עכשו ינקו והכחישו את הקרקע לא נתפייס בעל במה שחייבוהו ליתן ואמר לו עקור אילניך לא הוזכר דין זה בגמ' ומ"מ גדולי המחברים כתבו ששומעין לו ויש חולקין שאם כן לא הושוו המדות וכל שאין הלה יכול לומר הריני עוקר אף הוא אינו יכול לומר עקור ומ"מ נראה כדעת ראשון שאין כופין את האדם לבנות ולנטוע וכן אם היו מעות ולקח בהם סחורה שלא מדעת בעלים רצו נותנין שכר טרחו לא רצה חייב לשלם הקרן:

6 היורד לתוך חצר חברו ובנאה שלא ברשות כתבו גדולי הפוסקים והמחברים שכל החצרות ראויות לבנות והרי הדין בה על הדרך שביארנוהו בשדה העשויה ליטע ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בה לבנותה ומ"מ יראה שהכל לפי מה שהוא אדם ושמא לפי המקום ולפי הענין יש חצרות שאין עשויות ליבנות ודנין בהם לשום לו וידו על התחתונה בא בעל החצר והשלים הבנין או עשה דברים שהראה עצמו רוצה ושמח בו שמין לו וידו על העליונה ובכלם אם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו שהרי אין כאן כחש קרקע אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך לא הוזכר דין זה בגמרא אבל הסכימו ראשי הישיבות להשוות המדות ומאחר שיכול הלה לומר עצי ואבני אני נוטל אף הוא יכול לומר טול עציך ואבניך ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה מצד שיש כאן הפסד גדול ובעצי ואבני אני נוטל הואיל והוא מוחל הפסדו שומעין לו אבל בטול עציך ראוי לומר שאין שומעין אלא שיושב בו עד שיתן הוצאותיו או יתן לו כמה שנישום לו:

7 וכן יש לחלק בשדה העשויה ליטע אבל בשאין עשויה ליטע יש לומר בו שיהא יכול לומר כן אלמלא השואת המדות והשואת המדות אין ראוי לעכב טעם זה הואיל ואפשר שאינו נהנה בנטיעה וכן הדין בבנין אם ניכר שאינו רוצה בו:

8 היה בעל שדה או בעל חצר שתל או בנאי כתבו חכמי הצרפתים שאינו נוטל אלא מה שההנהו וכן יראה ששמין בכל אלו לפי מה שהוא אדם ואם ספק בידו לעשות עכשו אם לאו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

9 יתבאר בשלישי של בתרא שהיורד ברשות אפילו בשאין עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ושהשותף אצל חלק חברו כיורד ברשות הוא ובשמיני של כתבות ביארנו שהבעל בנכסי אשתו קטנה ומיאנה שמין לו כיורד ברשות:

10 היה שדה של קטן אין מגבין לו כלום עד שיגדל ויתברר דעתו ואם אכל בינתים פירות לגדולי הראשונים ראיתי שעולין לו בחשבון אלא שאם הוא אינו עשוי לשכור ולא היתומים להשכיר הרי הוא בדין הידוע הענין זה במקומו:

11 גדולי המחברים כתבו שכל שהנוטע או הבונה נוטל הוצאה אינו נוטל אלא דוקא בשבועה בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם היתה השומא נכרת לכל ורוצה ליטול כשער הזול נוטל בלא שבועה וכן הנוטל שבח אין לו שבועה אמר בעל הקרקע נתתי והיורד אומר לא נטלתי אם קודם שומת בית דין היורד נאמן שהדברים מוכיחים שלא ליתן עד שישומו לו אבל אם שמו לו ואמרו לזה תן לו אע"פ שעדין לא נישבע היורד נאמן בעל הקרקע ונשבע היסת שנתן:

12 המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בענין שכירות הבתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג ומן הפסח בימות החמה שלשים יום ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש ובחנות אחד עירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רשב"ג אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים אמר הר"ם בימות החמה שלשים יום ר"ל שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו קודם ימות הגשמים שלשים יום ואם לא הודיעו לא יוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וכמו כן מה שאמר שנים עשר חדש ר"ל שיודיעו ויאמר לו בקש לעצמך בית דירה אחר ואין יכול להוציאו עד שיעברו שנים עשר חדש אחר שהודיעו והלכה כרשב"ג לפי שאלו החנויות יש להן בנין וטרח גדול:

13 אמר המאירי המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח ובימות החמה רשאי להוציאו משדר בה שלשים יום ובכרכים גדולים שהבתים מצויים שם ביוקר אחד שהשכירו בימות החמה ואחד שהשכירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד שידור שנים עשר חדש ואם עמד שנים עשר חדש מוציאו אפילו כלו שנים עשר חדש בימות הגשמים וכן בחנות שהיוקר מצוי בו בכל מקום אחד כרכים ואחד עיירות זמנם שנים עשר חדש מפני שהחנוני מקיף וכשבעלי הקפותיו באין לפרוע אם אין דירתו קבועה אין מוצאין אותו והולכין להם רשב"ג אומר של נחתומים ושל צבעים שלים שנים פירשו בגמרא שהקיפן מרובה וצריך להם קביעות דירה לארך זמן הקפותיהם כך פירשו המפרשים ולא יראה לי כן ומהיכן הם מקיפין כל כך יתר על שאר אומנויות אלא שנראה לי לפרש שטרח היקפן והעתקתם מבית לבית מרובה מצד והם צריכים בנין לשקוע הכלים הגדולים שלהם ושהם צריכים למים הרבה ושהם משתמשים על ידי האור ואין רוב בתים ראויים להם:

14 זהו ביאור המשנה ומ"מ מה שפירשנו בה לא כך הלכה ובגמרא פירשוה כהלכה והעולה לנו לפי סוגית הגמרא בפסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם בענין זה כך הוא:

15 צריך שתדע שהשכירות תולדת מכירה הוא אין בין מכירה לשכירות אלא שזה במוחלט וזה לזמן ידוע וכשם שהאדם יכול להתנות כמה שירצה במכירה כך יכול להתנות כמה שירצה בשכירות וכל שהשכיר לזמן ידוע אין יכול להוציאו משם תוך זמנו לשום סבה בעולם וכשיגיע זמנו מוציאו באיזה עת שיהיה ואין ממתין לו אפילו טעה אחת אפי' בימות הגשמים ואפילו מטר יורד וסוחף ואין צריך לו להודיעו קודם זמנו והוא שאמרו בתלמוד המערב הגיע זמנו מוציאו אף בימות הגשמים ידע הוא דזמניה בטבת או בשבט הוא:

16 וכן השוכר אינו רשאי לצאת ולהניח לו ביתו תוך זמן ואם עשה פורע שכרו משלם ואם הגיע זמנו יוצא לו ומניחו ואין צריך לו להודיעו הן כרכים הן עיירות הן חנויות הן צבעים ונחתומין הן שאר בני אדם וכן אם התנו בסך השכירות כמה יתן לו אין יכול להוסיף לו בשכירות כל אותו הזמן אפילו נתיקרו בתים וכן אין השוכר יכול לנכות לו אפילו הוזלו בתים ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת והאריך דירתו לשם יותר מזמנו הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם ומוציאו הלה כשירצה ואף הוא יוצא כשירצה ומשנתנו במי שמשכיר לחברו שלא לזמן אלא בסתם והתנה בשכירותו לחשבון מנה לשנה ופירוש משנתנו לפי מה שעולה לידנו בפסק זה הוא שאם בא להוציאו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג הודיעו שלשים יום קודם החג ונתרשל ולא יצא ואף זה נתרשל ולא הוציאו מוציאו אף בעובי הקור והקרח הנורא לא הודיעו שלשים יום קודם החג אפילו הודיעו כ"ט יום הואיל ויום אחד של שלשים אלו נכנס בחג הרי זה אין יכול להוציאו עד הפסח בא להוציאו בימות החמה דיו שיודיעו שלשים יום וכל שהודיעו באחד בתמוז ולא יצא הרי זה מוציאו באחד באב וכן בכל ימות החמה אפילו הודיעו בחרף שלשים יום הסמוכים לימות החמה מוציאו בתחלת ימות החמה:

17 דברים אלו דוקא בעיירות נאמרו אבל בכרכים ימות החמה וימות הגשמים שוים וצריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם ולעולם אינו מוציאו עד שנים עשר חדש משעה שיודיענו אפילו הודיעו ביום עצמו שנכנס שם מוציאו לשנים עשר חדש אפילו דר שם שמיטה או יובל אינו יוצא עד שישלמו שנים עשר חדש משעה שיודיענו וכן הדין בחנות בין בכרכין בין בעיירות ונחתומים וצבעים עד שיודיעם שלש שנים מקודם ומ"מ יש פוסקין בהם כחכמים ולדונם כשאר בעלי חנויות לשנים עשר חדש ולא חששו לכלל הידוע בכל ששנה רשב"ג במשנתנו שהלכה כמותו ואף גדולי המחברים לא הביאוה ומ"מ אם הוקרו בתים אומר המשכיר לשוכר או צא מעכשו בלא אריכות שנים עשר חדש או תן מכאן ואילך כשער של עכשו:

18 כשם שאמרנו דין זה במשכיר כך הוא הדין בעצמו בשוכר אלא שאין בו חלוק בין ימות החמה לימות הגשמים ולא בין חנויות לשאר בתים אלא כל שהשוכר רוצה לצאת ולהניח לזה ביתו בעיירות צריך להודיעו שלשים יום קודם יציאתו ובכרכים שנים עשר חדש ואע"פ שבכרכים מצויים שוכרים מ"מ צריך הוא לחזר אחר הגון לו וכל שיצא ולא הודיעו נותן לו שכרו אם אין זה מוצא לשכור להגון לו ויראה גם כן מצד השואת המדות אע"פ שלא הוזכרה בגמרא שאם הוזלו קרקעות יש לשוכר לומר או קבל מכאן ואילך כשער של עכשו או אצא ואפטר וכן כתבוה גדולי המחברים:

19 יש צדדין שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו אחר שלא השכירה לו לזמן ידוע והוא אם נפל למשכיר זה בית שהיה הוא דר בו ויראה לי כן אם לא היה לו בית אחר והיה שוכרו מאחר ובא הלה והוציאו וכן אם נזדמנה אשה לבנו ונתן לו בית זה לנישואין ודוקא בנזדמנה לו עכשו והוא נושאה אבל אם ידע בו כן מקודם והיה לו שהות להודיע ולא הודיע אינו מוציא ודברים אלו כלם על הצד שביארנו במשכיר סתם הא אם השכיר לזמן ידוע אף נפל לו ביתו ואין לו בית לדירתו ישכור במאה מנה ואינו מוציא כלל שהשכירות עד שיגיע זמנו מכר גמור הוא ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:

20 מכר את הבית או נתנו או הורישו אין זה השני יכול להוציאו עד שיודיענו על הדרך שהיה למשכיר עצמו להודיעו:

21 כל שאירע מחלוקת בין משכיר לשוכר זה אומר לשנה שכרתי וזה אומר לחצי שנה השכרתי על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא נשבע בעל הבית היסת ומוציאו וכך פסקוה גדולי המחברים:

22 יש שכירות שאע"פ שלא הזכיר בו זמן שיש בו זמן ידוע והוא שאמרו בתלמוד המערב שכר ביתו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות משלשים יום וכן אני אומר שאם שכרו לאסוף בו תבואותיו אין פחות מאחרון שבקציר וכן כל כיוצא בזה:

23 כל ששאל מחברו לשכור לו בית ולא נתרצה לו והכניס עצמו עמו באותות של חבה יתרה עד שמתוכם השכיר לו או השאילו ואחר ששכרו הסיע עצמו מן האחוה והעביר עליו את הדרך עד שנכר שבזיוף ובתחבולה נכנס עמו באותה חבה אם נתבררו דברים אלו שכך הם הרי זה כמו שטעה בשכירות זו ומוציאו כל זמן שירצה הואיל ולא השכירו לזמן ידוע ולא עוד אלא שאם לא רצה לצאת מוכר מן הדברים שהכניס לשם בכדי לשכור פועלים להוציא כל שיש לו בבית ולהשליך בדרך ובלבד במקום שיש להעלות על לב שיגיע הדבר לאזני הבעלים ויבאו ויצילו מעשה באחד שלקח יין הרבה ולא היה לו מקום להניחו שם ושאל לאשה אחת אם תשכיר לו את ביתה ולא נתרצית לו בכך נכנס עמה בדברים ובאותות חבה יתרה עד שקדשה ואחר שנתארסה לו פנתה לו מקום להניח שם את יינו ואחר שנכנס היין לשם כתב גיטה ושלחו לה אף היא נזדרזה ושכרה לה כתפים והוציאו את היין משם והניחוהו בשוק ובא מעשה לפני חכמים והללו בשערים את מעשיה ואמרו כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ולא סוף דבר בחצר שלא היתה עשויה להשכיר אלא אף בשהיא עשויה להשכיר הרי היא אומרת דמית עלאי כאריא ארבא והריני משכרת לאחרים ולא לו וכן לכל כיוצא בזה ומ"מ מי שהדין עליו לצאת ולא רצה לצאת קובל עליו בבית דין ויוציאוהו ואם אינו לשם מודיע לבית דין והם ישכרו לו מקום מתוך דמי אותם הדברים שיוציאו משם ומניחים בבית שהם שוכרים לו:

24 המשנה השביעית והיא גם כן עם שאר כל המשניות הבאות אחריה מענין החלק החמישי בביאור דין שכירות בתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושיהו הזבל של בעל הבית אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד אמר הר"ם הזבל לבעל הבית זהו כשיכנסו בהמות שאינן לשוכר וזבלו את הבית אבל זבל הבהמות שיש לשוכר הוא שלו:

25 אמר המאירי המשכיר בית לחברו משכיר חייב בדלת וכו' ר"ל שאם לא ראה השוכר את הבית קודם ששכרו ולא התנה עמו היאך יתקנהו לו אלא ששכר סתם משכיר חייב להעמיד לו דלתות הראויות לבית ולעשות לו מנעול ונגר הוא מין ממיני סגירת השער שתוחבין בנקב האסקופה וכן יתבאר בגמרא שחייב לו לפתוח לו חלונות אם הבית צריך לאורה ולחזק לו תקרה אם התליעו הנסרים אם אין שם מעזיבה הראויה ולסמוך לו את הקורה אם היתה עומדת להשבר וכן הדין בכל אלו אם שכרן והיה הכל ראוי ודר שם הרבה ונתקלקל שהמשכיר חייב לו לתקנם ואם תקן שוכר מעצמו מנכה לו מן השכירות וכן הדין בכל דבר שהוא מעשה אומן ושהם עיקר גדול בישיבת הבתים אבל כל שאינו בדרך זה שוכר עושהו משלו ומכאן אמרו בגמרא שהוא עושה לעצמו סלם המטלטל לעלייתו ואף הוא נוטלה לכשיצא וכן עושה לו מעקה וכן הוא מטיח תמיד את גגו ועושה לו מרזב להשפך מי גגו דרך שם הן אם נכנס בסתם הן אם היו שם בשעה שנכנס ונתקלקלו אח"כ וכן התבאר עליה בגמרא שהמזוזה על השוכר ולא סוף דבר מזוזה עצמה שזה דבר פשוט הוא שהיא חובת הדר אלא אף מקום המזוזה והוא העץ החלול שמעמידין אותה בתוכו אפילו היה עושה אותו בענין שהוא צריך בו ליתן שכר השוכר פורעו הואיל והיה יכול לעשותו בלא שכר ובלא מעשה אומן שהיה אפשר לו בשפופרת של קנה וכשהוא יוצא אינו נוטלה אלא מניחה לשם ואם היה בית של גוי שאף הוא חייב במזוזה הואיל וישראל דר בתוכו נוטלה כשהוא יוצא:

26 זהו ביאור המשנה עם פסק שלה ועל הדרך שכתבנוה כך היא הלכה אבל מה שאמרו אח"כ שהזבל לבעל הבית ר"ל למשכיר ואין לשוכר אלא היוצא מן הכירים והתנור אין הלכה כן אלא על צדדים ידועים ובגמרא טרחו לפרשה דרך פסק ומה שיראה לפסוק בה לפי סוגיאת הגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה כך הם: