מאירי על בבא מציעא ק״ד

1 האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך או בית כור פלני אני מוכר לך אע"פ שאין במדידתו אלא לתך הגיעו ומכל מקום דוקא שיהא קרוי בלשון הבריות בית כור ועל המוכר להביא ראיה בכך וכן האומר כרם פלוני או כרם זה אני מוכר לך אעפ"י שאין שם גפנים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות כרם וכן פרדס זה או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אעפ"י שהכתוב צווח ואומר פרדס רמונים ואין שם רמונים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות פרדס הא כל שאין הבריות קוראין אותו כן אינו כלום אעפ"י שאמר זה ויש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שהלוקח טועה בו אבל דבר שאין בו טעות כגון שהיה כאן אילן תאנה והוא יודע כן שתאנה היתה ואמר לו אילן של אפרסקין זה אני מוכר לך הגיעו ואין הדברים נראין:

2 המשנה השלישית והכונה בה בביאור המקבל שדה מחברו ופשע בעבודתו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט אמר הר"ם כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר את הארץ בחלק ממה שהוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אלו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר:

3 אמר המאירי המקבל שדה מחברו ושמזכה בה ר"ל שקנאה לענין קבלנותו הובירה ולא עשתה כלום או שלא עשתה כראוי שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו המגיעו לפי מה שהיתה ראויה לעשות שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ר"ל כפי הראוי לה לעשות ושאלו עליה בגמרא והלא אסמכתא היא ופירשו בה שאין זה אסמכתא שאין כאן דבר חוץ מן הדין לא שום צד גוזמא בעולם אלא דבר הראוי להתנות כן וכל שהוא בדרך זה אין בו דין אסמכתא כמו שביארנו בפרק אי זהו נשך הא אמר אם מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי הרי זה אסמכתא ואינו נותן לו אלא כפי הראוי וכן התבאר בגמרא. וכן נתבאר שם שאם הוביר מקצתו נותן חלקו במה שהוביר כפי מה שהיתה ראויה לעשות:

4 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומשנה זו דוקא בקבלנות שאם בחכירות ושכירות הרי אף בלא פשיעה נותן מה שהתנה. ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

5 יש מי שאומר שאף אם לא כתב אם אוביר ולא אעביד וכו' הואיל והדבר ידוע להם שכך היה המנהג אצלם מכח מה שרגילים לכתוב כן כל שלא נכתב ככתוב דמי. וזהו שאמרו עליו שהיה דורש לשון הדיוט כלומר שאע"פ שנהגו כן מעצמם אע"פ שלא היה מתקנת חכמים הואיל והדבר ידוע כן אצלם ונהגו בה כן אעפ"י שלא נכתב ככתוב דמי כדין תנאי בית דין:

6 כל קרבנות שאשה חייבת בהן בעלה מביא על ידה ואם נתחייבה בקרבן עולה ויורד מביא עליה קרבן עשיר הואיל והוא עשיר ואין אומרין הרי אשה מכל מקום עניה היא ותביא קרבן עני. ומכל מקום אם גרשה קודם שתביא קרבנה אין הבעל חייב בהם שהרי השובר צווח ואומר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו בלשון הזה נהגו לכתוב אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. יש שאין גורסין בשמועה זו אם פטרה אינו חייב בהן אלא כך הם גורסין אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא ומפרשין מזו שהוא חייב בכל הקרבנות שנתחייבה עליהם בעודה ארוסה שכך כתב לה בכתובתה וכו' ואין הדברים נראין שהרי בתורת כהנים שנאוה בדרך ראשון ואף לגירסא זו פרשו בתוספות ברביעי של נזיר אין בכלל אלא אותם שנדרה משנשאת מקדמת דנא פירושו שבשעת הכתבה הוא משעבד עצמו בכל שמשעת הנשואין ואילך. וכן פירשו שאף בזו דוקא אותה שאינה גורמתן כגון יולדת וזבה או קרבנות הבאים על שגגת עברה וזו מכל מקום אע"ג דטעמא דמסתבר הוא אי אפשר שהרי ברביעי של נזיר הביאוה בענין נזירות אלא שאפשר להעמידה באומרת יודעת הייתי שיש נזירות אבל לא הייתי יודעת שהנזירות טעונה קרבן. וכל שכן שאין ללמוד משמועה זו שיהא אדם חייב לפרוע מה שלותה אשתו קודם שנשאת שאם אמרוה בשעבוד קרבנות כי היכי דתהוי לה כפרה לא אמרוה בחוב ועד כאן לא שאלו בפרק יש נוחלין באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת אלא בנכסים שלה שנשתעבדו לבעל חוב קודם שתנשא במלוה על פה ומספק אם הוא כלוקח אם הוא כיורש אבל שיפרע הוא משלו כלל כלל וכלל לא:

7 מי שקדש את האשה ואמר לה שתהא מקודשת לו לכשתכנס לחפה ולא אמר לה מעכשיו אין הקדושין כלום עד שעת כניסתה לחופה ואם בא אחר וקדשה קודם זמן זה נתקדשה לשני וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו:

8 המלוה את חברו ובא למשכנו על פי בית דין לא ימשכנו יותר מחובו שהרי אף הוא ר"ל הלוה כותב לו בשעת המשכונה שהוא מניח אצלו אותו משכון לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה. ויש מפרשים שבשעה שזה משיב לו את העבוט שמין אותו וכותב לו הלוה שהוא מקבלו ממנו לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה וכבר ביארנו בזה ר"ל במשכן שלא בשעת הלואה שקנאו אף להתחייב באונסין אלא שיש חולקין בה כמו שכתבנו בפרק השוכר את האומנין. ומכל מקום אם החזירה ומת מלוה שומטו מעל בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו אחר שעל כרחו מחזירה הואיל ושלא בשעת הלואה משכנו אבל משכון שבשעת הלואה הואיל ואינו חייב להחזירו אם החזירה מאליו נעשית מטלטלין אצל בניו כמו שביארנו בפרק האמנין:

9 צריך שתשאל לשטה זו האמורה בכאן לדעתנו שהמלוה את חברו ומשכנו שלא בשעת הלואה קנאו להתחייב באונסין אם נפחתה ביד הלוה מצד שמשתמש בה בחזרתה אצלו שמא מאחר שקנאו הלה נעשה לוה זה עליו כשואל שנפחתה מחמת מלאכה ומכל מקום לא יראה כן לא קנאה אלא לענין אונס שלא מחמת הלוה ולא פחת בלבד אלא אפילו נאנסה ביד הלוה יראה לי שהלוה חייב להעמידה לו בשופי שאם לא כן לא מצא הממשכן ידיו ורגליו במשכון זה כלל ומכל מקום יש אומרים שאם כתב לו בפירוש שהוא מניחו אצלו לפרעון חובו כמו שכתבנו נפחתה למלוה וזהו אצלם פירוש אהני כתבא לגרעון והם מפרשים אותו בשעת קבלת המשכון ושהלוה כותב לו שהוא מניחו אצלו לפרעון גמור ור"ל אהני כתבא ללוה ליפטר מן הגרעון. ויש אומרים בהפך שאם לא כתב כן נפחתה למלוה שאם לא כן צדקה מנין ואהני כתבא למלוה ר"ל שהוא נפחת ללוה והם מפרשים אותו בשעת השבת העבוט ושהלוה כותב לו שהוא מקבלו ממנו בתורת השבה ולהחזירו כל קבל דיכי לומר שאם יאבד ממני או תפחת אפילו ברשותי אשלם בצד מה ששוה עכשו ואהני כתבא לחייב את הלוה ועיקר הדברים כמו שכתבנו תחלה:

10 יש מקומות שנהגו לכתוב כתבה לנשותיהם כעין מלוה ר"ל שנוהגין לגבות כל הכתוב בכתבה אעפ"י שהדבר ידוע שלא כך קבל מפני שמצמצמין בתוספת ואין חוששין לכבוד המוני ובלתי מועיל שנוהגין לכפול מחמת כבוד ונוהגין לגביית מחצה ויש נוהגין לשליש. מעתה מקום שנהגו לכתוב מלוה אפילו הוסיף לו כמה גובה מלוה מקום שנהגו לכפול ולגבות מחצה גובה מחצה אפילו לא הוסיף לה כלום ומכל מקום אם קנו מידו בפירוש על התוספת אפילו במקום שנהגו לכפול גובה הכל ומה שנאמר כאן דקנו מיניה אני מפרשו שקנו בפירוש על התוספת וכן דינין אלו בנדוניא שכותב האב לבתו ולחתנו בשעת שדוכין להביא לבעל שאף מנהגים אלו בהם והכל נקרא כתבה. ויש מפרשים שכל שקנו ממנו סתם גובה הכל ולא יראה כן אלא בשקנו על התוספת בפירוש על הדרך שנהגו רבים בכתבה לכתוב ועל הנאמנות בפירוש מפני שנוהגים שלא תהא נאמנות סתם מועלת בה אלא שאף הם לא פירשוה אלא באב שכתב לבתו ומכל מקום דברים אלו אינם תלויים אלא במנהגות הידועים בכל מקום:

11 מקום שנהגו לכתוב האב לבתו בנדונייתה כפל הבאתה וצוה ליורשים תנו ארבע מאות זוז לבתי ולא הזכיר לשון כתבה כלל כופין את היורשים ליתן לה ארבע מאות אבל אם אמר תנו לה ארבע מאות לכתבתה או בכתבתה או כתובו לה ארבע מאה זוזי בכלן אינה נוטלת אלא מאתים וכן כל כיוצא בזה:

12 זריעת השומשומין קשה לקרקע יותר מזריעת החטים מפני שהוא מכחישתו יותר מן החטים ומכל מקום בשנים כתקנן הם יקרים הרבה יותר מן החטים ואדם מרויח בזריעתם יותר מן החטים. מעתה המקבל שדה מחברו והתנה בעל הקרקע לזרעה שומשמין וכיוצא בהם ובא המקבל וזרעה חטים הרי זה חייב ליתן לבעל הקרקע כפי מה שהיה מרויח יותר ואם היתה שנת יוקר חטים עד שעמדו באותה שעה על שער שומשמין נותן לו חלקו ואינו אומר לו בשני אלו נכה לי מחלקך מיהא פורתא מצד שהרוחת שלא הוכחש הקרקע שכל שאדם יכול להרבות בהרוחתו אינו חושש לכחש קרקע כלל מתליא אמרין תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה היו חטים ביוקר גדול עד שעמדו ביתר משער שומשומין חולקין אף אותו השבח על הדרך שחולקין בשאר וכן בכל הדומה לזה:

13 יש מי שאומר במעשה הראשון הנזכר בכאן והוא כשהחטים עמדו על שער השומשמין שלא נאמר אלא בחוכר שאם במקבל הרי זה יכול לומר לו על כל פנים לשומשמין אני צריך ומ"מ יראה לפרשה אף בקבלנות ובדיעבד מיהא הדין כן:

14 היה הדבר בהפך והוא שבעל הקרקע מסרו לחטים והלה זרע שומשמין נוטל חלקו הראוי ונותן לו אח"כ בכדי כחש קרקעו:

15 הנותן מעות לחברו להתעסק בהם או שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק בשכר הרי זה נקרא מתעסק ואותו ממון הוא נקרא עסק וכבר ביארנו בפרק איזהו נשך שכל המקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהן הן שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות המעות או הסחורה על מי תקנו חכמים שמן הסתם נעשה החצי מלוה להיות אחריותה על המתעסק והחצי האחר פקדון שלא להתחייב המתעסק באחריותה ומעתה נמצא שחולקין בשכר שהרי כל השכר הבא מחמת החצי שהוא מלוה הוא של מתעסק כדין כל לוה והבא מצד החצי האחר הוא של בעל המעות וכן בארנו שם שמאחר שחצי הממון מלוה עליו אף הוא אינו מתעסק בחצי של פקדון בחנם ומעתה אסור לקבל עסק בסתם על דעת מחצה שכר שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר חצי של הלואה וכל שהוא טורח בשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין כאן התר אלא אם כן מתנה עמו שכר על חצי של פקדון שכרו בכל יום כפועל בטל על הדרך שביארנו שם ואם אינו קוצץ עמו שכר תקנו חכמים שיוותר לו בריוח או ינכה לו בהפסד שאם התנו שיטול המתעסק חצי ריוח יקבל עליו מן הסתם שליש הפסד ואם התנו שיטול שני שלישי ריוח יקבל עליו מן הסתם חצי בהפסד ומאחר שיש כאן שכר אף הוא נעשה על אותו חצי של פקדון שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה אלא שמ"מ פטור באונסיה וגדולי המחברים פוטרין בגנבה ואבדה וגדולי המפרשים מגיהים עליהם לחיוב וכן הדברים נראין ואם לא עשו כן ורצה זה ליטול החצי בריוח ובהפסד כדין העסק הרי זה אבק רבית בידו ולא סוף דבר בהיתר זה במחצה שכר ושליש הפסד או מחצה הפסד ושני שלישי שכר אלא כל שחלק הפסד גדול לבעל העסק יותר מחלק הריוח מותר אפילו תשיעית בשכר ועשירית בהפסד ויש חולקין לאסור אלא אם כן בשני שלישי שכר ומחצה הפסד או במחצה שכר ושליש הפסד ולא יראה כן:

16 אע"פ שביארנו על העסק שחציו מלוה אין אומרין שיהא זה רשאי להשתמש בו במעות של מלוה שמ"מ לא נתנו להוצאה אלא להתעסק ולא נקראו מלוה אלא לחיוב אחריות שאלו לא נתחייב באחריותן כלל אין מוצאין מי שימסור להם ואם יתחייבו בכל אין בעלי הסחורות מוצאין מי יקבל מהם הא לשאר דברים דינה כדין פקדון ואם מת לא נעשית חצי המלוה מטלטלין אצל בניו וכל שנתברר על מעות אלו או סחורות או כלים שהם מחמת העסק נוטלן בעל העסק כשלו בלא שבועה ואין לבעל חוב מוקדם בו שום זכייה שלא קנאם אלא להתעסק וחוזר הכל לבעלים ואם יש שם ריוח נוטלים היורשים או בעלי חוב כל מה שהיה הוא ראוי ליטול ואם אין שם ריוח חוזר הכל לבעלים וכן אם נתן מתנה לאחרים מוציאין מידם ואפילו שנה המקבל בהם או מכר או נתן או הפסיד:

17 במסכת בבא בתרא יתבאר בפרק המוכר את הבית שהמתעסק שמת והוציא בעל המעות ליתומים שטר עסק עליו הרי זה נשבע וגובה מחצה שבתורת מלוה ולא אמרו שבועה אלא בשאין העסק בעין ולא הבא מחמתו אבל אם העסק בעין או איזה דבר הבא מחמתו נוטל את הכל בלא שבועה אף מן היתומים אבל החצי שבתורת הפקדון אינו גובה לפי שאנו חוששין שמא נאנס או החזיר שהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי נאמן בשבועה והואיל והאב נאמן בשבועה יתומים נאמנים בלא שבועה שאין אומרים ביתומים שהם מחוייבים שבועה כאביהם ומאחר שאין יכולין לישבע ישלמו שהרי אמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ופירשנוה באומרים על חוב אביהם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא:

18 מי שקבל מעות או שאר מיני סחורות להתעסק בהם והלך המתעסק למקום אחר ובא לפני בית דין לחלוק אותו עסק או אותן מעות ולהניח החצי שהוא פקדון ביד בית דין או ביד מי שיבחרו והחצי שהוא מלוה יטול לעצמו ויתעסק בו לעצמו מקצת הגאונים הורו שאע"פ שאין לעשות כן לכתחלה ר"ל שאין לו לחלוק בלא דעת חברו מ"מ אם עשה כן מה שעשה עשוי והביאו ראיה לדבריהם ממעשה איסור ורב ספרא האמור בפרק אלו מציאות שחלק רב ספרא בלא דעת חברו וכבר בארנוה שם אף בדבר הצריך שומא הואיל ובפני שלשה הוא חולק ובלבד הבקיאים בשומא ואם בדבר שאין צריך שומא חולק אף בלא שלשה ובלא שומא אלא בפני עדים או שאומר להם שהוא חולק ומ"מ גדולי הפוסקים חולקין עליהם שלא נאמר כן אלא בשתפין שנמצא כשהוא חולק אינו אלא נוטל את שלו אבל מתעסק אין לו רשות בכך ואפילו התנה בכל בית דין שבעולם אינו כלום והשכר או ההפסד חולקו עם הבעלים על הדרך שביארנו והוא שאמרו בכאן להכי קרו ליה עיסקא דאמר לאיעסוקי יהבי לך וכו':

19 מי שמסר לחברו עסק אחד וכתב לו אותו עסק בשני שטרות אע"פ שבפעם אחת מסר לו הואיל וכתבו בשני שטרות נחשב זה שבשטר אחד לעצמו וזה שבשטר אחר לעצמו ודבר זה פסידא לבעל המעות או העסק מסר לו בשני פעמים וכללן בשטר אחד אע"פ שבשני פעמים מסרו הואיל ובשטר אחד כללן אינו נחשב אלא כעסק אחד ודבר זה פסידא למתעסק כיצד הרי שמסר לו בפעם אחת מאתים דינרין וכתב לו מאה בשטר אחד ומאה בשטר אחד הלך והרויח במאה של שטר זה ועשאן ק"ל והלך והפסיד במאה האחר ל' דינרין והעמידן על שבעים אלו היה הכל בשטר אחד אין כאן לא ריוח ולא הפסד והרי כל המאתים חוזרין לבעל העסק ועכשו שעשאן שני שטרות עם מה שביארנו שהמתעסק נוטל פלגא באגר ותילתא בהפסד הרי המתעסק נוטל במה שהרויח ט"ו דינרין שכר ואינו מקבל עליו במנה האחר שהפסיד בו אלא י' דינרין פסידא ונמצא בעל העסק מפסיד ה' דינרין ואם מסרן בשני פעמים וכללן בשטר אחד הרי זה נחשב הכל כעסק אחד ואין כאן ריוח ולא הפסד ונמצא מתעסק שאינו נוטל כלום בריוח וזהו הפסדו: