מאירי על בבא מציעא ט״ו

1 גזל שדה ונטלוה מסיקין והם אלמים ואנסים אם מחמת הגזלן נטלוה חייב לשלם ואם מחמת המדינה פטור כמו שביארנו בפרק הגוזל:

2 כל שאמרנו באלו שהנגזל גובה מיד הגזלן דמי מה שהפסיד אינו גובה אלא מבני חורין שהרי זה אינו אלא מלוה על פה ואם העמיד הנגזל את הגזלן בדין ואחר שעמד גזלן זה בדין מכר קרקעותיו הרי נגזל זה גובה מנכסים אלו שמכר אח"כ שהעמדה בדין הוציאה לענין זה קול כאלו היא מלוה בשטר שגובה מן המשועבדים ומכאן למדו מקצת קדמונינו שכל חוב בית דין דינו כמלוה בשטר וגובה מן המשועבדים שמכר לאחר כן ומ"מ צריכים אנו לפרשה בדרך שאין לחוש לפרעון כגון שקבעו לו בית דין זמן ומת בתוך הזמן שאם לא כן הרי הלוה יכול לומר פרעתי שאף בחייב אתה ליתן לו נאמן בטענת פרעתי כמו שיתבאר במקומו ומאחר שכן אף בחייב מודה יש לחוש לקנוניא ומ"מ יש אומרים בגזלה הואיל ומוחזק כפרן לאותו ממון אינו נאמן בטענת פרעתי ושתי סברות אלו כך כתבום חכמי הדורות שלפנינו:

3 אף לענין פירות יראה מסוגיא זו שאע"פ שביארנו שאם בא הנגזל לתבוע פירות שאכל הגזלן שאינו גובה אותם מידו אלא מבני חורין כמו שכתבנו למעלה אם עמד בדין עליהם ואח"כ מכר גובה אותם מן המשועבדים ויש חולקים בזו ואף גדולי המחברים לא הביאוה כן ונראין הדברים שלא נאמר בהן לגבות מן המשועבדים כשעמד בדין אלא בפירות שהיו שם בשעת הגזלה וכמו שאמרו עליה שגזל שדה מלאה פירות ויש חולקין אף באלו ולא יראה לי כדבריהם:

4 אסור לאדם להלוות לחברו סאה בסאה כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו שמא יוקרו חטים ונמצא שהוא רבית ואין בזו שום צד להתר אפילו היה דרך קנין כגון שקנו מידו וכן שיש לו קרקע לזה שהדבר נראה כאלו סאה זו גבויה מעכשו אסור:

5 כשם שבנגזל הטורף מיד הלוקח חוזר לוקח על המוכר וגובה הקרן מנכסים משועבדים כמו שביארנו כך בבעל חוב הטורף מיד הלוקח שהוא טורפו עם השבח כמו שביארנו חוזר לוקח על המוכר וגובה הקרן מנכסים משועבדים וכמו שאמרו בשמועה זו לא בבעל חוב ושמא תאמר מאחר שהלוה מכר אחר המוכר היאך טורף את זה שביד הלוקח והלא הניח לו מקום לגבות הימנו דבר זה כבר כתבנוהו בפרק הגוזל והעמדנוה בשקרקע זה אפותיקי לבעל חוב זה ואפותיקי זה דוקא במפורש ויש שפרשוהו אף בסתם ואין חלוק לדבריהם בין סתם למפורש אלא לענין שטפה נהר ואל תחוש לדבריהם ויש שמעמידה בשלא כתב לוה למלוה דאקני ובשעת הלואה לא היה לו אלא קרקע זה ומ"מ לענין שבח אין תרוץ זה מספיק שאם אין שם דאקני אינו טורף את השבח כמו שיתבאר:

6 אע"פ שבארנו שבעל חוב טורף את הקרקע מיד הלוקח עם שבח שבו אם כלו אם חציו על הצד שיתבאר ושהלוקח גובה הקרן והשבח מן המוכר אע"פ שלא קבל לו אחריות בפירוש מ"מ מנהג יפה הוא לכתוב דבר זה בשטר וכבר נהגו לכתוב כן ולשון התלמוד בזה אנא איקום ואשפי ואידכי ואימרק זביניה אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ר"ל שכל שיבא ויערער על מכירה זו הוא יקום ויעמידנה בידו בשופי ויקבל אחריותה אף בעמל ושבח ומלת עמל רומזת על שבח הבא על ידי הוצאה ושבח רומז על שבח הבא מאליו:

7 נתן הלוה קרקע זה ובא בעל חוב לטרפו מן המקבל אם שבח זה מחמת הוצאה אינו גובה בעל חוב כלום ואם הושבחה מאליה נוטל את כלה ואם קבל עליה אחריות הרי הוא כמכר וגובה חציו ומכר המפורש שאין בו אחריות דינו כמכר ויש אומרים שדינו כמתנה לענין זה ולא יראה לי כן:

8 נגזל שבא לטרוף שדהו מן הלוקח והיה שם שבח שעל ידי הוצאה שכבר בארנו שהנגזל פורע את ההוצאה הואיל והשבח שוה לו כשיעור הוצאתו הדבר פשוט שהנגזל מסלקו משבח זה בדמים אבל בעל חוב שטורף את הקרקע מצד חוב ויש שם שבח הבא מחמת הוצאה שנמצא שאינו נוטל אלא חצי השבח וחצי השבח נשאר ללוקח אם דמי חצי שבח זה עולים ליטול כנגדם חלק ראוי בגוף הקרקע והוא תשעה קבין בשדה וחצי קב בגנה כמו שיתבאר במקומו הרי לוקח זה כופהו שיתן לו חלק בגוף הקרקע וכן חברו כופהו בכך ואם אין עולה כל כך ולוקח אין רוצה בה מסלקו בדמים ודבר זה אף כשבעל חוב זה הלוה כנגד קרקע ושבחו הואיל ומ"מ אינו גובה אלא חציו וכל שכן אם לא הלוה כנגד קרקע ושבחו שאינו נוטל אלא כשיעור מעותיו שהדין כן ר"ל שאין בעל חוב נוטל בקרקע אלא כשיעור מעותיו והשאר אם הוא חלק ראוי נוטלו לוקח בגוף הקרקע ואם אין ראוי לו כופהו ונותן דמים:

9 דברים אלו כולן בשלא עשאו מוכר זה אפותיקי מפורש לבעל חוב זה הטורף שנמצא שהלוקח אלו היו לו מעות בכנגד חובו של זה היה יכול לסלקו במעות ולפרעו כלוה עצמו כמו שיתבאר במקומו אפילו הושבח מאליו והלוהו כשיעור קרקע ושבחו שהוא נוטל את כלו הא אם עשאו אפותיקי מפורש שהדבר ידוע שאע"פ שהמוכר עצמו אלו היה בידו היה יכול לפרעו ולסלקו מ"מ הלוקח אינו יכול לסלקו אלא שטורף גוף הקרקע אף בזו אין לוקח נוטל בגוף הקרקע כלל ומ"מ אם לא הלוה כשיעור קרקע כלו ויש בנשאר דבר הראוי יראה שאף זה נשאר ללוקח בגוף הקרקע שאין אפותיקי אלא לשיעור החוב אבל אם הלוה כשיעור קרקע אע"פ שלא הלוה שעור שבחו או שהלוה שיעור קרקע ושבחו אפילו היו דמי חצי השבח עולין לדבר הראוי מסלקו הלה בדמים ולא עוד אלא שדנין לזה חצי שבח זה כדין לוקח מן הגזלן שאם חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה מן הטורף ושאר השבח מן המוכר ואם הוצאה יתרה על חצי השבח פורע הטורף הוצאתו כשיעור חצי השבח ומפסיד השאר ומ"מ חצי השבח האחר גובה מן המוכר ויש פוסקים שנוטל הוצאתו באותו חצי השבח מבעל חוב כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות וכן הדין אצלם בשבח מאליו שהוא נוטל את כלו בלא הוצאה לדעתנו הואיל והלוהו כשיעור כלו שלדעתם נוטל הוצאה מבעל חוב וכבר דחאוהו גדולי הפוסקים בחבוריהם ומ"מ אף לדבריהם בשדה שאינה עשויה ליטע מודים בכך ומ"מ אף חצי שבח אינו נוטל אלא בדמים ואין אומרים ארעא דידיה אשבח שהרי הלוה היה יכול לסלקו בדמים ואע"פ ששנו בבריתא אם שבח יתר על ההוצאה נוטל שבח מבעל הקרקע והוצאה מבעל חוב והעמדנוה בשלא הלוה אלא שיעור ארעא ואם אינו נוטל אלא כנגד חובו היה לו לשנות נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב כבר פרשו חכמי הצרפתים שלא נשנית כן אלא להודיע שאם הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח אבל בעל חוב אינו נוטל לעולם אלא כשיעור חובו וגדולי הפוסקים חולקים לומר שהוא נוטל שבח היתר על ההוצאה דארעא דידיה אשבח והוא תמה הואיל והלוה יכול לסלקו ומ"מ הם כתבו בפרק המקבל שהיתומים אין יכולים לסלקם ויש שאומרים כן בשמם אף בלוה עצמו ואין דבריהם נראין ויש מעמידין דבריהם בשאמר אם לא אפרעך לזמן פלני יהא קנוי לך מעכשו:

10 שבח זה שאמרנו שבעל חוב גובהו לא סוף דבר כשאינו מגיע לכתפים כגון שבח שבגוף הקרקע או פירות שצריכין עדין לקרקע אלא אף כשמגיע לכתפים והוא פירות שנתבשלו כמו שבארנו למעלה הואיל ולא נתלשו עדין ולא אמרו כל העומד לקצור כקצור דמי אלא לענין שדינן כמטלטלין ופירוש המגיע לכתפים שכבר הגיעו להבאה על כתף וכן פרשוהו גדולי הרבנים אבל מקצת חכמי הצרפתים פרשו שאין מגיע לכתפים שבח שבגוף הקרקע כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שירטון והמגיע לכתפים דבר שסופו לבא לידי הבאה כגון פירות ומ"מ דוקא שלא נתבשלו הא כל שנתבשלו הואיל ואין צריכין לקרקע אין בעל חוב גובה מהם כמו שפירשנו טעמם למעלה ופי' המגיע לכתפים הראוי להגיע לכך ויש מפרשים מגיע לכתפים שבא על ידי טורח הבעלים ועמל גופם ושאין מגיע לכתפים הוא הבא מאליו הא פירות אפילו שהם צריכים לקרקע אינו גובה כלל ובכלל פירות הם וכבר בארנו שאין בעל חוב נוטל פירות אלא אם אין צריכין לקרקע נוטלן לוקח ואם צריכין לקרקע שמין אותם כמה הם יפים ונותן בעל חוב ללוקח כשעור זה ויש מקשים עליהם שהרי במסכת כתבות פרק נערה שנתפתתה אמרו ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לי מתמרי דעל בוריא ואמרו ליה אי בעל חוב כי האי גונא הוא מי אמר מר הכי אמר להו דחזיין לבורייא קא אמינא סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי אמר להו דצריכי לדיקלא קאמינא ומכאן נראה להם כשטה אמצעית ומ"מ אינה קושיא שזו של כתבות נאמרה לענין שיהו אותן הפירות מקרקעי כדין כל מחובר לקרקע ולהוציאן מדין מטלטלין שאינן משועבדים לבעל חוב אחר שצריכות לקרקע אבל לענין בעל חוב הטורף מן הלוקח אפשר שאף בצריכים לקרקע לא יטלם כלל וכשיטה אחרונה או אף בצריכים לקרקע יטלם וכשיטה ראשונה:

11 כל שיש מחלקת בין הטורף והנטרף שזה אומר שהושבח וזה אומר שלא הושבח יראה שהמוציא מחברו עליו הראיה ואם היה מחלוקת בצד אחר והוא שזה אומר בידי הושבחה וזה אומר ביד המוכר או הנותן הושבחה רבותי מספקים בה ומ"מ לענין בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים אמרו שאם היתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר שמא אביהם השביח שעל היתומים להביא ראיה כמו שיתבאר במקומו:

12 כבר בארנו למעלה בהכיר בה שאינו שלו ולקחה שאין לוקח גובה מן הגזלן לא שבח הבא מאליו ולא פירות על הצד שבארנו למעלה וטעם הדברים שמתוך שהכיר בה אין כאן מכר כלל ואין זה אלא הלואה וכשהוא נוטל את השבח הרי הוא כנוטל שכר מעותיו ומ"מ יש מי שפוסק שאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או שקנו מידו אע"פ שהכיר בה יש לו שבח שהרי שם מכר עליו מ"מ ואין הדברים נראין ולא עוד אלא שטעם הדבר במה שאינו נוטל את השבח נראה יותר מצד שאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון:

13 זה שאמרנו שבעל חוב הבא לטרוף קרקע של לוה מיד הלוקח טורפו עם השבח דוקא בשכתב לוה למלוה דאקני ר"ל ששעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות אבל אם לא כתב לו דאקני אע"פ שהוא גובהו מן הלוה עצמו שהרי אמרו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מ"מ אינו גובהו מן הלוקח:

14 זה שבארנו בבעל חוב שנוטל את השבח שאם שבח שעל ידי הוצאה הוא אינו גובה אלא חציו כך הדברים מתבארים בבבא בתרא פרק מי שמת וטעם הדבר הוא ממה שיתבאר שם שכל שלא כתב לוה למלוה דאקני לא נשתעבד מה שקנה אחר הלואה וכן אם כתב דאקנה וחזר ולוה וכתב לשני דאקנה וחזר ולוה וכתב לשלישי דאקנה וכן הרבה ואחר שלוה מבעלי חובות הרבה וכתב להם דאקנה קנה קרקע כלם שוין בקרקע זה ומעתה זה שלוה ואח"כ מכר נעשה משועבד למלוה וללוקח ושבח זה שהוא בא אחר שמכרו הם נכסים שקנה אחר שנשתעבד לשניהם ומפני זה חולקים שניהם בשדה זה מכאן כתבו גדולי המחברים בראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו דאקני וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו דאקנה וקנה אח"כ שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה על ידי הוצאה ועמדה על שלש מאות ושמעון ולוי טורפין הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצאו ע"ה לכל אחד ואח"כ חוזרין שלשתן ר"ל שמעון ולוי ויהודה וחולקין את השבח שהוא מאה וחמשים ומ"מ אין שמעון טורף מהם כל חלקו שהרי הושלם חובו בכ"ה דינרין והילכך אינו נוטל מהם אלא כ"ה דינרין ונשארו קכ"ה דינרין שבח וחולקין אותו בין לוי ויהודה ס"ב ומחצה לכל אחד ונמצאו ביד לוי קל"ז ומחצה ויש חולקין בחשבון זה ומפקיעין לראשון בכדי חשבון:

15 בעל חוב הבא לטרוף מן היתומים והשביחו היתומים על איזה צד נוטל בעל חוב מהם שבח ועל איזה צד אינו נוטל אין זה מקומו ובפרק המקבל יתבאר דין זה בע"ה:

16 מאחר שביארנו שזה שאמרו בעל חוב גובה את השבח פירושו בחצי שבח סוגיא זו שבכאן שאמרה הא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אתה צריך לפרשה בשבח מאליו לענין פסק ומ"מ לענין פירוש אתה מפרשה אף במחמת הוצאה ולא תפרשהו על חצי שבח ומ"מ פסק הדברים כמו שכתבנו והרבה מפרשים נוטים לפסוק בדרכים אחרים עד שנתבלבלו הפסקים בענין זה ואנו כתבנו מה שנראה לברור מתוך דברי כלם:

17 כלל הדברים שכל שהלוה בעל חוב למוכר שיעור קרקע ושבחו והוא שבח הבא מאליו ולא נעשית לו אפותיקי ואין ללוקח בכדי לסלקו טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר בכל ואם יש לו דמים ומסלקו נותן לו דמי קרקע ושבחו וחוזר לו על המוכר בכל השבח ואפילו היה יתר מהוצאה ואם הוצאה יתרה גובה ממנו השבח לבד הלוה שיעור קרקע ושבחו ונעשית לו אפותיקי אין מסלקו בדמים אלא טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר לא הלוה כשיעור כלו ולא נעשית לו אפותיקי ואין בידו לסלקו גובה כשיעור חובו בקרקע והנשאר ללוקח אם הוא ראוי לו ואם אינו ראוי לו נוטל דמיו שלא נאמר ללוקח הב לי גריוא דארעא אלא לתועלתו ורצונו לא הלוה כשיעור כולו ונעשית אפותיקי טורף זה את כלו ופורע את הלוקח על מה שנשאר לו בדמים אפילו בחלק הראוי ובכל אלו גובה הכל מן המוכר ואם לא הלוה אף כשיעור קרקע יראה שהלוקח מעכב חלקו בקרקע כמו שכתבנו נעשית לו אפותיקי והלוה כשיעור כלו אלא שהיה השבח כהוצאה שאינו נוטל אלא חציו טורף את כלו וחצי שבח של זה נפרע במעות וידו על התחתונה והרבה מפרשים כוללים דינים אלו בדרכים אחרים וברוך בעל המאזנים:

18 כל שקדש את האשה בטעות המעות של קדושין חוזרין אבל כל שלא נתקדשה בטעות אפילו מת אחד מהם קודם הנשואין או שגירש אין הקדושין חוזרין שהקדושין מתנה גמורה הם וכל שקדש אחת מחייבי כריתות שהדבר ידוע שאין קדושין תופסין בהן אין כאן קדושי טעות ואין חוזרין שהכל יודעין שאין קדושין תופסין בהן וגמר ונתן לשום מתנה:

19 זה שבארנו במוכר שדה שאינו שלו לחברו שאין המכר מכר כלל מ"מ אם חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מן הנגזל נתקיימה מיד ברשות הלוקח ואין גזלן זה יכול להוציאה מיד הלוקח מצד שהוא עומד עכשו במקום הנגזל שמ"מ אנו אומרים מן הסתם שלא טרח הגזלן בכך אלא להעמידה בשופי ביד הלוקח שמא תאמר ומה אנו צריכין לטעם זה והרי מ"מ חייב באחריותה ואפילו התנה בפירוש שלא קבל עליה אחריות הרי על כיוצא בזה אמרו במסכת כתובות נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מיהא קביל עליה לדעתי אינה קושיא שמ"מ נותן המוכר ללוקח מעות שקבל ממנו וקצת חכמים מתרצים שאינו דומה שבאותה של מסכת כתובות דעת הלוקח סומכת על כך ממה שאמר לו אי אתיא אימא ומערערא לא מפצינא לה שזהו כמו שאומר שאם תבא לידו מ"מ לא יערער עליו אבל בזו הרי אנו מבארים בסמוך שאם תבא לידו בתורת ירושה אין הלוקח מרויח כלום בכך כמו שיתבאר נמצא שאין דעת הלוקח סומכת על כך ומה שאמרו בכאן מה מכר לו ראשון כל זכות שתבא לידו אין טעם זה עולה בסוגיא זו ומתוך כך נראה לי ששאל עליה וטעמא מאי כלומר שטעם זה אינו שמאחר שהתנה בפירוש שאין מקבל עליו אחריות לא מכר לו זכות הבאה לידו אחר כן והוצרך לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ודבר זה אינו אלא בראינו שהוא משתדל בכך כגון שחזר ולקחה ולשיטה זו לא נאמרו הדברים אלא בשלקחה זה בעוד שהיה הקרקע ביד הלוקח הא אם כבר הוציאה נגזל מיד הלוקה ובא גזלן ולקחה אח"כ מן הנגזל אינה חוזרת מידו ללוקח וזו היא דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

20 ומ"מ יש בשמועה זו שטה אחרת לגדולי המפרשים והוא שכל שהקרקע עומדת ביד הלוקח ולקחה הגזלן מיד הנגזל אין ספק שלא הוצרך בעל התלמוד לבא בה מטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה שכל שמכר אע"פ שהתנה שלא באחריות מכר מ"מ הוא עצמו אינו יכול להשתדל להוציאה מידו ולא באה שמועה זו אצלם אלא בשכבר בא נגזל והוציאה מיד הלוקח ואח"כ בא גזלן ולקחה מן הנגזל ואמר עליה שלא טרח זה ולקחה אלא להשיבה ליד הלוקה והוצרך בזו לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ויש מי שמוסיף בזה שאף בבאה לו בירושה לא נאמר למטה שאין בה תועלת ללוקח אלא בשכבר יצאה מידו הא אם בידו עדין לא יוציאנה הוא עצמו מידו ולדעתנו מוציאה מידו אלא שנותן מעות שקבל וכן פרשוה חכמי הצרפתים:

21 דברים אלו יש מי שפירש שלא נאמרו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה ויראה לי שאף בזו כן הרי מ"מ נוח לו שלא יתנו בני אדם דופי בנאמנותו: