מאירי על בבא מציעא ל׳

1 מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו ר"ל בכדי שמירת רקבון מהם ולא יותר:

2 מגרפות העשויות להפריד תאנים המדבקות מן הקציעות וליטול מרחקות וכן קרדמות משתמש שם ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן וכל אלו האמורין באבדה כך הדין בכלם לענין פקדון שהלכו בעליו למדינת הים שמא כאבדה גמורה היא אצלו ולא אמרו במפקיד ספר תורה גוללה בשנים עשר חדש אלא בשבעליה בקרוב מקום:

3 פרה אדומה שעלה עליה עול מאליו שלא על ידי אדם אם לרצונו פסולה אם שלא לרצונו כשרה שהרי כתוב בעגלה ערופה אשר לא עובד בה ואתה רשאי לקרות במסורת שלו עבד מבנין הקל נמצאת דורש מן המקרא שלא עבד בה כלל אפילו ממילא ומן המסורת שלא עבד בה הוא בידים הא כל שממילא כשרה ואתה מרכיב את שתיהן לומר עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה שהרי עשהו בידים אף עובד כן מעתה הכניסה לרבקה והוא הדבוק שמדבקין את הבהמות זו אצל זו לדוש ונתכון בזה שתינק משדי אמה ודשה מאליה כשרה ואם הכניסה על מנת שתינק ותדוש פסולה שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה וכן הדין באלו לעגלה ערופה שכל ענין שבעבדת הבהמה שוה הוא בשתיהן אע"פ שחלוקות בהרבה ענינים כמו שיתבאר במקומו:

4 המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמישי בצדדין שאינו חייב להטפל באבדה ואמר מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול אמר הר"ם ואמרו כי אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינה לפי כבודו לפי שאינו ראוי להבזות החכמה והרמז לזה מה שנא' והתעלמת מהם כאלו צוה שיתעלם מהם בענין מן הענינים והוא מה שאמרו החכמים ז"ל פעמים שאתה מתעלם:

5 אמר המאירי שאם מצא שק או קפה שהם דברים שיש גנאי בהבאתם עד שאף אם היו שלו לא היה מוליכן בידו הרי זה לא יטול ר"ל מתורת חובה שכל שאינו עושה כן לעצמו אין מטריחין אותו בשל אחרים הא כל שאמדן הדעת בו שהוא מוחל כבודו לעצמו אף הוא מוחלו בשל אחרים:

6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

7 היה כהן וראה האבדה בבית הקברות אין צריך לומר שאינו מיטמא כדי להחזיר ואפילו היתה אבדה בתחלת הקבר שהעשה מתקיים בשעת עקירת הלאו שאין עשה של השב אבדה דוחה לא תעשה של לא יטמא ועשה של קדושים יהיו לאלהיהם ולא עוד אלא שאין דוחין איסור מפני ממון אלא אף זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב להחזיר על הדרך שביארנו במשנה וכן אם היתה שלו מרבה משל חברו כגון שבטול מלאכתו בהחזרה זו עולה ליותר מכדי אבדה או כיוצא בה אינו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם אבדה לו אבדה ולחברו אבדה שאינו חייב להניח את שלו ולחזר אחר של חברו שהרי אמרו שלך קודם לכל אדם אפילו היתה גדולה על שלו שהרי מן הדין אם עשה כן אינו נוטל את שלו מתוך של חברו אלא שנוטל שכרו הראוי לו לבד אלא אם כן התנה עמו כן כמו שביארנו בפרק הגוזל:

8 שמא תאמר והלא באבדה יש בה לא תעשה שהרי נאמר לא תוכל להתעלם נראה לומר שאינו צריך לה שהעשה הוא הדוחה ולא הלא תעשה ואין לא תעשה נמנה אלא כשהוא נדחה והרי אתה רואה למטה שאם אמר לו אביו אל תחזיר אין עשה של כבוד דוחה לא תעשה של אבדה למדת שאין לא תעשה נזכר בענינים אלו אלא כשהוא נדחה:

9 היה דרכו של זה ליטפל בדבר שכיוצא באבדה זו בשדה אבל אין דרכו לעשות כן בעיר אם מצאה בעיר אין זקוק לה מצאה בשדה זקוק לה ומכיון שהתחיל בה אף הוא נתחייב להחזירה עד ביתו אע"פ שאין דרכו בכך בעיר כלל גדול באבדה כל שהתחיל בכך גומר אפילו לא היה דרכו בה כלל אף בשדה אם התחיל בכך אפילו מצא בהמה והכחישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אפילו לא היה דעתו בהחזרה גמורה אלא להדריכן והוא הנראה לי במה שאמרו חזא עיזי דקיימן פי' שהיו עומדות על עמדן ולא היו הולכות שקל קלא שדא בהו ר"ל להדריכן הא אם גער בהן להוציאן משדהו או שלא יכנסו לשם אין כאן התחלה במצוה:

10 כשם שבארנו במשנה שכל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר כך הדין לענין פריקה וטעינה שכל שבשלו פורק וטוען כך בשל חברו פורק וטוען וזקן ואינה לפי כבודו פטור בה:

11 אע"פ שהתרנו את הרצועה שכל שאינה לפי כבודו אינו טעון להחזיר או לפרוק ולטעון מ"מ ראוי לכל אדם לנהוג קלות ראש בעצמו בענינים אלו ולהכנס בשלמות המדות לפנים משורת הדין דרך הערה אמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו בה דבריהם על דין תורה ולא היו עושין לפנים משורת הדין:

12 מעשה באחד מגדולי החכמים שהיה הולך בדרך ומצא אחד ומשוי של עצים על כתפו והשליכו על הקרקע ועמד ליפש ולסוף אמר לו שיטעון עמו ואע"פ שלא היה לפי כבודו לא רצה לסלק עצמו אלא שלקח המשוי ממנו בכדי שוויו והפקירו ולא עוד אלא לאחר שהפקירו קדם זה וזכה והתרהו פעם שניה לטעון עמו ולקחו פעם שניה והפקירו לכל אדם חוץ מזה שמא תאמר והיאך הפקר זה הפקר והלא אמרו שאם הפקיר לעניים לבד אינו הפקר עד שיפקיר לכל אדם בודאי הדין כך הוא אלא שהטעהו כדי שלא יחזור ויזכה בו ומ"מ דעתו היה בלבו להפקירו אף לזה שמא תאמר ומה הוצרך להפקירו יניחהו בחזקת שלו אפשר שעשה כן שלא להכשיל בני אדם ליטלו בגזלה ויש מקשין עוד והלא אין הפקר בפחות משלשה תרצו בתוספות ברביעי של נדרים שלא נאמר שלשה אלא בהפקר קרקע ויש שפרשוה דוקא בדבר שאין רצונו נודע לנו בכך הא כל שנודע רצונו והוכר אף ביחיד וכמו שאמרוה במסכת שבת בגיגית נר וקדרה לבית שמאי שהיו סוברים שאדם חייב על שביתת כלים בשבת ופרשוה כשהוא מפקירן וודאי בהפקר שבינו לבין עצמו הוא:

13 וכלל הדברים בענין זה לדעתי שהדבר שאין רצונו של אדם נודע בו ותלוי בדבור כגון מי שמפקיר איזה חפץ שבידו מצד רצונו בלא שום סבה שתהא נודעת לנו הוא ההפקר שצריך שלשה והפקר לכל ויש דברים שרצונו של אדם מתחדש בו מצד סבה אם מצד נדנוד עברה כגון נר וגיגית בשבת לבית שמאי אם לסבה אחרת כגון סבה זו שהוזכרה בסוגיא זו אם מה שהוזכר בנדרים בשמועת המדיר את חברו ואין לו מה יאכל והיה מהלך עמו בדרך שאם אין שם אחר מתנהו מניחו על גבי הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל אדם והוא שצריך הפקר אלא שנעשה אף ביחיד ומ"מ צריכה להפקר בפה ובדבור ובטול האמור בחמץ לדעת המפרש בו שהוא הפקר הוא ממין זה ופעמים אמרו בו מבטלו בלבו מפני שלחומר איסורו עשו בו מחשבה כמעשה שאומר ומפקיר הוא וכן שדעת רבים חלה עליו והרבה מפרשים כתבוה כן בגיגית נר וקדרה לבית שמאי ולכל כיוצא בהם ויש דברים שאינו צריך אף לדבור אלא שמן הסתם הפקירו וזה חלוק להרבה פנים מהם מצד מיאוס הדבר על נפילתו או מצד טרח לקוטו או מצד פחיתות הדבר כמו שביארנו בראש הפרק ומהם מצד שמן הסתם הוא החזיק עצמו במסולק מאותו דבר אם מצד שחשבו כנאבד לגמרי אם מצד שחשב שכבר זכה בו אחר וממין זה נותן מתנה לחברו ומשבאת לידו אמר שאינה מתנה על הדרך שיתבאר בבבא בתרא פרק יש נוחלין שכל המחזיק בה זכה בה ואינה חוזרת לבעליה וכן שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו שכל המחזיק בו זכה ואע"פ שאם העידו שרבעוהו בעליו והוזמו אינו הפקר טעם הדבר מפני שכיון שידעו בהם ששקר העידו לא נתיאשו מן ההזמה ולא הפקירו אבל כשהעידו שנגח הרי הבעלים חושבים שאמת העידו ונתיאשו מן ההזמה והפקירו ועיר הנדחת שהוזמו עדיה שכל המחזיק זכה ואע"פ שהם יודעים שלא חטאו ושקר העידו טעם הדבר הואיל ונעשית נדחת ברובה כל אחד חושב שהודח רובה אע"פ שיודע בעצמו שלא הודח וזה שאמרו בפרק הגוזל אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה טעם הדבר שהבהמות הצלתן מצויה ואין חיה רעה בכל לילה ולילה ואין אדם מסלק עצמו הימנה כל כך ואינו הפקר גמור זהו הנראה לי בענין זה וילמד סתום מן המפורש:

14 המשנה השתים עשרה והיא מענין החלק השני שיש מציאות שלא נגדרו בשם אבדה ואינו צריך לחזר אחריה ומתוך שדבר בענין זה למעלה בדברים שאין בהם רוח חיים ובעופות המקשרים השלים הענין במשנה זו בבהמות ונכתבה שלא במקומה ואמר איזה היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זה אבדה אמר המאירי איזה הוא אבדה ופרשו בגמרא איזהו כלל שבאבדה בבעלי חיים שיכיר המוצא שהיא אבדה ויזקיק עצמו להשבתה מצא חמור או פרה רועים בדרך אע"פ שאין שם מרעה הראוי אין זו אבדה שהרבה פעמים יוצאה בהמה לרעות את עצמה אף במקומות שאין שם מרעה הראוי ובעלים יודעים ואין מקפידין ופרשו בגמרא שאם מצאה כן בלילה אף שעה אחת אבדה היא ואם ביום אפילו כמה אינה אבדה אבל אם מצאה באשמורת הבקר קודם יציאת רוב הבהמות או בערבין לאחר כניסתן הדבר תלוי בזמן שלשה ימים שאם מצאה שלשה ימים רצופים ולא עוד אין זה אבדה מקרה הוא שנזדמן יתר משלשה הרי זו אבדה מצא חמור וכליו הפוכים כגון שהיה אכף שלו הפוך כנגד כרסו או צדו אבדה גמורה היא ונוטל ומכריז אפילו ביום ואפילו במרעה פרה ורצה בין הכרמים ר"ל שאינה רועה הרי זו אבדה:

15 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה כך הוא:

16 כבר ביארנו במשנה חמור או פרה רועים בדרך על איזה צד היא אבדה ועל איזה צד אינה אבדה היו רצים בדרך שלא ברעייה אם היתה מגמת מרוצתה לצד הדרכים הרי זו אבדה ואם פניה כלפי העיר אין זו אבדה: