מאירי על בבא מציעא צ״א

1 כבר ביארנו שאם חסמה בקול וגערה שהוא חייב כך הדין בכלאים שאם הנהיגם אפי' בקול לוקה שמא תאמר חסמה בקול הא לאו שאין בו מעשה הוא ושמא תאמר עקימת שפתים הוי מעשה והלא ר' יוחנן עצמו אמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם אלמא שאין באלו מעשה ועוד ראוי לך לשאול היאך הקשה לריש לקיש משמועה של תמורה והלא אף היא הודה בה שאין בה מעשה והרבה ראיתי למפרשים שטרחו בסוגיא זו ויראה לי שדעת ר' יוחנן שעקימת שפתים מעשה על אחד משלשה צדדין האחד שהקול מביא לידי מעשה גמור כגון הנהגה בכלאים שקולו גורם להיות שתי בהמות אלו הולכות וחורשות והשני שאע"פ שאין קולו עושה כלום מ"מ עיקר הלאו הוא במעשה גמור וכל שעושה בקולו ענין המועיל כאלו עשה עקר הלאו שהוא מעשה גמור אע"פ שאין קולו מביא לידי מעשה גמור נדון עקימת שפתים למעשה הואיל ועשו מעשה הלאו שהוא מעשה גמור וממין זה חסימה בקול שעקר הלאו מעשה גמור והוא החסימה וכשגער בקול נעשה מעשה החסימה מאליו שהוא מניעת המאכל והשלישי שבדבורו נעשה מעשה מאליו כגון תמורה שבדבורו הותפשה בהמה זו לקדש והוא שתמצא שאמרו במסכת תמורה בשמועה זו ר"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם שהזכירוה בנסח זה אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ואמרו שם אח"כ אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה כלומר ואינך צריך בו לכך הא למדת לדעת ר' יוחנן שחסימה בקול והנהגה בקול ותמורה כלם בדין מעשה ועליהם אמר עקימת שפתים הוי מעשה הא דבור לבד בלא שום אחד מאלו אין עקימת שפתים מעשה והוא שהנשבע ומקלל בשם הוא קורא לאו שאין בו מעשה והוא שהקשה בכאן מתמורה ושאר לאוין שאין בהם מעשה אין לוקין עליהם ואין אומרים שעקימת שפתים מעשה והוא שהקשו בעדים זוממין וקול לר' יוחנן לא הוי מעשה וכו' כמו שיתבאר במקומו ויש שואלין והלא אפשר בהנהגה וחסימה קול בלא עקימת שפתים וכמו שאמרו בעדים זוממין הואיל וישנן באי ר"ל שהם אותיות הגרון ואין בהם עקימת שפתים וכן במגדף הואיל וישנו בלב ותירצו שאין קול מועיל לבהמה אלא בדבור מעט וכל אחת יש לגערתה לשון ידוע וכמו שאמרו ניזהא דתורא הב הב ניזהא דגמלא דא דא וכן כל כיוצא בזה:

2 כל שהפריש בהמה חטאת או עולה אינו יכול להחליפה באחרת לא סוף דבר כחושה בשמנה אלא אף שמנה בכחושה שנאמר טוב ברע או רע בטוב ואם עשה כן לוקה הרי אמרו כל שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' וכל שכן שנצטרף בה סבה אחרת כמו שכתבנו וכל שהמיר בקרבן שלו תמורתו תמורה ולוקה אחד איש ואחד אשה ואפילו יורש בקרבן אביו ועיקר דבר זה במסכת תמורה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

3 מי ששכר פרה מחברו וחסמה ודש בה לוקה משום לא תחסום ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שכך שעור שבע שלהן כשהן אוכלין מתוך גדישים מרבים ושמא תאמר והלא אין אדם לוקה ומשלם הרי אין מלקות ותשלומין באין כאחד שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה ולא נתחייב במלקות עד שדש בחסימה היה מלקות ותשלומין באין כאחד כגון שהיתה בתוך הדיש חסומה ושכרה ודש אע"פ שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ר"ל שאע"פ שאלו תבעתו בבית דין אין מחייבין אותו ליתן שהרי בר מיתה הוא אם נתנו חל עליו איסור אתנן אלמא חובת שמים עליו ליתן אלא שאין כח ביד בית דין להכריחו שאם לא כן מתנה בעלמא הוא ואין כאן אתנן ומתוך כך משלם לצאת ידי שמים וחכמי הצרפתים פירשוה אף בדיני אדם ודעתם שלא נאמר אין אדם מת ומשלם או לוקה ומשלם אלא בתשלומי נזקים אבל תשלומין הבאים דרך פסק ותנאי כגון אתנן ושכירות פרה שחסימתה אסורה ואיסור חסימתה בכלל השכירות הרי זה מת ומשלם ולוקה ומשלם וכבר ביארנוה בבבא קמא פרק מרובה:

4 אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עברה ר"ל שמא יאכלנה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עברה שמא יאכלנה בחלב והתבאר בפסחים שאם עשה בפת איזה שנוי כדי להכירו מותר שאותה צורה מזכירתו ואף מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו שט ואח"כ הסיק את התנור ואפה את הפת אין כאן בית מיחוש וכבר ביארנו דברים אלו במסכת פסחים וחולין:

5 כל הבא על אחת מחייבי מיתת בית דין אין העדים נזקקים שיראו מעשה אפילו כמכחול בשפופרת אלא משיראו כמנאפים ר"ל דבוקים זה על זה כארח כל ארעא הרי הם נהרגים בראייה זו חזקה על צורה זו שאין דבר מתקן יוצא מתחת ידה:

6 לענין הרכבת בהמה זכר ונקבה מין בשאינו מינו כל המרכיב לוקה בכל מקום ובכל זמן ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל אם העלה זה על זה פטור אלא שיש כאן איסור חכמים ומכת מרדות ומותר לו לכתחלה להכניס מין ושאינו מינו לדיר ואם יזקקו יזקקו ואינו זקוק להפרידם ואין צריך לומר מין עם מינו ושאינו מינו שיש לומר עליו שאחר מינו הוא כרוך ומין במינו מותר להכניס בהם כמכחול בשפופרת ואין חוששין להרהור ופריצות שבמלאכתו הוא עוסק ואין לבו פונה אילך ואילך אבל כל שאין עוסק במלאכתו אסור אף להסתכל בהם בשעה שנזקקין זה לזה כמו שביארנו במסכת ע"ז:

7 המשנה השלישית והיא מענין משנה שלפניה היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו אפילו על כתפו הרי זה יאכל ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו אמר הר"ם ר' יוסי בר' יהודה אומר מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה:

8 אמר המאירי היה עושה בידיו ולא ברגליו כגון הקוצר והבוצר או ברגליו ולא בידיו כגון הדש ברגליו והדורך אפילו על כתפו כגון שכרו לכתף ולהוליך ענביו לגת הרי זה אוכל מן התורה ר' יוסי אומר עד שיעשה בידיו וברגליו כשור:

9 זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ומה שנכנס תחת משנה זו בגמ' כך הוא:

10 אף הבהמה אע"פ שהוזכר בה מלאכתה בידים ורגלים הוא הדין לשאר מלאכה ובלבד מלאכה שבגדולי קרקע כמו שיתבאר למטה במשא ואף בדישה אם דשה בידיה לבד או ברגליה לבד אוכלת ואין צריך לומר דש באווזין ותרנגולים שהרי יש שם כל כחו:

11 הפועלים שהיו דורכין בגת עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדין אינם עושין אלא בענבים משדרכו כל כך שהלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין מן התירוש שהרי מלאכתם בשניהם:

12 המשנה הרביעית והיא גם כן מענין משניות שלפניה היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבדה לבעליו אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת וחמור כשתהא פורקת אמר הר"ם אמר רחמנא בפועל ואכלת ענבים ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר ואמנם התיר להם לאכול בהליכתם מאומן לאומן ובחזרתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שאפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכלו בשעת גמר מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה לטוב בעל הבית ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת ר"ל שהבהמה לא ימנע אותה לאכול ממשאוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי ובאותה שעה ימנענה מלאכול:

13 אמר המאירי היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים ויתבאר בגמ' אפילו במודלית ר"ל שהיתה הגפן מודלית על התאנה ונשכר ללקט את התאנים ואע"פ שהוא עסוק בגפן להפרידה מעל התאנה אינו אוכל ויתבאר עוד בגמרא שאף העושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחרת ומ"מ במודלית מותר ויראה לי אפילו הם לבנים עם שחורים וכיוצא בזה הואיל ויש כאן עסק קצת בהפרדה והגבהה מעל חברתה ומ"מ באחרת אסור אפילו אשתו ובניו מוליכין לו שאין כאן בטול מלאכה אבל מותר הוא למנוע ולעכב את עצמו שלא לאכול עד שיגיע למקום היפות וכלן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ר"ל שלא היה מן הדין לאכול אלא בשעה שהם עושים המלאכה לא שישב ויאכל ויאמר הרי עד עכשו מנעתי עצמי אשב עתה ואוכל אבל מפני השב אבדה לבעלים שלא תעשה מלאכתם ברפיון ובהתרשלות תקנו חכמים שאם רצו הפועלים שיהו אוכלין מאומן לאומן ר"ל כשהשלימו שורה זו ורוצים להתחיל באחרת ואע"פ שאין שעה זו שעת מלאכה ואפילו תאמר שהמהלך לצורך המלאכה מלאכה הוא אינו עושה מלאכה בגפן זו שהוא אוכל אעפ"כ נוח להם לבעלי בתים בכך וכן בחזרתן מן הגת כשנשאו שם משאוי של ענבים והולכים לישא אחרת וחמור הנושא את המשאוי כשתהא פורקת ר"ל שאוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת והוא שאמרו בגמרא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהם ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:

14 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: