מאירי על בבא מציעא פ״ב

1 זה שבארנו במלוה על המשכון שנעשה שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה לא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שהלוהו בשטר או בעל פה ואחר זמן תבע מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין שיש לומר בו הואיל ולגובינא תפשה דין הוא שיהא עליו שומר שכר אלא אף משכנו בשעת הלואה שיש לומר שאינו תופשו לגובינא אלא לזכרון דברים בעלמא ולהיות בטוח שלא לכפור אין אומרים שיהא שומר חנם אלא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה וכן כלך לדרך זו לא סוף דבר שמשכנו בשעת הלואתו שפטור מן האונסין אלא אף משכנו שלא בשעת הלואתו שהיה לנו לומר שהוא כפרעון וכשלו ואם נאנסה שיפקע חובו וישלם השאר אין אומרין כן אלא אינו אלא כשומר שכר ופטור בה מן האונסין ויש חולקין בזו הרבה אלא שגדולי המחברים והפוסקים פסקוה וראיה לדבריהם שהרי בסוגיא זו היו מעמידין משנתנו בשלא בשעת הלואה ולא נדחית אלא ממה שנאמר בה הלוהו על המשכון ומשנתנו שומר שכר עשאו ליפטר מאונסין ומה שאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון ר"ל במשכנו שלא בשעת הלואתו אם אתה מפרש קונה משכון להתחייב באונסיו אין הלכה כדבריו ואם תפרשה לענין חיוב גנבה ואבדה הלכה כמותו במקצת אלא שהוא לא אמרה אלא בשלא בשעת הלואה ואף בשעת הלואה הדין כן והראיה שהרי לענין שמיטה אינו משמט ואף בשעת הלואה וכמו שאמרו המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו וכו' מעתה המלוה על המשכון בין מעות בין פירות בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה שומר שכר הוא ואם המשכון שוה כשיעור מעותיו ונגנבה או אבדה יצא חובו במשכונו ואם המשכון שוה יותר משלם השאר ואם החוב יתר על המשכון גובה השאר מן הלוה ואם נאנס המשכון פטור מכל וכל וגובה חובו משלם ולפי דרכך למדת שמה שאמרו האי מאן דאוזפי אלפא זוזי לחבריה ואנח עליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אין הלכה כן:

2 אף מלוה צריך למשכון נעשה שומר שכר ומלוה צריך למשכון פירשוהו לשני פנים הראשונה שלא רצה להלוותו אלא במשכון והראה עצמו כצריך ממנו למשכון לגובינת חובו ובא להשמיענו שהוא שומר שכר ולפירוש זה לא היינו צריכין להביאו שהרי מ"מ לא גרע ממשכנו שלא בשעת הלואתו אלא שרוב מפרשים פירשוהו שהלוהו וצריך לו להשתמש בו ובא להשמיענו שאע"פ שמשתמש לא נפקע ממצוה ודוקא כשהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן רבית היא אלא שמנכה לו ובמשכון שאין פחתו גדול יש שואלים לשיטה זו מה חלוק יש בין משכנו בשעת הלואה למשכנו שלא בשעת הלואה ומשיבים בה ממה שאמרו בפרק המקבל במשכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ר"ל שאם הניח לוה משכון אצל מלוה והחזירה לו ומת לוה שהמלוה שומטה מעל גבי בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו שלא לגבות מהם מפני שכבר קנאה זה ושלו היא ודוקא בשלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קנאו וכשהחזירה ומת נעשית מטלטלין אצל בניו ואם אתה מפרש בדברי ר' יצחק כן הלכה כדבריו:

3 זה שעשינו מלוה על המשכון שומר שכר מצד המצוה פירושו מפני המצוה שעשה בשעת הלואה ושנפטר אותה שעה מליתן פת לעני הואיל והיה טרוד במצות ההלואה ואין לו לבטל מצוה זו מפני מצוה אחרת וכן בשומר אבדה אבל מ"מ כשגנז אבדתו או משכונו במקום המשתמר חייב בכל המצות ואף עוסק במצוה פטור מן המצוה לא נאמר אלא כשאין יכול לקיים את שתיהן:

4 ממה שכתבו גדולי המפרשים נראה שאם הלוה אדם לחברו אלף זוז והניח משכון שוה דינר כגון קתא דמגלא וכיוצא בו שאם פרעו בשיעור שווי המשכון יכול הלה לעכבו על השאר וכמעשה קטינא דארעא האמור בכתבות וכבר רמזנו בו בפרק הזהב:

5 מקצת חכמי הצרפתים וגדולי המפרשים פסקו שמשכנו שלא בשעת הלואתו קנאו לגמרי להתחייב באונסיו ופרשו כן דבריו של ר' יצחק ופסקו כמותו וכן פסקוה גדולי המפרשים ומה שהעמידו תחלה בסוגיא זו משנתנו בשלא בשעת הלואה אף הוא היה יכול להקשות אם כן היאך עשאתו משנתנו שומר שכר לבד אלא שהשיבו בגדולה הימנה והוא שהרי המלוה על המשכון קתני ועוד שאף הוא היה מתרץ מאי שומר שכר דקתני ששמירתו שכר וריוח אצלו הואיל וגבה בו את חובו ומתחייב באונסין מפני שהיא כשלו ואבד האמור כאן הוא הדין לנאנס ויש ראיה לשיטה זו בפרק אלו הן הלוקין בסוגיית קיימו ולא קיימו במה שאמרו שם אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והקשו והא איכא מלוה סלע לעני דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו השב תשיב לו את העבוט ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו ותירצו כיון דבר תשלומין הוא אינו לוקה ומשלם ואם כשטתנו בלא קיימו מיהא הרי יש בה דרכים שאינו בר תשלומין בשום צד כגון שנאנס המשכון ומ"מ אפשר שהאונס מתוך שאינו מצוי לא חשש להשיב ממנו ויש מתרצים בענין אחר ושם יתבאר בע"ה:

6 המשנה השביעית וגם זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי משניות שלפניה ואמר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע תמה אני אם יכולין זה וזה לישבע אמר הר"ם ישבע שבועת התורה שלא פשע בה ויפטר ותמה ר' אליעזר בזה הדין ואמ' איך יתכן שישבע בכגון זה שומר חנם או שומר שכר לפי ששומר שכר ואפילו לא פשע ושומר חנם גם כן אם היה אותו המקום שצוה לו שיעבור לשם החבית מקום מדרון או יש לו עדים שלא פשע עליה יתחייב גם כן שבועה ומה שאמר ר' אליעזר דין הוא אבל אמרו שבועה זו תקנת חכמים הוא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום ותקנת חכמים אינה אלא בשומר חנם על איזה ענין שיהיה ושומר שכר הוא שיעבור חבית בשכר וישברנה במקום מפורסם שאפשר שימצא לשם עדים ויתחייב לשלם אלא אם כן הביא עדים שלא פשע בה בשעה שהעבירה:

7 אמר המאירי המעביר חבית לחברו ממקום למקום ונשברה בין שהוא נושא שכר בין שהוא נושא חנם ישבע פי' ישבע שלא פשע ומה שנתקל אין דנין אותו בפשיעה שהנתקל אינו פושע והילכך נשבע שלא פשע ונפטר ואף בשכר מפני שהשבירה נדונת כאונס ור' יהודה אומר שומר חנם נשבע שלא פשע ואין דנין לו כשנתקל בפשיעה כמו שביארנו אבל שומר שכר חייב שהשבירה כגנבה ואבדה היא ולא תדון באונס ור' אליעזר אומר תמה אני אם יכולים זה וזה לישבע שהשומר שכר מה מועלת בו שהשבירה אינה כאונס וכר' יהודה ואף שומר חנם כל שאינו במקום מדרון היאך אפשר שאין פשיעה אצלו כשהוא נתקל ולפי מה שיתבאר בגמרא דין תורה כר' יהודה להיות שומר חנם נשבע שלא פשע ופטור ואין הנתקל פשיעה אף שלא במקום מדרון ושיהא שומר שכר חייב שהשבירה אינה כאונס והרי היא כגנבה ואבדה ומ"מ מתקנת חכמים לדון בה כר' מאיר ולהיות אף שומר שכר נשבע שלא פשע ופטור שאם אתה מחייבו שלא בפשיעה אין לך אדם שיהא מעביר חבית ממקום למקום ולפיכך דנו בה שבירה כמיתת הבהמה ושאר האונסין:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 מאחר שביארנו שהנתקל אינו פושע נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודוקא בשלא נתכוון לזכות בחרסיו ושהפקיר נבלתו וכבר ביארנוה במקומה בפרק המניח את הכד: