מאירי על בבא מציעא ס״ה

1 מי שנשה בחברו עד שנתחייב לו סלע ברבית ונתן לו בסלע זה של רבית דבר השוה חמשה דינרין כשבא זה להוציא בדיינין אין אומרין לא יוציא אלא סלע ודינר הנוסף אינו אלא שהוזיל מקחו אצלו אלא מוציאין מידו חמשה הואיל וכל החמשה באו לידו בתורת רבית וכן אם נתן לו גלימא באותו סלע ואמר הלה סלע אני מחזיר שהרי הגלימא מכירה היתה מוציאין ממנו הגלימא בעצמה ששם הרבית מכל מקום מיוחס עליה:

2 השכיר לו בסלע זה החצר שאין דמי שכירותה אלא שלשה דינרין וקבלה זה עליו בשכירות סלע מוציאין ממנו סלע שהרי מכל מקום הוא בעצמו קבל שכירותו בסלע:

3 המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור עניני החלק השלישי בריוח הבא דרך שכירות או מקח ואמר על זה מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר לשנה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם משל חדש מסלע בחדש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור אמר הר"ם מבואר הוא גם כן שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משוויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדמים:

4 אמר המאירי מרבין על השכר ר"ל שמתנין בשעת השכירות שאם ימתין המעות ירבה בשכירות ונמצא מרויח בשכר המתנתו וכמו שפירש בה השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם אין אתה נותן אלא חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש ונמצאו י"ב סלעים לשנה ופירשו טעם היתר זה בגמרא שהשכירות בסתם אין דינה ליפרע אלא בסוף אם לסוף שנה אם לסוף חדש ועל דעת סופו הוא נערך ואחר שכן כל שאומר אם חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש כך הוא הדין וכך הוא הערך אלא שמנכה לו כדי שיקדים ואין זה אלא כמוזיל בשלו והרי זה כמוכר חובו בפחות וכבר אמרו בירושלמי לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש ואף הלוה רשאי ללקחה בפחות מן המלוה וכן הלוקח אם מכר לו על מנת ליתן לשנים עשר חדש ר"ל ששוה עכשו בערך שקצב לו לשנים עשר חדש יכול לומר לו תן לי עכשו בפחות ואינו חושש:

5 ואין מרבין על המכר וכמו שפירש בה שאם מכר שדהו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך באלף זוז ואם לגרן באלף ומאתים אסור והטעם שהמכר על דעת עכשו הוא נערך הואיל ומן הסתם דינו ליפרע מעכשו ונמצא שאין הערך אלא באלף וכשאומר לו אם לגרן באלף ומאתים נראה שלשכר מעות הוא מכוין ואע"פ שלא פירש כן ר"ל שיהא עושה כן לשכר המעות מכל מקום הרי זה אבק רבית שאם פירש כן רבית קצוצה היא ומשנה זו על סתם שכירות ומכר היא שנויה הא אם העביר בה את הדרך כגון שרבה בשכירות יתר ממה שאינו ראוי ולא נתרצה בראוי אלא אם כן נותן לו מעכשו ואח"כ התנה להרבות בזה בשביל ההמתנה אסור וכן במכר אלו אמר שדה זו באלף דינרין לגרן וכן הערך עכשו ורוצה לפחות לו מדמי ערכה ושיהא נותן לו מעכשו מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים כתבו בבבא בתרא פרק הספינה בסוגית השוכר את הפועל לעשות עמו לגרן שאף בשכירות חצר אם אינו יורד בה מעכשו אלא שמוציא לו עכשו מעות לדור בה לאחר זמן אסור:

6 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

7 מי שיש בידו סחורה שוה עשר סלעים ובא חברו ותבעה למכור ואמר לו הרי היא לך בי"ב סלעים לגרן ולא פירש לו אם מעכשו בעשר סלעים ואם לגרן בי"ב סלעים לגרן וזו היא הנקראת בתלמוד טרשא דרב נחמן ולשון טרשא לשון גובה כמו שנקראו סלעים הגבוהים טרשי ועל שם שהוא מעלה את הערך עד להרבה קוראו טרשא יש פוסקים שמותר ובלבד שיהא ערכה לאותו זמן כך ואע"פ שאלו היו מעות עכשו ביד הלוקח היה מוצא כיוצא בה בעשר סלעים הואיל ומכל מקום זה לא פירש לו כך ושתהא באותו זמן שוה כך מותר שהרי היה ביד זה לעכבה עד אותו זמן כך כתבוה גדולי המפרשים אבל גדולי הצרפתים מתירין בה אע"פ שלא תהא שוה באותו זמן כך ויש פוסקין לאסור טרשא זו על כל פנים ואפילו היתה שוה כך לזמן הפרעון הואיל ומכל מקום ערך הדבר נודע עכשו לעשרה סלעים והמכר דינו ליפרע מעכשו אין זה אלא שכר המעות ואע"פ שלא פירש לו אם מעכשו בעשרה סלעים הואיל ויצא השער סתמו כפירושו וזהו עיקר הדברים ומכל מקום במה שלא יצא השער או שאין לו שער קבוע יראה להתיר:

8 ויש מפרשים בטרשא דרב נחמן בדרך אחרת והוא שאינו מזכיר לו סך דמים אלא שאומר לו הרי היא לך לפי ערכה שבזמן פלוני ואע"פ שהיוקר מצוי באותו הזמן יותר מן הזול מותר אבל אם אמר לו דמים קצובים והם יתרים על של עכשו אסור ויש חולקין לפסוק איסור אף בזו ולא יראה כן:

9 יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב פפא ואיסורה קל משל חברתה וזה שיש כאן סחורה שסתם השער בא בתשרי לעשרה סלעים ובניסן לי"ב ובעל הסחורה אינו דחוק אצל המעות עד שירצה למכור עכשו וכשבא הלוקח ותובע אומר לו הרי היא לך בי"ב כשער של ניסן ולפרוע לאותו זמן גם כן כאלו איני מוכרה עד לאותו זמן והיא מותרת לדעת רב פפא וזו התבאר למטה שאין הלכה כן וכמו שאמרו אין הלכה כטרשכי פפונאי והטעם שאע"פ שאין הוא דחוק למעות הלה דחוק לסחורה ואין הולכין אחר דעת המוכר אלא אחר דעת הלוקח ואלו היו לו מעות עכשו היה מוצא בעשרה ואחר שאין הלכה כזו כל שכן שאין הלכה כחברתה שהזכרנו תחלה שהרי זו קלה הימנה אלא שיש מתירין בזו ופירשו בטרשא דרב פפא שקצץ לו ואמר אם אתה נותן עכשו טול כשער של עכשו ואם בניסן כשער של ניסן ובזו אמרו שאין הלכה כמותו אבל בשלא קצץ לו כן מותר ואף חברתה מותרת לדעתם על הדרך שביארנו ועיקר הדברים לאסור אף בראשונות:

10 יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב חמא והיא מותרת לדברי הכל וענינה שיש לו סחורה בבבל שהיא נמכרת שם בזול ונמכרת בעכו ביוקר ואומר ללוקח הרי אתה רוצה בסחורה זו כדי להוליכה לעכו הרי היא לך כשער של עכו ושלא תפרעני עד שתמכרנה לשם ותקנו סחורה לעצמכם ותחזרו בה ותרויחו לעצמכם ואחריות הדרך על המוכר אלא שאחריות החזרה עליהם ונמצא שמאחר שאחריות הליכה עליו לא נעשו לוים עד שהגיעו לשם ומכרו וקבלת הדמים היא שעת המלוה ויש מפרשים אף בשהאחריות על הלוקח ובלבד שיהא המוכר מפורסם כל כך שיהא נוח להם שיהא שמו מוטל עליה אם לקפיצת מקח אם לסבה אחרת כגון שהיה מי שמכבדין אותו ומניחין לו מכס ונותנין מקום לסחורתו לימכר תחלה לחבריו שאם היה האחריות על המוכר לא הוצרכו לומר בסוגיא זו ניחא להו דליקום ברשותי דלישבוק להו מיכסא ולינקוט להו שוקא שאף בלא שום סבה מותר וכמו שאמרו המוליך חבלה ממקום למקום ומצאו חברו ואמר לו תנה לי ואני נותן כדרך שנותנין לך באותו מקום אם ברשות מוכר מותר אם ברשות לוקח אסור ומכל מקום גדולי הצרפתים מצריכין בהיתר זה לאחריות מוכר וזה שהוצרך לטעם ניחא להו וכו' מפני שלא הותרה חבלה אלא במוליך חבלה שלו וכשטורח לעצמו טורח ואע"פ שמוסרה בדרך ללוקח הואיל והוא התחיל להביאה הרי הוא כמוכר בשעת המסירה אבל זו שאין הפירות של חמרים הואיל והרויח אינו שלהם למה טורחים אלא שעושין כן לשכר המתנת המעות שמשתמשין בהם משמכרו עד שיחזרו ולא הותר אלא מטעם ניחא להו וכו' ודברים אלו כלם אין נראין לי ויראה לי בהתר זה שכל שאמר המוכר כן ר"ל הרי היא לך בשער מקום פלוני ואני ממתין עד שתלך ותמכור ותבא ואחריות הלוכה עלי וקבלה זה על דעת כן לוקח הסחורה ומוכרה מעכשו בכאן בשער מקומו ואין כאן רבית הואיל והיו הדברים נראין שלא מדרך הערמה עשה והוא שאמר בכאן ניחא להו דליקום ברשותי ושיהא שמי מוטל עליה והריוח מצוי להם בכך והדבר מוכיח שאינם נמלכים למכרה בכאן וככלל סבה המוכחת עליהם שלא לימלך למכרה בכאן כגון שהיה הריוח מצוי והם חוזרים ורגילים בזה:

11 המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור אמר הר"ם כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים הדין באלה הפירות של מי הם צריך ביאור וזה שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה הפירות למוכר ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשו הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש אם קיים הלוקח תנאו ינתנו לו ואם לא קיים הלוקח תנאו יהיו הפירות כלם למוכר:

12 אמר המאירי מכר לו את שדהו ונתן לו מקצת הדמים כגון שמכרו באלף ונתן לו חמש מאות ואמר לו המוכר אימתי שתרצה הבא מותר המעות עד תשלום דמי כלו וטול את שלך ר"ל שיהא השדה בחזקתך אסור ומשנה זו בשאמר לו לכשתביא תקנה השדה מעכשו ואמר שאסור לעשות כן הן שיאכל המוכר פירות הן שיאכלם הלוקח ששניהם אסורים לאכול המוכר אסור שמא יביא הלוקח מעות ונמצאת השדה שלו למפרע ונמצא מוכר אוכל פירות בשכר המתנת המעות שנשארו מן הפירעון ואם יאכלם לוקח שמא לא יביא לזמן הידוע ביניהם או לעולם ונמצאת שדה של מוכר וצריך להחזיר אותן חמש מאות שבידו ונמצא שלא היו ביד המוכר אלא בתורת מלוה ונמצא לוקח אוכל בשכר מעותיו ואע"פ שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה הרי אמרו צד אחד ברבית אסור ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם לא אמר לו מעכשו אלא לכשתביא תקנה ולא למפרע אלא מאותו היום מוכר אוכל פירות ולא לוקח ואם אכלן לוקח מוציאין מידו וכן יתבאר שאם אמר לו מוכר קנה מעכשו ולא אמר לו לכשתביא אלא מעכשו במוחלט וחמש מאות הנשארים יהו מלוה בידו לוקח אוכל ולא מוכר ואם אכל מוכר מוציאין מידו ואם אמר לו קנה מעכשו כשיעור מעותיך שניהם אוכלין זה כשיעור מעות שנתן וזה כשיעור מעות שנשארו נמצא דבר זה חלוק על ארבעה פנים פעמים ששניהם אסורים פעמים ששניהם מותרין פעמים שמוכר אסור ולוקח מותר פעמים שלוקח אסור ומוכר מותר וכל ששניהם אסורים יתבאר בגמ' שמשלישין את הפירות ביד נאמן עד שיתברר המקח למי וינתנו לו:

13 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך האמור עליה בגמרא ודברים שנאמרו על משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

14 יש שואלין כשאומר לו לכשתביא קנה לך מעכשו נאמר שהגוף קונה מעכשו והפירות לכשיביא ויאכל המוכר פירות בנתים שהרי במהיום ולאחר מיתה אין אומרים כן כמו שיתבאר במקומו יראה שכל שנתן מקצת הדמים מתכוין הוא ליהנות לאלתר ודעתו על הפרי מהיום:

15 זה שבארנו במשנה אימתי שתרצה הבא מעות פירושו שהמוכר אמר כן ללוקח וכמו שביארנו ויש מפרשים שהלוקח אומר כן למוכר ולא יראה כן שאם כן מאי איריא נתן מקצת דמים אפילו נתן לו כלם כן שזה כמלוה הוא ולא כמקח:

16 מי שמשכן לחברו בית או שדה והיה בעל הקרקע מחזיק בקרקעו ואוכל פירותיו או שהיה המלוה אוכל פירות ובנכיתא ועל הצדדין שהותרה משכון בנכיתא כמו שיתבאר אלא שיש כאן רבית מצד אחר והוא שהלוהו על קרקע זה מנה ושוה מאתים והתנה עמו הריני מלוה לך מנה עליו על מנת כן שכל זמן שתמכרהו לא תמכרנו אלא לי ובסך כך וכך ר"ל במאה וחמשים שאוסיף לך חמשים ותהא שלי והרי שבשכר מעותיו מרויח חמשים וענין זה דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ואמר על זה שהוא אסור הואיל ומפחית דמיה מפני ההלואה ואם אמר על מנת שתמכרנו לי בשוויו מותר שאין כאן שכר הלואה:

17 מכר לו בית או שדה והתנה המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי אין זה מכר ואסור ללוקח לאכול פירות ואם אכל הרי זה רבית קצוצה וכן אם התנה לוקח למוכר על ידי תביעת המוכר לכשיהיו לך מעות החזירם לי ואחזיר לך ביתך או שדך ואם אמר לו כן שלא מדרך תנאי אלא דרך פטומי מילי כלומר לא תתעצב על מכירתך שכל שיהיו לך מעות החזירם לי הרי זה כמי שאמר לו אם יהו לך מעות ודעתי על כך הריני מחזיר לך קרקעתך ואין זה כלום ולוקח אוכל פירות בלא שום פקפוק ומכל מקום לענין התנאי כתבו גדולי המחברים שהתנאי קיים ולא יראה כן שכל כיוצא בזה כשאמרו מי שאין צריך לאמרו אינו כלום ואפילו בשעת מעשה שאם לא בשעת מעשה אין ספק שאין זה כלום אפילו מדרך תנאי שכל תנאי שאינו בשעת מעשה במה יזכה אלא אם כן קונה עליו מתחלה אבל בשעת מעשה כל שאמרו מוכר ודאי דרך תנאי הוא וכל שאמרו לוקח אינו אלא דרך פטומי מילי לא לענין רבית ולא לענין הדין ושניהם תלויין זה בזה שמאחר שאין תנאו קיים לענין הדין אין כאן רבית ואפילו קיים לו תנאו מדרך חסידות עד עכשו היתה שלו וחוזר ומוכרה לו ואלו היה תנאו קיים לענין הדין ומחזיר קרקעו על כרחו הרי מכל מקום המעות כהלואה והיה אסור לענין רבית וגדולי המחברים שכתבו שלענין הדין תנאו קיים דבריהם צריכין עיון:

18 מעשה היה באחד שמכר קרקע שלא באחריות וראה המוכר שהיה הלוקח מתעצב על כך ואמר מה אתה מתעצב והלא אם חס ושלום טורפין אותה מידך הריני משלם לך היא ושבחה ופירותיה מעידית שבנכסי ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין זה אלא פטומי מילי ודבר זה גדולי הפוסקים פרשוה בתשובותיהם מפני שכבר היה נגמר המעשה ולדעתם כל שבשעת מעשה קיים בין התנה לוקח בין התנה מוכר וכל שאחר מעשה אינו כלום בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח ומכר לו בית מכר לו שדה שבהתנה מוכר אמר שהוא קיים ובהתנה לוקח אמר שאינו כלום לא נאמר כן אלא לפי סתם מנהג בני אדם שהמוכר דרכו להתנות קודם מעשה ומכל מקום אף בלוקח קיים והלוקח דרכו לומר כן לאחר מעשה להפיס דעת המוכר ומפני זה אינו אלא פטומי מילי ומכל מקום אף במוכר כן ושמא תאמר והרי היה רב אשי רוצה ללמוד מדברי רבא בסוגיא זו שכל שלא אמר מדעתו אף בלוקח תנאו קיים ואם לאחר מעשה היאך אפשר לומר כן שמא עדין היו עסוקים באותו ענין ושיטה זו הוחלפה ביד גדולי הצרפתים וגדולי המפרשים נסכמים עמהם לומר שאפילו בשעת מעשה דוקא כשאמרה מי שצריך לכך אבל כשאמרה האחר אינו כלום אף בשעת מעשה וכמו שביארנוה בסמוך ומעשה זה קודם גמר מעשה היה ויש ראיה לשטה זו למטה בענין משכונה שאמרו פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא הא אמר לא מסתליקנא אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא צריך למיקנא מיניה או לא ופסקו שם צריך למיקנא מיניה ודבר זה בשעת מעשה הוא שאם לאחר מעשה הוא היאך עלה על דעת האחר לומר שאין צריך לקנות ולא עוד אלא אף במקום שמסלקין ואמר שאינו מסתלק היאך פשוט לו שלא יצטרך לקנין וודאי צריך וצריך אלא ודאי בשעת מעשה הוא ואעפ"כ פסקנו שצריך לקנות הואיל והתנה מי שאין צריך לו בכך ואף מזו אתה למד שאפילו אמרה דרך תנאי אינו כלום הואיל ולא קנו מידו וכן בפרק השוכר את הפועלים אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ופירשנוה דוקא כשקנו מידו הא משיכה על דעת כן אינו כלום אפילו בשעת מעשה הואיל והתנה מי שלא היה עליו להתנות:

19 למדת מדברי כלם שכל שקנו מידו יתנה מי שירצה ובאיזו שעה שיהיה ותנאו קיים ואע"פ שחכמי התוספות יש להם דעת אחרת בזו לפקפק בקנין זה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן:

20 מעשה היה בשכיב מרע שכתב גט ונתנו לאשתו בלא שום תנאי ונאנח על הדבר ואמרה לו אשתו מה אתה מתעצב על כך שאם אתה מתרפא הריני שלך כבראשונה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שאע"פ שהדברים נראין שעל דעת כן נתנו הוא וקבלה היא אין זה כלום ואף זה פירשוה גדולי הצרפתים אף קודם גמר מעשה וכגון שאמר לשליח תנהו לה או לעדים שאם לאחר שנתנו דוקא הרי אפילו התנה הוא בפירוש אינו כלום:

21 המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי בעניני המשכונה ואמר על זה הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו כך היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים אמר המאירי הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי היא שלו פי' שהלוהו מנה וקבל השדה במשכון והוא שוה מאתים והתנה עמו אם אי אתה פורע המנה בתוך שלש שנים הרי היא שלי כמה שתשוה באותו זמן או בדמים הללו עצמן ולא נתן לו בתוך אותו זמן לענין הדין הרי היא שלו ופירשו בגמרא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולענין רבית אם אין שם מעכשו לא קנה כלל והפירות לממשכן ואם אכלן המלוה ר"ל מקבל המשכון מוציאין מידו ואף בנכיתא יראה שאינו אוכל שהרי על דעת מכר הוא יורד אבל במעכשו שניהם אסורים על הדרך שפירשנו למעלה ומשלישין את הפירות אם הביא תוך הזמן הרי הם למוכר ואם לא הביא בתוך הזמן הרי הן ללוקח:

22 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: