מאירי על בבא מציעא ס״ד

1 מי שהלוה לחברו או שפרע לחברו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה כגון אחת ושתים או חמשה במקום שמונין לחמישיות או עשרה במקום שמונין לעשריות חייב להחזיר ואם בכדי שאין הדעת טועה אינו צריך להחזיר שמא מתנה הוא שנתן לו ואם אינו בר הכי שמא כבר גזלו ועכשו מחזירו בהבלעה וכמו שאמרו הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא ואם לא נשא ונתן עמו מעולם שמא אחר גזלו ומחזירו על ידו של זה ומכל מקום אם הלה תובעו באותו הטעות יראה שחייב הוא להחזיר:

2 מי שפסק מעות לעניים על הדלועין או הקשואים והיה שער השוק עשרה בני זרת בדינר וגנן זה קבל עליו עשרה בני אמה בדינר לזמן ידוע בשכר הקדמת הדינר אע"פ שאין לו עכשו אלא בני זרת מותר הואיל והן הן בעצמן שגדלות ובאות לידי שעור אמה הרי זה כעד שיבא בני או שאמצא מפתח ואע"פ שלא זכה אותם לו מעכשו להעמידן באחריות הלוקח ומכל מקום מדברי גדולי המחברים יראה שצריך ליחדן שהם כתבו עשר קשואים אלו ויש מפרשים דוקא שהם באחריות הלוקח וכן בכל מה שהותר מטעם יש לו:

3 ההולך לחלוב את עזיו ולגוז את רחליו ולרדות את כוורתו מצאו חברו ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך בכך וכך מעות אע"פ שלפי מה שהוא סבור בחליבה זו או בגזיזה זו או ברדיה זו נמצא שמוזיל מקחו בשכר הקדמת המעות מותר שאפשר שהוא במחשבתו והוזיל לפי מה שהוא חושב בחליבתו וגזיזתו ורדייתו ואפשר גם כן שתהא רדייתו וחליבתו וגזיזתו פחות מכדי מה שחשב ונמצא מייקר ואע"פ שלענין הדין בחליבה רשאין לחזור שהרי דבר שלא בא לעולם הוא מכל מקום כל שלא חזרו מותר ואף לענין הדין אפשר להעמידה במוכר עז לחלבה אבל אם אמר לו מה שעזי חולבת כך וכך מה שרחלי גוזזת כך וכך מכור לך בכך וכך ומה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך בכך וכך אם יצא השער ופסק כשער שבשוק מותר ואם לא יצא השער או שיצא ולא פסק כשער שבשוק אלא שמוזיל בשכר המתנת מעותיו אסור הואיל ואין לו בחלב עזיו כמה שהוא מתנה וכן באחרות ואע"פ שבא הרבוי מאליו עד שמגיע לשיעור זה וכבר ביארנו כיוצא בה בדלועין שמותר אינו דומה שחלב זה הנוסף לא גוף הראשון שהוא שם בשעת התנאי הוא נוסף אלא אחר הוא המתחבר עמו שהרי אלו הוציא מה שהיה שם בשעת התנאי אף זו האחרונה באה אחריה מה שאין כן בדלועין שאלו קצצן בקטנן לא היו אחרות עומדות במקומן:

4 מי שאמר לחברו הילך ארבעה דינרין על חבית של יין ויש לו לזה חבית של יין זו והרי מכיון שיש לו אין קפדין על שער שבשוק אלא שחדש עמו תנאי שלא תהא החבית קנויה לו לגמרי והוא שהתנה עמו הריני לוקח ממך חבית זו בכך וכך על מנת שאם תחמיץ מכאן ועד יום פלוני תהא שלך ולא יהא המכר מכר ולשאר דברים תהא ברשותי כגון יוקר וזול או איזה אונס שיארע בה והרי מכיון שקבל עליו אונס וזול אע"פ שהמוכר מקבל על עצמו החמוץ אין זה קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא אסור כמו שיתבאר אלא קרוב לזה ולזה והילכך מותר אע"פ שלא יצא השער או שיצא ופסק לו בפחות ואין אומרים הואיל ועדין יש ללוקח אחריות חימוץ על המוכר אין המעות אלא הלואה שהרי לא הותר ביש לו אלא מפני שהוא מזכה מעכשו והרי אין זה מזכה אלא מאחר שיוקר וזול ללוקח אין לך זכוי גדול מזה והרי כל פסיקה על פירות כך הוא שמחייב עצמו ליתן פירות חשובים ולמטה יתבאר שלוקח אדם יין בתשרי ואינו נוטל עד טבת וכשנוטלו בודק ומניח את החומץ ולוקח את היין ונמצא שבהקדמת מעותיהם מקבל המוכר אחריות היין אם החמיץ וביארו הטעם שיין לקחו ולא חומץ ואלו שהחמיצו בטבת מתחלת השנה היו עומדין לכך אלא שלא הוברר הדבר ואע"פ שאמרו בבודק את החבית להיות מפריש תרומה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק ההיא בשאר ימות השנה מטבת ואילך ויראה משם שמטבת ואילך אם נשאר אצל המוכר אחריות החומץ אסור אלא אם כן יצא השער או שלא יצא ויש לו:

5 זה שביארנו שאחריות החומץ על המוכר כתבוה גדולי המפרשים אפילו היה בקנקנים של לוקח שמן הסתם הדבר מוכיח שלא להתחייב באחריותן הואיל ומכל מקום חייב עצמו בכך:

6 וגדולי קדמונינו פירשו בשמועה זו שלא בלוקח נאמרה אלא כגון שנתן לוקח לחנוני ארבעה דינרין שיקח בהן חבית של יין וימכרנה בחנותו על יד על יד ויחלוק עמו בשכר השתות שמרויחין בה וקבל עליו המוכר יוקר וזול ר"ל שאם תתיקר ותעמוד כלה ביחד אלו רצו למכרם ביחד על חמשה דינרין או אם הוזלה ועמדה כלה ביחד על שלשה יהא שלו ותחשב כקרן מה שהיא שוה עתה בשעה שמוכרה על יד על יד ומכל מקום השתות שמרויחין בה במכירה על יד על יד תהא לשניהם אבל אם החמיצה תהא ברשות חנוני להיות פסידא שלו מותר שקרוב לשכר ולהפסד הוא ועל דרך האמת לשון קרוב לשכר ורחוק להפסד וקרוב לזה ולזה נופל יפה לפירוש זה אלא שפשוטה של שמועה מוכחת כפירוש ראשון ומכל מקום ממה שפירשנו באחרונה אתה למד שאסור להלוות מעותיו למחצה שכר ושיקבל המתעסק אחריות הקרן שהרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

7 המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית אמר המאירי המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ואע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא שנראה כשכר מעותיו ופירשוה בגמרא אע"פ שאין המלוה צריך לשכור שנמצא שאינו נהנה כל כך ושאין הלוה עשוי להשכיר שנמצא שאינו חסר ומכל מקום אם עשה כן מתנאי הלואתו ר"ל שהלוהו והתנה עמו שידור מכח הלואתו בחצרו חנם הרי זה רבית תורה ויוצאה בדיינין:

8 ולא ישכור ממנו בפחות כלומר לא סוף דבר דירת חנם שהיא אסורה אלא אף שכירות בפחות שאף זה אע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו הוא עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא ומכל מקום אם עושה כן מדרך תנאי הלואתו ר"ל שהתנה עמו כן וקצצו הדבר הפוחת בשביל הלואתו הרי זו רבית תורה ושמא תאמר והרי משכונה בנכיתה שהוא כעין שכירות בפחות שהרי מנה הלוהו ודר בו בנכיתת פשוט בכל שנה תדע שחכמי הצרפתים למדו מכאן שלא הותרה משכונה בנכיתא אלא בכרם ושדה שאין פירותיו מצויות תמיד ובעת ההלואה ושמא יבאו ושמא לא יבאו ואם יבאו שמא לא יספיקו לשכר עבודת הקרקע שלהם אבל בית ששכר דירתו מצוי בכל יום ובזמן ההלואה אסור וכן כתבוה גדולי המחברים והיא עיקר הדברים ומכל מקום יש מחכמי הצרפתים שכתבו שאף בבית מותר אף הוא עשוי ליפול ושדה וכרם אף הם אי אפשר שלא ירויח יותר מנכיתת פשוט בשנה ואעפ"כ הותרה וזה שאמרו לא ישכור ממנו בפחות דוקא שלא הלוהו על הבית אלא שהלוהו על פה וכשדר בה מכח הלואתו נראה כרבית אבל כשממשכן לו את הבית הן בשעת הלואה הן בחובו שקדם לו ומעמידו ברשות מלוה במשכונא בנכיתא מיהא מותר מפני שהוא כעין מכר שהרי אין יכול לסלקו בלא מעות משא"כ בהלוהו ודר בחצרו שיכול לסלקו אף בלא מעות ואף בלא נכיתה הואיל וכעין מכר הוא אינו אלא אבק רבית ובנכיתה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו או הלויני ודור בחצרי הואיל ומכל מקום לא מתורת משכונה מורידו בקרקע אין זה אלא הלואה גמורה וכששוכר בפחות הרי הוא רבית מאוחרת ואע"פ שאין רבית מאוחרת אסורה אלא כשאומר לו בשכר מעותיך כמו שיתבאר דוקא אחר שפרע קודם אסור שכל שהמלוה קיימת רבית קצוצה היא ולא מאוחרת:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 כבר ביארנו במסכת בבא קמא שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אם היה חצר עומדת לשכירות בין שהיה זה הדר עשוי לשכור שנמצא נהנה בין שאינו עשוי לשכור שנמצא שאינו נהנה הואיל והאחר מכל מקום נמצא חסר חייב להעלות לו שכר הא אם חצר זה אינה עומדת לשכירות אפילו היה הדר בה צריך לשכור אין צריך להעלות לו שכר שהרי זה נהנה וזה לא חסר וכל שכן אם הדר אינו עשוי לשכור ובעל המצר אינו עשוי להשכיר ומכל מקום אף בזה אם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אע"פ שלא מכח תנאי הלואתו הוא עושה שלא יראה כרבית ויש מתירין מיהא אם החצר אינה עומדת לשכר ולא הדר בה עשוי לשכור הואיל וזה לא נהנה וזה לא חסר ומכל מקום הואיל ולא על דעת כן הלוהו אין זה אלא אבק רבית וכרבית מאוחרת ואין יוצאה בדיינין אבל אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הרי זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין:

11 זה שביארנו במי שהלוהו ודר בחצרו שאינו יוצא בדיינין גדולי הפוסקים פרשו שלא סוף דבר אחר שפרעו ותובעו אחר הפרעון שכר דירתו אלא אפילו תבעו קודם שיפרענו אין מחייבין אותו לנכות מחובו שכר דירה שאף זו הוצאת דיינין היא וכמו שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא וגדולי תלמידיהם חולקים לומר שאם תבעו קודם שפרעו מנכין לו ואין זה הוצאה בדיינין ומה שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא לא נאמר אלא במשכונה שהיא עומדת ברשות מלוה ואינו יכול לסלקו בלא מעותיו אבל זה שלא משכנה אלא שדר בה מאליו או שאמר לו לוה לאחר הלואה דור בחצרי הואיל ולא על זה הלוהו אין זה הוצאה בדיינין ומנכה לו שכר דירתו וגדולי המחברים כתבו שאם היה שכר דירה כנגד החוב ובעל חצר מעכב את כלו הרי זה ודאי הוצאה בדיינין ואין הרשות בידו אלא שמנכה לו מקצת כפי מה שיראו הדיינין:

12 אף בהלויני ודור בחצרי שביארנו עליו שהוא רבית קצוצה כתבו גדולי המפרשים דוקא בעומדת לשכירות ואע"פ שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית הוא דוקא במשכונה שהיא כעין מכר או שמא לא נאמר דין נכיתה אלא בכרם ושדה כמו שביארנו לדעת קצת הא בשאין עומד לשכירות אין זה רבית קצוצה ואיני מודה בה אם זה מיהא עומד לשכור שהרי יש כאן רבית אע"פ שאין בו נשך ושמא תאמר אם כן מצינו רבית בלא נשך אומר אני מכיון שאמר דור בחצרי ומכח הלואתך הרי זה עשאה מעתה עומדת לשכר ואף זו שלא כדבריהם:

13 התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה אם לא בטלו ממלאכה פטור מלשלם שכר לבעליו דיו בשכר אכילתו אפילו נהם כריסיה לא שוי ואדרבה הנאה היא לו שלא ירגיל העבד עצמו בבטלה ואם בטלו משלם ואע"פ שהחזירו כמו שביארנו בפרק הגוזל ומכל מקום אם הלוהו אע"פ שלא בטל את עבדו צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק רבית:

14 אע"פ שבהלויני ודור בחצרי ביארנו שהיא רבית קצוצה הורו גאוני ספרד שאם לאחר זמן ההלואה תבע את חובו ואמר לו לוה מעות אין לי אלא דור בחצרי עד שאחזיר את חובך הואיל ולא קצץ בשעת הלואה אינו אלא אבק רבית שלא נאמר רבית קצוצה אלא כשהתנה בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך ולא יראה כן שאם כן מה הוצרכנו לבאר ברבית מאוחרת שהיא לאחר הפירעון: