מאירי על בבא מציעא י׳

1 בעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אדם אחד ולקטה ואמר הריני מלקט פאה זו לפלוני העני אם זה המלקט הוא עני זכה זה שלקט בעבורו מתוך שהיה זה רשאי לזכות לעצמו זכה לחבירו אבל אם הוא עשיר לא זכה לו אלא יתננה לעני הבא ראשון ואין אומרים מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ורשאי לזכות לעצמו ומתוך שזוכה לעצמו יזכה לחברו שאין אומרים מגו פעם אחר פעם בדבר אחד ומ"מ בעל הבית עצמו אפילו הוא עני אם לקטה לפלוני עני לא זכה הלה שהרי בעל הבית אפילו הוא עני אי אפשר לו לזכות לעצמו שאפילו העניים מוזהרים על שלהם ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה הרי מ"מ יש כאן תרי מגו:

2 תופש לבעל חוב אם חב לאחרים לא זכה הלה לו הא אם אינו חב לאחרים זכה לו וכיצד הוא דבר זה כבר ידעת שאין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה זכה בהם ואע"פ שיש בעל חוב קדום ממנו הרי שהיה ראובן חייב לשמעון וללוי ויהודה ובא נפתלי ותפש ממטלטלין של ראובן לזכות בהם לצורך שמעון שהוא אוהבו ולא הגיעו עדין המטלטלין ליד שמעון לא זכה שמעון בתפישתו של זה הואיל ותפישתו מחייבת לאחרים ר"ל לוי ויהודה הא אם לא היה חייב לאחרים זכה שמעון בתפישתו של נפתלי ואין הלוה יכול להוציא מידו ולומר לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יתבאר לך במסכת גיטין פרק ראשון שאם אמר לו הלוה זכה בזה בשביל פלוני או תן דבר זה לפלוני בחובו זכה לו אף במקום שחב לאחרים אבל כל שלא אמר לו הלוה כן אפילו הוא בא בשליחות המלוה לא זכה לו וכמו שאמרו במסכת כתובות פרק הכותב יימר בר חשו אסיק מאה זוזי לההוא גברא מית ההוא גברא ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפשה ניהלאי אזל תפשה פגעו ביה רב הונא ורב יהושע אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן דלא קני תפשוה אינהו מפני שהיה אותו האיש חייב להם גם כן ויש בדין זה ענינים יתבארו עניניהם במסכת גיטין בע"ה כגון אם היה חייב זה הלוה לזה התופש שנמצא זה יכול לתפוש לעצמו ועל איזה צד נסתלק הלוה מאחריותן ונכנס התופש במקומו והכל יתבאר שם בע"ה וכן יתבאר שם מה שצריך לבאר על משנה זו שיראה ממנה שלשון תנה לי אינה כלשון זכה לי ושם אמרו כל האומר תנו כאומר זכו דמי:

3 יש מי שאומר שאין אומרים תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים שקנה אלא בתפש בחיי לוה ומת הלוה שקנה לאחר מיתתו הא כל שהלוה חי יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שהרי אף פורע חוב של חברו שלא מדעתו פטור כמו שיתבאר במקומו ואין דברים אלה נראין ושם נבאר מאיזה צד ראוי לחלק בין זה ובין פורע חובו של חברו שלא מדעתו:

4 השוכר את הפועל לעשות לו מלאכה סתם ומצא אותו הפועל מציאה הרי אותה מציאה שלו ר"ל של פועל ואין צריך לומר אם שכרו בפרט למלאכה אחת כגון לנכש או לעדור או כיוצא בזה ומ"מ אם שכרו ללקט מציאות כגון שנפסק הנהר ושכרו ללקט דגים או ששכרו ללקט זהב בין החולות יתבאר למטה שכל מציאותיו לבעל הבית ויראה לי כן אם שכרו לצוד דגים בים במצודתו והעלה מצודתו ארנקי או מציאה אחרת:

5 פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום שנ' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אלא שיש לדון עליו בקצת דברים יתבארו במסכת זו בע"ה:

6 מגביה מציאה שלא אמר לו חברו להגביהה אלא שהיה בלבו להגביהה לצרך חברו אינו כלום אא"כ אמר בפירוש וכמו שאמרנו במלקט את הפאה שצריך שיאמר לפלוני עני אני מלקטה:

7 המשנה הרביעית וכונתה ככונת שלפניה ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה אמר המאירי ראה את המציאה ונפל לו עליה ונתכון לזכות בה בנפילה זו לא קנה ואם בא אחר והחזיק בה זכה בה ואע"פ שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"מ בזו הרי גלה דעתו שאינו רוצה לקנות בתחום ארבע אמות שאלו כן לא הוצרך להפיל עצמו עליה ומאחר שגלה דעתו בכך אינו קונה במה שאינו רוצה לקנות ומ"מ אם אמר בשעה שהוא מפיל עצמו עליה הריני רוצה לקנות בד' אמות קנה:

8 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 ארבע אמות של אדם זוכות לו ר"ל שאם היה שם מציאה או נכסי הפקר משבא לו לתחום ארבע אמות של אותה מציאה זכה אע"פ שלא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות בכך ודבר זה תקנת חכמים היא שמא תאמר והלא אף בגט אמרו כן אלמא מן התורה הוא יש אומרים שאינו אלא מתקנה אלא שהפקר בית דין הפקר והפקירו כל אותן ארבע אמות ואני אומר שבגט אינו אלא מן התורה אחר שאין כאן מערער הרי הוא כידה אבל בדבר שיש בו מערערים אחרים הוצרכו לתקנת חכמים ויש מפרשים מכאן שלא נאמר דין ארבע אמות בגט אלא בסימטא ותקנה זו שלא יבאו לידי מריבה ומכיון שיראוה תוך ארבע אמות של חבריהם יניחוה להם בד"א בסימטא או בצדי רשות הרבים או בשדה שאין לו בעלים הא ברשות הרבים אין ארבע אמות קונין לו מתוך שרבים דוחקין ועוברים ברשות הרבים יבאו תמיד להזדווג תמיד בתוך ארבע אמות ויבאו לידי מריבה וכן שדה של בעל הבית אין לאדם אחר בו דין ד' אמות ואפילו לעני אצל פאה שיש לו רשות להלך בה ליטול את הפאה וכן לא נאמר דין ארבע אמות בענין הקנאה שאם כן הקנאה ומשיכה או מסירה בסימטא במכר או במתנה למה לי יזכהו לו בקרוב ארבע אמות אלא שלא נאמר דין זה אלא במציאה ונכסי הגר ודומיהם:

10 עני שנטל מקצת פאה וזרק לה מה שנטל על הנשאר מן הפאה לא זכה וכן בעומר השכחה וכן אם נפל לו עליה או פירש טליתו עליה ולא עוד אלא שקונסין אותו ומעבירין ממנו אף מה שנטל ונותנין לעני אחר וכן כתבוה גדולי המחברים ונראה לי הטעם מפני שלא קצר את זו אלא על דעת שיזכה בכלה:

11 קטנה יש לה חצר ר"ל שאם נכנסה מציאה לחצרה קנתה לה חצרה וכן יש לה ארבע אמות מפני שחצר של קטנה נתרבית לענין גט מתורת ידה כשאר הנשים וכשם שיש לה יד לקבל גיטה ומתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה כמו שדרשו ז"ל ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ואחר שכן נלמוד מציאה מגט וארבע אמות הרי הן כחצרה אבל לענין קטן לא למדנו קנין לחצרו אלא מתורת שליחות כשאר האנשים ר"ל שכמו ששלוחו קונה לו כך חצרו קונה לו ומאחר שאין שליחות לקטן אין לו לא דין חצר ולא דין ארבע אמות ואינו קונה עד שתגיע לידו או שיזכה לו אחר:

12 לענין גנבה אמרו שלא סוף דבר שגנב בידו שהוא חייב אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה שהוא חייב וכבר ביארנוה בבבא קמא וראוי לשאול מאחר שאף זו מאם המצא תמצא בידו נפקא נימא נמי מתורת יד איתרבאי כשם שאמרוה באשה משום ונתן בידה התם כתיב ונתן בידה תרי זמני והאחד מיותר אבל בזו אין בו לשון יד מיותר אלא תמצא ונשאר על הסברא שראוי לפרשה מתורת שליחות יותר מתורת יד:

13 שמא תאמר אחר שאין קנין לחצר אלא מתורת שליחות היאך נתחייב בגנבת חצרו והלא אין שליח לדבר עבירה לחייב את השולח תדע שלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא בזמן שהשליח בר חיובא אבל כל שאין השליח בר חיובא חייב השולח שמא תאמר והלא עבד ואשה נשואה לבעל אין חייבין בתשלומי כפל אעפ"כ האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו פטור השולח מכפל ואשה ועבד מ"מ בני חיוב הם אלא שאין להם לשלם שאין לעבד בלא רבו ולא לאשה במקום בעלה הא אם נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבים לשלם ואפילו היתה הבחירה ביד השליח אם לעשות ואם שלא לעשות כל שאינו בר חיוב חייב השולח מעתה כהן שאמר לישראל קדש לי אשה פלונית והיא גרושה חייב הכהן וכן איש שאמר לאשה צאי והקיפי את הקטן וידוע שהמקיף את הקטן חייב שהרי המקיף באזהרת לא תקיפו הואיל והאשה אינה באזהרה זו חייב אותו האיש ובגדול מיהא אינו כן שהיה לו להזהר בכך ואין כאן שליח אלא של ניקף שמניח בעצמו לעשות כך וזה שאמרנו בכהן שאמר קדש לי אשה פלונית שהוא עובר דוקא כשבעל שאם לא בעל אפילו קדשה הוא לעצמו אינו חייב וכמו שאמרו במסכת קדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומ"מ כשבעל לוקה על הקדושין משום לא יקח ועל הביאה משום לא יחלל:

14 שמא תאמר שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן שהוא פטור מפני מה אי אתה מחייבו לשולח הואיל והשליח אינו בר חיובא ואדאתה מפרשה בשלא צוה הוא להדליק הא אם צוה להדליק חייב שעל כל פנים אתה צריך לפרשה אף כשאמר לו לך והדליק כמו שבארנו בששי של קמא ומ"מ אין אלו בתורת שליחות כלל אבל חצר התורה רבתהו לתורת שליחות: