מאירי על בבא מציעא ע״ג

1 היה מוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תנם לי בכאן ואני אעלה לך לזמן פלוני פירות כמותן שיש לי שם אם יש לו כמו שהוא אומר מותר אע"פ שפירות בזול נוטל ופירות ביוקר נותן שאין אלו אלא חלפין ואפילו נמלך הלוקח להביאם שם ואחריות הדרך עליו מותר אבל אם אין לו אסור הואיל וקבל עליו ליתן לו במקום היוקר ויש מפרשים אפילו לא היו שם ביוקר שהרי זה כסאה בסאה ואין לו:

2 החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין ודבר זה פרשו גדולי המחברים שהחמרים המוליכים סחורה ממקום הזול למקום היוקר כשמגיעים למקום היוקר וכלתה להם פרוטה מן הכיס ואין רוצים לפתוח שקי סחורתם עד שיודעו להם הקונים הולכים אצל תגר ואומרים להלוות להם די צרכם עד שיגיע זמן פתיחת שקיהם למכור והם יעלו לו כשיעור פלני מסחורה זו כשער זולי מקום שיצאה סחורה זו משם ואמר על זה שמותר אע"פ שאין זה פסיקה על המעות לגמרי כדי להתיר ביש לו אלא הלואה גמורה היא אעפ"כ מותר מפני שלא מכרו לזה בזול מצד הקדמת המעות אלא שיעזרם במכירתם ויודיע להם השער בכל הסחורות ואפילו היה זה שמכרו לו תגר חדש שאינו בקי בשערי המדינה מ"מ מתכונים הם בו שיעזור להם אחר שמכרו לסחורה שרוצים לקנותה בכאן שתמכר להם בזול שהתגר נעשה הרבה פעמים סרסור או שאף הוא ימכור להם בזול סחורה שבידו למכור ולפירוש זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא דין אחר ושמועה בפני עצמה:

3 יש מפרשים בזו דרך אחרת והוא שהחמרים משתכרים בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר וכשהם רוצים לילך במקום הזול לפעמים אין להם במה לקנות ואמר שמותר להם לילך אצל עשירים שבמקום היוקר שילוו להם מעות עד זמן שיוכלו לבא למקום הזול ולקנות ולחזור למקום היוקר ולמכור על מנת שמתבואה שיביאו יתנו להם כור תבואה כשער מקום הזול ואע"פ שאף אחריות אותו הכור עליהם שעל ידי זה שמעם הולך ונקראים סוחרים וגורם להם שיהו מוציאין בהקפה ואפילו היו מביאים לו מיד שלא בשום המתנה אלא מיד כמכר גמור היה נוח להם בכך ואפילו בתגר חדש כן או שמא הואיל ובני מקום הזול שומעים עליהם שהם צריכים להחזיר כשער הזול מוכרים להם בזול יותר כדי להרויחם מיהא איזה ריוח אלא שטעם זה אינו מספיק בתגר חדש שאינו נכר ואין מאמינין בו שכן ולפי' זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא נמשך לשמועה זו והוא שאם עשו בדרך זה אלא שהיה אחריות הדרך על אלו שממציאים המעות אפילו לא היה שם אחד מטעמים אלו שהזכרנו והם זכיה לשם והגעה להקרא סוחר או עזר קנין שאר סחורות והם נקראים בתלמוד גלויי תרעא ואוזולי גביה מותר לגמרי בלא שום פקפוק ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיהא מתיר להם פיסת יד במקצת הריוח מעשה היה באחד מן הגדולים שהיה שער התבואה הולך בעירו ארבע בסלע ובאחד מסביבותיו שש בסלע והיה מוסר מעות לחמרים ומקבל עליו טרח הדרך ונוטל מהם חמש בסלע:

4 דברים אלו לא הותרו אלא בפירות שהם מצויים תמיד וראוי לומר בהם אחת מסבות אלו שהזכרנו ומטעם זה הותרו אף בשאחריות הדרך עליהם וכן הדין בכל סחורות הרגילות אבל שאר סחורות שאינן רגילות כגון גרוטאות וכלי פשתן שהגרוטאות אין אדם רגיל בהם בסחורה וכן כלי פשתן מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין מהם בבתיהם ומאחר שאינן רגילות אין בהם טעם גלויי תרעא ואוזולי גביה ואסור אלא אם כן יקבל הוא עליהם אחריות הדרך ויש מפרשים בדרך אחרת וזה עיקר:

5 אסור לקנות פרי הכרם בעוד שהוא סמדר או בוסר ליטלו אחר שיגמר ויתבשל ואע"פ שעומדות באחריות הלוקח שהרי זה מוכר לו בזול להקדמת מעותיו ואין לומר שיהא זה נקרא יש לו שהרי צריכים לקרקע עד שאלו אדם נוטלם עכשו נפסדים לגמרי וזהו הנכלל בשמועת פרדיסא האמורה כאן ומה שאמרו בה ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בה גדולי המחברים שאם קנה עגל בזול על מנת שיהא אצל הבעלים עד שיגדיל הואיל ואם מת או כחש ברשות לוקח הוא אין כאן רבית ואע"פ שאף פרי הפרדס ברשות בעלים ושמא ילקה בברד וכיוצא בו מ"מ אין ההפסד מצוי שם כמו שהוא נמצא בעגל וכיוצא בו שהמיתה והכחש מצויים תמיד ושמא תאמר מה בין פסיקת פרי הפרדס לפסיקה על הדלועין והקשואים ליתנם להם כשיגדילו שמותר יראה לי שהדלועים והקשואים ראויים לאכילה מעתה ואין שם חידוש אלא תוספת הבא מאליו והרי הוא כעד שיבא בני או שאמצא מפתח אבל הבסר והסמדר אינו ראוי למה שהפרי המבושל ראוי כלל ויש מפרשים שלא קנה זה הענבים לכשיתבשלו אלא היין היוצא מהם וקנה המשאוי בכך וכך ואין עליו אחריות אלא בחשיבות היין או פחיתותו והוצאת הבצירה הא אם לקתה ונפסדו הענבים אף הוא חוזר וגובה מעותיו ומה שאמר ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בו במקום שמביאין הענבים בעגלה ומוליכין העגלה בשורים ומוליכין אותם בין שורות הכרם והדבר מצוי להיות רגליהם מתקלקלים תמיד ונמצא שהזול מתפרנס אצל זה בהפסד השוורים ואינו בא מחמת ההקדמה:

6 אלו שמקדימין לבעל הכרם מעות על הזמורות ועל השריגים בזול קודם הבציר ליטלם אחר שיכרתו וייבשו שהם ביוקר אסור אף אלו אין דומות לדלועים וקשואים שאי אפשר לזמרם עכשו ומ"מ אם הפכו בהם בשעת המקח כשהם מחוברים הרי הוא כקונה מעכשו אילן לזמורותיו ומותר ודין זה הוא שנכלל בשמועת הני דמשבשי שיבשי וגדולי הצרפתים פרשו בה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע ופורעים אותם לגרן והרי הוא סאה בסאה והתירוה בתנאי זה שיסייעו מעט בגוף הקרקע בחריש ובקציר שיהיו נראין כמלוים לעצמם:

7 שומרי השדות היו נותנין שכר ידוע מכל שדה ושדה והיה זמנם ליפרע בתחלת הקציר וכשהיו מגיעים לזמנם לא היתה פרוטה מצויה לבעלי קרקע והיו פוסקין להם במעות שכרם תבואה לסוף הקציר בזול והרי שלא יצא השער והרי גם כן שאין לו תבואה שהרי תחלת הקציר היא ונמצאת שכירות זו מלוה אצל בעלי קרקע והרי זה פוסק שלא כדין כיצד יעשו ויהיו מותרין בכך כשיבאו לגרן יהו מתעסקים עמהם במלאכות הקציר עד שיראו כנשכרים להם עד סוף הקציר ושאין זמן השכירות עד סוף הקציר ואותה שעה הרי יש לו ופוסקין עמהם:

8 בעלי גנות שמוסרין גנותיהם לאריסים לעבדם בתורת חכירות ונותנין להם דבר ידוע ד' סלעים בשנה והיה מנהגם לסלקם מניסן לניסן וכשמסלקין אותם נסתלקו מכל פירות הגן הואיל ומחברות הן והיה הכל חוזר לבעל הגן ואמר לו חכיר זה לבעל הגן המתן לי שלא להסתלק עד אייר שיהו כל הפירות ראויות ללקט ולמכור וכן המתן לי ממעות השכירות ואוסיף לך חכירותך שני סלעים או כמה שיתנה מותר שאין זה שכר המתנה אלא שכירות החדש כמתחלה ואע"פ שמתנה לו המתנת הד' סלעים אין זה אלא כמשנה זמן שכירותו ופורע הכל לזמן שקבע עכשו:

9 ישראל שקבל בית מן הגוי במשכונה והיה דר בו בשכר מעותיו והלך הגוי ומכרה לישראל אחר ולא היה הלוקח יודע במשכונת חברו ופרע כל מעות הקרקע והיה הגוי מטעהו שהקרקע היה מושכר לשנה זו ולסוף שנה נודע לו שממושכן הוא ביד חברו מותר לזה הדר בה לדור בה עדין בשכר מעותיו עד שיסלקוהו בדמי משכונו שהרי הגוי בעל דברים לישראל הלוקח וחייב להעמיד לו בית פדוי וזה הדר בה אין לו עם הישראל דין ודברים:

10 היה הלוקח יודע שממושכן היה ביד זה ולא נתן לגוי אלא דמי החליטה והרי בית זה מעתה כמי שמשכנו הלוקח לזה ועליו לפרוע דמי המשכונה שנה ראשונה מיהא יכול לדור בה שהרי סתם משכנתא שתא ואותה שנה מיהא הרי היא כמי שהיתה לקוחה בידו מן הגוי מאותה שנה ואילך אין יכול לדור בה בדמי משכונו עד שיתן שכירותה או בנכיתא לדעת קצת על הדרכים שביארנו ויש מפרשים שמה שאמרו בסוגיא זו אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה שהדברים מוכיחים שלא ידע הלוקח במשכונת חברו מעשה שהיה כך היה אבל מ"מ אפילו היה יודע במשכונתו וחזרה על הלוקח הואיל והוא בא מחמת הגוי מותר לזה לדור בה שכל ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ובדיניהם משכונה כמקח גמור עד שיסתלק וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים:

11 ממה שאמרו כאן אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה יש למדין ממנה מה שכתבנו למעלה שהמלוה נעשה מצרן באותו בית ואע"פ שמגוי לקחה אין כאן לומר שהבא מחמת גוי אין בו משום דינא דבר מצרא שלא נאמר כן אלא בגוי המצרן לישראל שיכול לומר לו אריא אבריחית מינך אבל בזו הרי לא היה הגוי שכן לישראל ואין הדברים נראין ואדרבא אלו כן היה לו לבעל המשכון לערער על מקחו של חברו אלא הדברים נראין שלא אמרה אלא מצד מוסרו:

12 מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה חביות של יין על מנת ליטלן בטבת מן המובחר שבאוצר שאע"פ שהמוכר מקבל עליו אחריות אם החמיצה והיין החשוב נמכר עכשו ביותר שבשער תשרי ונמצאו מרויחים בשכר הקדמתם אין זה כלום שהרי כשלקחו יין לקחו ולא חומץ וכל שהוא חומץ עכשו אף הוא היה חומץ בשעת הגתות אלא שלא נתברר ולא איגלי בהתיה ונמצא שכל שנמצא עכשו חמוץ לא היה בכלל המקח וזה שבירר לו עכשו הוא שקנאו באותה שעה וכאלו ייחדו מאותה שעה ומ"מ מטבת ואילך אסור אא"כ יצא השער או שלא יצא ויש לו כמו שבארנו למעלה ואין אומרים שמתחלת השנה היה ראוי להיות כן אלא מתשרי ועד טבת וראיה לדבר הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כמו שביארנו למעלה ואם נמצא כל היין חומץ אף הוא אינו מקבל כלום ומ"מ אם נמצא כלו יין שבחנות או קוסס מקבלו על כרחו וכן כתבו גדולי המפרשים ודוקא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם לקחו סתם ויש להם אוצר אחד אף הם בוררים ממנו ושמא תאמר והלא אמרו במוכרי כדי יין שמקבל עליו עשר קוססות למאה יראה שלא נאמר כן אלא בלוקח סתם אבל זה שהתנה התנה ויש מפרשים שלא נאמר אלא מטבת ואילך שכבר התחיל הענין להתברר והיה לו לברר מה שקנה אם בטעם אם בריח אבל עד טבת שלא יצא הדבר לידי בירור לשום אדם דינו כמו שביארנו ואפילו לא התנה על מנת ליתן מן החשוב אף מן הסתם כך הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יראה שאם לקחו חבית ידועה הרי היא באחריות הלוקח מן הסתם:

13 מי שפסק מעות על פירות כשער היוצא והמתין לו זמן וכשפרע לו הלה את הפירות נתן לו עוד משלו מותר ליטול ואין זה כרבית מאוחרת אע"פ שבשעת פרעון מוסיף לו על המדה שהוספה על המדות אף היא דרכם של מוכרים בלא פסיקת מעות מדרך רוחב לב ועל זה נאמר אוזולי מוזיל גביה ומ"מ אם הזכיר לו שבשכר מעותיו הוא עושה אסור מפני שהוא כרבית מאוחרת:

14 הרי שהיו להם שדות וכרמים מעלים מס למלך וברחו להם והניחו שדותיהם ובאו אחרים וקבלום מכח המלך או גזבריו ומעלים אותו מס למלך הרי הם אצל קרקעות אלו כבעלים גמורים ומי שפסק להם על הפירות שבשדות אלו מותר ליטלם ואם נתנו לו יותר מן השיעור על הדרך שביארנו בסמוך נוטל ואין אומרים שאין פירות אלו שלהם ונמצאו מעות אצלם הלואה או פקדון אלא כפירות שלהם לגמרי ואפילו יבאו הבעלים ותהא להם רשות לסלקם כל שלא נסתלקו מיהא הואיל ומעלים את המס שלהם היא שהקרקע משועבד למס הידוע בו לבעלי המס וכל שאינו פורע המס זוכה בגוף הקרקע ומוסרו למי שירצה להעלות לו המס ולאכול פירותיו כשלו:

15 כסף גלגלת הוא מס הקצוב על כל איש ואיש ליתן למלך בכל שנה הרי שהיו שם עניים שכלתה פרוטתם ואין להם לפרוע מטכסיסי המלכות למסרם למי שירצה לפרוע בשבילם ולהשתעבד בהם עד שיפרעו מהם מצד שכירות מלאכתם הרי שהוציא מס על חברו יכול להשתעבד בו למלאכתו ולחשב לו שכירותו יום ביום ואפילו התנה עמהם בזלזול שכרם כגון שהוציא עליו ד' דינרין והיה ראוי להשתעבד בו שמנה ימים ו' פשוטים בכל יום והתנה זה שלא ינכהו אלא ד' פשוטים בכל יום ונמצא משתמש בו שנים עשר יום מותר הואיל ועם המלך התנו בכך ויש אומרים שקנאו להשתעבד בו כמה עד שיפרעו משלם ולא ינכו לו בשכירותו כלום שקנאו המלך עד שיפרעו ומכחו זכה הלה ואם היה עבד כנעני אף הוא נלקח לגמרי בדין זה וצריך גט חרות כמו שיתבאר במסכת גיטין וראשון נראה יותר:

16 בני אדם הפחותים ומזולזלים ביותר ושאינם נוהגים כשורה אינם בכלל לא תרדה בו בפרך אלא מותר לרדותם ולהשתעבד בהם בחזקה לכך כתוב בתורה ובאחיכם בין לעולם בהם תעבודו ובין איש באחיו לא תרדה בו בפרך שתהא מלת ובאחיכם נדרשת לפניה ולאחריה והוא שאמרו ראיתו שאינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנא' לעולם בהם תעבודו ובאחיכם היה נוהג כשורה אי אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וכו':

17 הנותן מעות לשליחו לקנות לו יין בימות הבציר בשעה שהוא בזול ופשע ולא לקח וכבר עברו הגתות והיין ביוקר בין שאמר לו יין סתם בין שאמר לו יין של פלוני שהוא חשוב אין לו עליו אלא תרעומת וכן בכל מיני הסחורות ולא סוף דבר בסתם אלא אפילו התנה עמו שאם לא יקנה לו יהא משלים לו כשעת הזול פטור אלא אם כן קנו מידו בבית דין חשוב במשכון על הדרך שכתבנו למעלה שזו אסמכתא הוא גדולי המפרשים פרשוה בנותן מעות ליקח בהם יין בזול ולמכרו בשעת היוקר למחצה שכר שאם לא עשה כן ובטל כיסו של חברו פטור וכמו שביארנו למעלה ומ"מ אם נתן לו יין להוליך למכור ולא הוליך נראה שהוא חייב לשלם אם נמצא עכובו פסידא דלא הדר ולא יראה כן:

18 המקבל שדהו מחברו באריסות ואחר שזכה הובירה ר"ל שלא חרשה ולא זרעה שמין כמה היתה ראויה לעשות ונותן חלקו שהרי כך כתב לו מתחלה אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ומפני זה לא דנוה בדין אסמכתא מפני שזה בידו היה לעבוד הקרקע בשעת התנאי וסמכה דעתו להשתעבד לשלם בדמיטבא ר"ל במה שהיתה ראויה לעשות ודעתו סומכת לגמור ולהקנות ואלו התנה אם אוביר ולא אעביד אני אתן לך מנה הרי זו אסמכתא שאין דעתו סומכת להשתעבד למנה ואע"פ שאף זה בידו לעבוד הקרקע ושלא להוביר בזו מ"מ יש בו גזום ומילתא יתירתא וכל שיש שם גזום אף במה שבידו אסמכתא היא ואע"פ שהיה לו לתרץ בכאן התם לא אמר מילתא יתירתא אפשר שכך הוא הענין כלומר התם בידו בלא שום הוצאה יתרה על הראוי ואין כאן שום גזום הכא לאו בידו כל כך וכל שמגזם על עצמו לשלם אסמכתא היא ויש מפרשים התם בידו ומאחר שבידו היה ולא עשה הרי הוא כמזיק בידים ואף אם אמר אם אוביר אתן מנה כל שהמנה נישום כחלק מה שהיתה ראויה לעשות חייב אבל אם יש בו יותר משומא זו אינו משועבד לאותו יתר שלענין אותו יתר מיהא אסמכתא היא ובשלישי של סנהדרין פירשנו ענין התם בידו בדרך אחרת: