מאירי על בבא מציעא ב׳

1 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כלה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע אמר הר"ם זה הדין כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפש כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפש והחזיק והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר ומה שאמר זה אומר כלה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויים לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותם הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו למוכר שאינו יודע לאי זה מכר מהם וכל אחד מן הלוקחים טוען לו מכר ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמר בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופש בטליתו של חברו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם ויחזיר להם למוכר ואלו יודע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהיה נאמן בעדותו ואעפ"י שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאוריתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחברו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ומעקרנו כי הנשבע ונוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כלה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינין כלן תקיש ותדון:

2 אמר המאירי שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' משנה זו אתה צריך לפרשה במציאה שאין אדם חייב להחזירה כגון שנתברר להם שהיה טלית של הפקר או שנתברר להם שהיתה של אחד מעובדי האלילים כגון שמצאה בעיר שרובה מהם והרי אלו אינן בכלל חזרת אבדה כמו שביארנו בפרק הגוזל בתרא או אף של ישראל וכגון שמצאה במקום שאין חייב להכריז מצד שנתיאשו הבעלים כגון שרבים מצויים שם על הדרך שיתבאר במסכתא זו ונמצא מ"מ שהמוצאה זוכה בה ואלו היה הטלית תחת ידו של אחד והיה חברו צווח וטוען אף אני מצאתיה והגבהתיה עמך הרי היא בחזקת אותו שהיא תחת ידו שהרי נעשה חברו מוציא מחברו וכל המוציא מחברו עליו הראיה וכן פרשו בגמ' שאף אם היו שניהם מוחזקים בה אם היה אחד מוחזק בה בהרבה וחברו במועט כגון שהיה זה אוחז שני שלישי הטלית וחברו שליש האחר זה זוכה במה שתחת ידו וזה במה שתחת ידו וכן אם היה זה אוחז שלישיתו וזה עשיריתו ושאר הטלית נשאר באמצע זה זוכה במה שתחת ידו וזה זוכה במה שתחת ידו והשאר חולקים בשבועה בשוה ונמצא שאם היה זה תופש חציה מכאן וזה חציה מכאן עד שלא נשאר באמצע כלום שזוכה כל אחד בחציה בלא שבועה הא למדת שאם היתה תפישת הטלית שוה לזה כזה כגון שהיה זה תופש שלישיתה מכאן וזה שלישיתה מכאן ושאר הטלית נשאר באמצע שכל הטלית נחלק בשוה מקצתו בשבועה ומקצתו בלא שבועה הא לא נאמר במשנתנו שכלו נחלק בשוה ובשבועה אלא כגון שהיו שניהם אוחזין זה בשני צציותיו מכאן וזה בשני צציותיו מכאן וכל הטלית באמצע וכל שכיוצא בזו אמרו שכל ששניהם חולקין זה אומר אני מצאתיה כלומר אני הגבהתי תחלה ואתה הוא שבאת ותפשת בראשו של טלית אחר הגבהתי ונמצאת הטלית כלה שלי ואף השני טוען כנגדו כן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' כלומר שלא ישבע על דבורו שהוא אמת ר"ל שכלה שלו שאין משביעין את האדם על מה שאין שבועתו מועלת לו והרי אין שבועתו מועילתו אלא לחציה ומתוך כך אינו נשבע אלא על חציה:

3 ושמא תאמר ישבע בהדיא שיש לו בה חציה הרי הוא מחליש בכך את דבורו הראשון ומתוך כך נשבע בלשון שלילה שאין לו בה פחות מחציה ומתוך שיש לחוש בלשון זה שיש בו צד הערמה שהרי אפשר שאין לו בה כלום ומאחר שאין לו בה כלום הרי אין לו בה פחות מחציה תקנו בגמרא נסח שבועה זו שכך הוא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושמא תאמר מה אנו צריכים לתקון זה והלא על דעת בית דין משביעין אותו פירשו הקדמונים שאעפ"כ אין ראוי לבית דין להכניס עצמן בלשון מסופק ולי נראה שאין דעת בית דין מועיל אלא לדברים שבלב או כל דבר שבית דין ראויים לטעות בו הא כל שהוא מוציא בפיו נסח שאין שבועתו כלום מה ענין דעת בית דין לכך ומתוך כך הוצרכנו לתקן את הנוסח ואחר שנשבעו חולקין אח הטלית בשוה על הדרך שבארנו:

4 ושבועה זו פרשו בגמרא שאינה מן הדין שהרי הואיל ושניהם מוחזקין בה ושניהם חולקין מה תועלת בשבועתם אלא שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא כדי שיזכה בחציה בלא שבועה ומ"מ הרי היא בנקיטת חפץ כדין שבועת המשנה:

5 זה אומר כלה שלי כלומר שהגבהתי את כלה וזה אומר חציה שלי כלומר שאף אני הגבהתיה עמך ונמצא שאין הטענה אלא בחצי הטלית ונמצאת שבועתם סובבת על חצי הטלית וחצי זה שעליו הטענה זוכה כל אחד בחציה שהוא רביע הטלית ונמצא ראשון זוכה בשלשה חלקים וזה זוכה ברביע ואין אומרין שנאמין לזה האומר חציה מתוך שיכול לומר כלה שלי והיה זוכה בחציה שהרי אין הטענה אלא בחציה וחצי זה שהטענה עליו הרי הוא כאלו שניהם מוחזקין בה ואין אומרין מגו להוציא ממון וא"ת יועיל מיהא מגו ליטול רביע בלא שבועה אין זה כלום שאין מגו בא להקל והרי אף אם היה אומר כלה לא היה זוכה בחציה אלא בשבועה וכל שאתה מקל בו אף משבועת התורה לשבועת חכמים אין בו דין מגו שאין מגו מועיל ליתר ממה שלא הועילה טענה ראשונה וזה שנשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים אף הוא בנסח המתוקן ר"ל שיש לי בה ואין לי בה פחות משלשה חלקים ושמא תאמר ולמה כולל בשבועתו חצי הטלית שאינו בכלל הטענה מפני שאם ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מרביע שמא דעתו על רביע שבצד הטלית שאינו בכלל הטענה לפיכך צריך להזכיר בשבועתו כל מה שהוא זוכה בו:

6 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא:

7 המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה בשוה אמר הר"ם למדך שרוכב ומנהיג שוין ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה והודיעך שאם הודו או באו עדים ואפי' אחר שפסקנו הדין עליהם בשבועה חולקין שלא בשבועה:

8 אמר המאירי היו שנים רוכבים על גבי בהמה ר"ל בהמה של הפקר או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג ופי' רכוב אף בלא הנהגה ברגליו אלא שרכוב על בהמה ותופס במוסרה והאחר מנהיג הבהמה במקל או במשיכת המוסרה זה אומר כלה שלי שזכיתי בה תחלה ואח"כ רכבת עמי או הנהגת אותה וזה אומר וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו כדין הנזכר במשנה ראשונה שהרי תפיסתם שבבהמה שוה לתפיסתם בטלית ואע"פ שלענין קניה מחברו אין הבהמה נקנית ברכיבה בלא הנהגה מ"מ לענין מציאה קנה ובזמן ששניהם מודים ששניהם זכו בה כאחת או שיש עדים בכך יחלוקו שלא בשבועה ואע"פ שדבר זה לא היה צריך להשמיענו כלל למדנו ממנה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שבארנו למעלה:

9 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא לדעת קצת וכן דעתי נוטה ומ"מ חכמי האחרונים פוסקים לפי מה שיראה להם מסוגית הגמרא שרכיבה בלא הנהגה ברגליו אינה קונה אף במציאה וכל שבא אחר וזכה בה זוכה השני לבדו וכל שכן במקום מנהיג שהמנהיג קנה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

10 המציאה אעפ"י שראה אותה הרואה ונתן לב ליטלה והניד את פסיעותיו לילך לזכות בה לא קנאה עד שיגביהנה כמו שיתבאר המשניות של פרק זה שאין לשון מציאה אלא בהגעה לידו והוא שאמרו לענין אבדת עובדי האלילים שלא סוף דבר שאם לא באה לידו אינו חייב להשתדל ולחזר אחריה כדי להמציאה לבעליה אלא אף מי שמצאה והגיע לידו אינו חייב להחזירה שהרי ומצאתה הנאמר במקרא שהגיעה לידו משמע ואעפ"כ נאמר שם לכל אבדת אחיך ואין אחוה לעובדי האלילים שאינם תחת גדר הדתות עם האומות הגדורות בדרכי הדת כמו שבארנו בפרק הגוזל:

11 טלית זו שהיו שנים אוחזין בה על הדרך האמור במשנה אלא שאין באין בה מטענת מציאה אלא מטענת מקח ר"ל שזה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה יש בענין זה הרבה סברות וכלם תלויות בביאור מה שאמרו כאן מקח וממכר נחזי זוזי ממאן נקט והוא שגדולי הרבנים פירשו בה נשאל את המוכר למי מכרה שהרי נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כמו שהתבאר בקדושין ואע"פ שהתבאר שם שלא נאמר כן אלא בעוד שמקחו בידו וזה אין מקחו בידו שהרי שניהם אוחזין בה כבר בארנו שם שלא הוצרכנו למקחו בידו אלא בשלקח מעות משניהם מזה מדעת ומזה שלא מדעת וכל שאין מקחו בידו אינו נאמן לומר מזה נטלתי מדעתי ומזה בעל כרחי ואפילו החזיר המעות לאחד מהם שאינו מדקדק כל כך משיצא מקחו מתחת ידו הא כל שלא קבל דמים אלא מאחד נאמן אף בשאין מקחו בידו והעמידוה בכיוצא בזו ר"ל שלקח משניהם מזה מדעת ומזה שלא מדעת שאין למוכר עוד נאמנות בכך ואף אנו לא נתברר לנו דבר זה ר"ל מאיזה מדעת ומאיזה שלא מדעת ואין גדולי הרבנים גורסין כאן ולא ידע שהרי אף אם ידע אינו נאמן כלל אפילו כעד אחד דעלמא להביאו לידי שבועה שאינו מדקדק בדבר ומתוך כך הם גורסין ולא ידעינן או ולא ידיע:

12 נמצא לפי פירושם שכל שאחזו שנים בטלית זו ואמר כל אחד מהם אני לקחתיה אם היה המוכר לשם ושאלוהו והשיב שלזה מכר וממנו לבדו קבל המעות נאמן כשני עדים להוציא ממון על פיו ואם קבל המעות משניהם ולא ידענו מאיזה מדעת ומאיזה שלא מדעת אע"פ שהחזירן לאחד מהם אינו נאמן כלל אף כעד אחד להשביע את האחר שבועת התורה ולהיות זה שהוא מעיד עליו שפרעו נוטל חציו בלא שבועה אלא שניהם נשבעין מכח התקנה וחולקים אלא שהקשו על פירושם היאך אפשר במי שמקחו אינו בידו שיהא נאמן כשני עדים להעמיד המקח ביד האחר כשמעיד שממנו לבד קבל המעות ומה לו יותר משאר עד אחד דעלמא אחר שיצא המקח מתחת ידו שכל שהמקח תחת ידו הוא שיש לנו לומר כך הואיל והוא כשליש שהוא נאמן כשני עדים אבל כל שאינו בדין שליש היאך מוציאין ממון על פיו וכן כשאינו בידו וקבל מעות משניהם מזה מדעת ומזה שלא מדעת מפני מה אינו נאמן כעד אחד להביא את האחר לידי שבועת התורה ולהיות האחר נוטל חציו שהוא תפוש בו בלא שבועה ומ"מ גדולי המפרשים נותנין טעם לדבריהם ר"ל על שלא קבל אלא מאחד מהם שהוא נאמן כשני עדים ועל שקבל משניהם שלא להאמן אף כאחד שכל שלא קבל אלא מאחד מהם אין אנו שואלין לו למי מכר ומי לקח ממנו שאם כן אינו נאמן כשני עדים אלא אנו שואלין לו אותן מעות שבידו מי נתנם לו ועל מעות שבידו ודאי ראוי הוא להאמינו שהרי הוא אצל אותם המעות כעין שליש שהוא נאמן במה שתחת ידו ומתוך שאנו מאמינין אותו שמפלוני היו נגמור את הדין שהמקח שלו לא על פי עדותו ויראה לי סעד לדבריהם מלשון התלמוד שאמר ניחזי זוזי ממאן נקט ולא אמר נחזי למאן זבין אבל בשקבל משניהם אין אנו צריכין אלא לדעתו למי נתרצה ואין ראוי להאמינו כלל הגע עצמך שלא החזיר המעות עדין לאותו שלא נתרצה לו שמא מתוך שזה שנתרצה לו נוח יותר מן האחר הוא אומר עליו שלא נתרצה לו כדי שלא יכופנו מיד בהחזרת המעות:

13 וגדולי המחברים פרשוה במקחו בידו ולא אמרו שנים אוחזין אלא על מציאה וא"כ נשאל למוכר ויהא נאמן הואיל ומקחו בידו ותרצה בנקט מתרויהו והוא עצמו לא ידע מאיזה מדעת וכו' ואם כן אף במקחו בידו אינו נאמן שאין כאן עדות כלל ומ"מ כל שידע נאמן כשנים הואיל ומקחו בידו ואם יצא המקח מתחת ידו אף בידע אינו נאמן כשנים אלא כעד אחד וזה שתפש דנקט מתרויהו בלא ידע והוא הדין אף בנקט מזה הואיל ולא ידע הוא מפני וסתם הדברים כל שאינו לוקח אלא מאחד יודע הוא ממי לקחם כמו שנבאר והוא שכתבו שכל שלא ידע שלא קבל מעות אלא מאחד ויצא המקח מתחת ידו הואיל ומן הסתם יודע ממי לקח יש כאן עדות כעד אחד אבל לא כשנים:

14 וכן גדולי המפרשים סוברים בשתיהן שכל שהוא יודע שנאמן בהם כעד אחד ולא כשנים ופירשו בשמועה זו ניחזי זוזי ממאן נקט שנשאל לאותם השנים האדוקים בטלית וכגון שאין כפירת ממון ביניהם אלא שזה מודה לחברו שהוא נתן המעות אלא שאומר אני לקחתי תחלה ולי נתרצה המוכר ומשכתי אלא שהקדמת ונתת מעות וכבר ידעת שאין קונות והוא שואל מעתה נגמור הדין לאותו שנתן מעות ומסתמא לא נתרצה המוכר אלא לו ומשיכה בלא רצוי מוכר אינו כלום ולא שנשאל למוכר שהמוכר אינו נאמן בכך כדי להוציא ממון על פיו אלא כעד אחד לבד לשבועה וכן הענין והפירוש באותה האמורה בקדושין ואי אתה יכול לפרש שנשאל למוכר ולענין שבועה שהרי על הוצאת ממון הוא טורח שעל מה שאמר אין מקחו בידו אינו נאמן ורוצה לומר לו להעמיד הממון ביד האחד על פיו הוא שואל ניחזי זוזי ממאן נקט ר"ל להעמיד הממון ביד אותו שהוא מעיד לו ואין המוכר נאמן בכך אלו היה מחלקת בה בין שניהם אלא שאין מחלקת ביניהם בנתינת המעות אלא למי נתרצה ועל הדרך שביארנו ואף הם מביאים ראיה לפירושם שאם היה מחזר בעל התלמוד בשאלה למוכר ישיבהו בשמת או שאינו לשם אלא שלדעתי אין זו ראיה שמאחר שהוא אומר בשאין מקחו בידו שאינו נאמן אלמא שהוא לשם ועל זה הוא שואל ניחזי זוזי ממאן נקט ואף כשתפרש בשאלה למוכר אי אפשר לפרש שאינו לשם שהרי כשהוא לשם אתה עוסק עד שאתה אומר עליו שאינו נאמן ומ"מ יש ראיה שאם בשאלה למוכר אתה עוסק ושיש כפירת ממון ביניהם והוא שכל אחד מהם אומר אני נתתי המעות והרי יש כאן ודאי רמאי שדינו כי יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת גדולי הרבנים כמו שיתבאר ואף לדעת החולקים בסברא זו הא מ"מ אמרו עליה בגמרא מי יימר דאיכא רמאי ולא אקשי בה תינח מציאה וכו' אלמא שאף במקח וממכר כן ותירצוה כשקבל משניהם ואין כאן ודאי רמאי שכל אחד חושב שאליו נתרצה המוכר ולמדת מפירושם שכל שהמקח אינו בידי המוכר אין המוכר נאמן אלא כעד אחד דעלמא הא כעד אחד מיהא נאמן:

15 וחכמי האחרונים שבצרפת מפרשים אותה בשאלה למוכר והם גורסין ולא ידע ולא לענין הוצאת ממון שכל שאין בידו אינו נאמן אלא שאם ידע לא גרע מעד אחד דעלמא והרי זה שאמרו אין מקחו בידו אינו נאמן פירושו כשני עדים אבל כעד אחד נאמן וא"כ נחזי זוזי ממאן נקט ויהא נאמן בכך להביא את שהוא מכחישו לשבועת התורה ואת שהוא מסייעו יטול חציה בלא שבועה וזו שבקדושין צריך לפרש לדעתם נחזי זוזי ממאן נקט ונשביע את האחד על פי המוכר ולא יהא כדין מוציא מחברו ומ"מ נראין הדברים דעל הוצאת ממון היא אמורה כמו שכתבנו למעלה ולא על ענין שבועה ועוד שהרי אין זו כשבועת עד אחד דעלמא ששבועת עד אחד ליפטר היא ולא ליטול:

16 יש שפרשו שאף במקחו בידו מוכר אינו נאמן ומפרשים ניחזי זוזי ממאן נקט האמור בקדושין על ריש השמועה במי שמקחו בידו ואמר שאף בזו ניחזי זוזי ממאן נקט ורוצה לומר בעדים ואף במקחו יוצא מתחת ידו וגדולי המפרשים דחו פירוש זה דחיה גמורה ופרשו שאין צריך לומר בשאין עדים ממי לקח המעות שהוא נאמן מתוך שאפשר לו לומר לא נטלתי מאחד מהם אלא אף אם יש עדים שנטל מעות מאחד מהם נאמן הוא לומר מזה נטלתי הואיל והמקח תחת ידו אלא לא שאלו שם נחזי זוזי וכו' אלא אשאין מקחו בידו:

17 ויש מפרשים נחזי זוזי ממאן נקט בשאלה למוכר ולהעמיד הטלית ביד מי שהוא מעיד עליו שנתן ואע"פ שאין מקחו בידו הואיל ואף זה תפוש בטליתו תהא תפישתו עם סיוע עדותו של מוכר כעדות שלם להפקיע תפישתו של האחר ומ"מ זו של קדושין אינה עולה לדבריהם כהוגן ופרשוה כשאף המוכר עצמו אינו יודע והם גורסין ולא ידע והרבה ראיתי טורחים לפרש בכל אותם שגורסין ולא ידע מפני מה לא פרשוה בנקט מהם ולא ידע מאי מיניהו ולדעתי אינה שאלה שאינו מצוי בלוקח מעות מאחד לבד שלא יהא זכור ממי לקחם כמו שבארנו למעלה:

18 וגדולי הפוסקים אף הם פרשוה בהלכותיהם ולא עלתה בידם כהוגן וכבר רמזנו שטתם למעלה בשם גדולי המחברים:

19 שאר טענות שהיו בין מוכר ללוקח כגון זה אומר מכרת לי וזה אומר לא מכרתי או ששניהם מודים במכירה וחולקים בנתינת הדמים או באיזה תנאי שזה אומר כך היה וזה אומר כך היה יתבאר בכלן במקומו שהמוציא מחברו עליו הראיה אלא שמשביעו הסת כשאר הדינין ואם יש עד אחד או הודאת מקצת משביעו שבועת התורה:

20 במסכת שבועות התבאר בחנוני והוא שבעלי בתים רגילין אצלו ליקח כל מה שהם רוצים ממנו מעט מעט מסחורתו או מטבע בשכר חליפין עד שיצטרף לחשבון גדול ופורעין לו ואמר לו בעל הבית תן לבני בסלע חטים או לפועלי בסלע מעות ואמר לו החנוני הן ולאחר זמן הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הרי הפועל או בעל חוב נשבע שלא נטל ונפרע מבעל הבית וחנוני נשבע שנתן ונפרע מבעל הבית והתבאר שם ששבועת הפועל במעמד החנוני שמא מתוך כך יתביישו זה מזה ויזהרו על שבועתם ושבועה זו משבועות המשנה שהם בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שאתה רואה בשבועה זו שעל כל פנים אחד מהם בא לידי שבועת שוא אין אנו חוששין לכך ומכאן אתה למד למשנתנו שאפילו טענו בטלית זה בדרך שאי אפשר שלא לבא אחד מהם לידי שבועת שוא כגון שאינה בדרך שיהא באפשר לומר שמא שניהם הגביהוה כאחד רשאי לישבע כל אחד מהם שחציה שלו אלא שזה אומר אני הגבהתי אותה ואחר זמן להגבהתי בא זה ותקפה מצד אחר וכן חברו טוען עליו אף בזו חולקין בשבועה ואע"פ שאחד מהם בא לידי שבועת שוא בודאי:

21 במסכת בבא קמא התבאר על שור שנגח פרה מעוברת וראו עדים את נגיחתה מרחוק ולאחר שעה באו אצלה ונמצאת פרה מתה ועוברה מת בצדה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ונמצא שאין בעל השור חייב בנזקי הולד או שמא אחר נגיחה ילדה ומכח הנגיחה מת הולד והרי בעל השור חייב אף בנזקי הולד הרי בעל השור משלם לפרה כדינו חצי נזק לתם ונזק שלם למועד אבל לולד אינו משלם כלום שהמוציא מחברו עליו הראיה ואין אומרים ממון המוטל בספק חולקין אף בדבר כזה שראוי לבית דין לספק עליו ואפילו אמר הניזק בריא והמזיק שמא כמו שהתבאר שם ואין צריך לומר בשמא ושמא או בבריא ובריא:

22 וכבר בארנו במשנתנו שכל שאחד מהם תופש בו נוטלו בלא שבועה הואיל ונעשה חברו מוציא במה שתפש הלה ומ"מ שאר הטלית הואיל ואין אחד מהם מוחזק בו חולקין בשבועה כמו שבארנו ויש מפרשים שמועה זו של סמכוס במחליף פרה בחמור וילדה הנזכר בפרק השואל וכן יראה ממה שאמר ולרבה בר רב הונא דאמר אמר סמכוס אפילו בריא ובריא ודברי רבה בפרק השואל הם ומ"מ לענין פסק זה וזה שוין: