מאירי על בבא מציעא ע׳

1 השכיר לו דבר שבמשקל כגון כלי כסף וכלי נחשת והוא מתנה להחזירם לו במשקל אע"פ שלא נתחייב בכך בכל שבא מחמת המלאכה מותר שהכלי מתקלקל כלו בתשמישו ומתישן ומזדלזל וזהו הפחת הנכלל בדמי השכירות אבל פחת חסרון המשקל הוא פחת אחר שאינו בכלל בדמי השכירות ויכול להתנות עליו ודברים אלו כלם כשאין הבעלים שם כגון שהשכיר את הספינה ולא הלכו הבעלים שם הא אם הלכו בעלים שם אינו משלם אלא שכרה אין תנאו עושהו יותר מן השואל ואם בעליו עמו לא ישלם כמו שיתבאר:

2 אין מקבלין נכסי צאן ברזל מישראל כגון שיאמר הילך עשרים צאן בשוה מאה דינרין הטפל בהם למחצה שכר גיזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה דינרין הן הוזלו הן הוכחשו הן מתו ואין שכר עמלו מועיל בזו ודבר זה לא הוצרך להשמיענו שהרי אף במחצה שכר ומחצה והפסד נאסר אלא אם כן בשכר עמלו כמו שביארנו במשנה כל שכן במחצה שכר וכלו הפסד אלא שבא להתירן מן הגוי ולא סוף דבר ששאר הלואות אסורות בו אלא שהתחיל בהתירות אלו עד שמנה את כלן והחל בקלה שבהם והוא אבק רבית עד שמגיע אצל התמורה כמו שיתבאר במשנה שלפנינו בע"ה:

3 נמצא לפי מה שכתבנו שכל המלוה מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שחצי שכר שלו וכל ההפסד למקבל הרי זה רשע שהרי נעשה כלו כמלוה ונמצא חצי שכר כעין רבית רחוק לשכר וקרוב להפסד כגון שמחצה שכר למקבל וכל ההפסד שלו חסיד קרוב לזה ולזה כגון מחצה שכר ומחצה הפסד זו היא מדת כל אדם אלא שחכמים הצריכו בה שכר עמלו כמו שביארנו במשנה או בלא שכר עמל מחצה שכר ושני שלישי הפסד או שליש שכר ומחצה הפסד ורחוק לזה ולזה אינו כולל ענין אחר אלא שהוזכר בחנם דרך הזכרת חלוקות ויש מפרשים רחוק לזה ולזה שליש בשכר ושליש בהפסד ואין זה כלום שהרי טורח בשליש עסק הפקדון בחנם שהרי מלוהו שני שלישי העסק:

4 הסכימו הגאונים שמותר לאדם שיקבל עליו מעות חברו ושיהא כל אחריות הקרן עליו ושלא יטול כלום מן הריוח אלא שיהא הכל לבעל הממון הואיל ואין שום ריוח למקבל אין בזה רבית ומפני חמלתו עליו הוא שעושה כן ומתנה היא שהוא נותן לו:

5 כל מה שביארנו בקרוב לשכר ורחוק להפסד לא סוף דבר שיקבלו בעלים מחצה שכר וכל ההפסד למקבל אלא אף מחצה שכר לבעלים ושני שלישי הפסד למקבל אסור וכן ההפך ברחוק לשכר וקרוב להפסד שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד אלא שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובותיהם ובפרק המקבל יתבארו מקצת דברים בדיני העסק:

6 מעות של יתומים אסור להלוותם ברבית ומ"מ מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד והוא שאמרו בשקלים ירושלמי ר' אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לר' מני אמר ליה אי בעית דליהוי פסידא עלך ורוחא ליתמי ולך שארי שכל אבק רבית כזה בנכסי יתומים לא גזרו:

7 נכסי יתומים שאין להם אפטרופוס מצד אביהם ויש להם מעות אין אומרים להעמיד מעותיהם ביד בית דין ולמסרם להם על יד על יד לצרכם שאם כן הקרן כלה ואוי לו לנאמנות המפסיד אלא מחזרין בית דין אחר אדם הגון ונאמן שונא בצע שאינו מכניס עצמו לחשד ולקבלת קללת חכמים ולא להיות סרבן לדיניהם ושיהו לו נכסים של שופי ולא של ערער ועסיקין ובית דין מוסרין לו את הממון קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"פ שאינו בעל ממון המיטלטל הואיל ואין בקרקעותיו ערער ועסיקין רצו בית דין להפקידם לבעל ממון המטלטל מצד שהמעות מצויות אצלו תמיד מחזרין אחר בני אדם שיש להם טמון וממון שאינו מתעסק בו כגון דהבא פריכא וכיוצא בזה ומקבלין בית דין אותו הממון במשכון ומ"מ משכונות של כלים ושאר דברים המסויימים שהם בעלי סימן אין מקבלין מהם שמא פקדון הם ויצאו בעלים ויתנו סימנן בבית דין ונוטלן ונמצאו היתומים קרחים מכאן ומכאן ואע"פ שהזהב יש בו סימן וכמו שביארנו שהמשקל סימן מ"מ אין דרך להיות הזהב הנפרך נפקד ביד אחר ולא להעמידו במקום שידי הגנב ממשמשת שם הואיל ואין בו תשמיש ושמא תאמר והלא משכונה עשו בה תקנת השוק שאם גנב ומשכן אין גנבה חוזרת אלא בדמים והבעלים דנין עם הגנב כמו שביארנו בבבא קמא מ"מ אין בית דין מכניסין עצמם לכך או שמ"מ נשבע זה שהלוה עליו כמה הלוה ואין ראוי להשביע את הבית דין ואע"פ שנאמנין בלא שבועה שמא לא ימצאו שם ואף היתומים אינן בני שבועה שאינם יודעים עיקר הענין ושמא תאמר יכתבו בית דין שטר על זה שטרא עביד דמירכס או שמא אין תקנת השוק אלא לקרן או שמא אין זה משכון הגמור ואינו אלא אחריות בעלמא ואין בו תקנת השוק:

8 ומ"מ יש מפרשים בזו דוקא בשזה אינו אמיד וחוששין שמא גנבו או לקחו מן הגנב בזול או נפקד אצלו אבל באמיד אף לנותן סימניו אומרין לו שזה לקחו ומ"מ אם היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין לומר שם לקוחים הם בידו טעם זה בטל ואף בשאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש לחוש שבעל הפקדון מסרו בעדים וכבר כתבו גדולי הפוסקים שכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בלקוח היא בידי שלא נאמר כך אלא מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים וכו' ואתה צריך בזו לדהבא פריכא ולכיוצא בו על אחד מן הטעמים שהזכרנו וכל שלא מצאו בעל הממון מיהא מוסרין לבעל קרקע על הדרך שביארנו:

9 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי בביאור מי שמותר להלוותו או ללות ממנו ברבית ואמר על זה אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולווין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר הר"ם צאן ברזל הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו וכבר פרשנו ענין זה הלשון בכתובות:

10 אמר המאירי אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכבר ביארנו למעלה ענין צאן ברזל כגון שיאמר לו הילך מאה צאן שוות מאה סלעים הטפל בהם למחצה שכר גזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה סלעים אם מתו או הוכחשו או הוזלו ויש מפרשים בו שכל הפירות למקבל ונותן לו בשכרן עשר סלעים בכל שנה או כמו שיתנו ביניהם ואע"פ שנראה כשוכר הואיל וכך מקבל איזה דבר להטפל בו בתורת עסק כל שחייב באחריותו נקרא מלוה ואין שכירות אלא בדבר שמשתמשין בגופו כגון פרה לחרוש והדומים לזה נמצא עכשו שהכל מלוה ושכר מעותיו הוא נוטל ודבר זה לא הוצרך להשמיענו אלא להתירה מן הגוים בא ללמדה ואע"פ שגדולה הימנה מותרת בהם זו ואין צריך לומר זו שנה במשנתנו ויש מפרשים מפני שצד התר אחר יוצא ממנה והוא ממה שאמרו שאין מוכרין בהמה גסה לגוים ושמא תאמר בקבלת צאן ברזל כשלו היא וכשמחזירה לגוי הרי הוא כמוכרה מתחלה בא ללמד שמותר ואח"כ בא להשמיענו היתר רבית גמורה לגוי ואמר לווין ומלוין להם ברבית ולא סוף דבר גוי גמור אלא אף בגר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ואע"פ שאתה מצוה להחיותו:

11 זהו ביאור המשנה וכן הלכה:

12 המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל אמר הר"ם ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של נכרי הוא כגון שהגוי נתן לישראל מעות ברבית וכשירצה להחזירם לגוי אין ראוי שיתנם לישראל אחר ויאמר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו אלא צריך שיתן אותו ממון ליד הגוי וישוב הגוי וילוהו לישראל האחר וזהו טעם מדעת הנכרי:

13 אמר המאירי מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' פירשוה בגמ' בענין זה ישראל זה לוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור שהרי ישראל זה השני לוה אותם לגמרי מזה ומקבל לו אחריות הלואה ונותן לו רבית ואלו רצה הגוי נפרע מן הראשון מצד אחר והוא נוטל רבית מזה וזהו האמור במשנה זו אבל לא מדעת הישראל וזהו רבית קצוצה ומה שהתירו בשהוא מדעת הנכרי פירשו בגמ' כן אם העמידו אצל הגוי מותר פי' אם ישראל זה הראשון העמיד את השני אצל הגוי ואמר לו הילך מעותיך שאני מביא לך וישראל זה חברי לוקחם ומעלה לך כדרך שהייתי אני מעלה מותר ודוקא שאמר לו הגוי הניחם על גבי הקרקע והסתלק מאחריותם כאלו נתת לידי ואח"כ אמר לזה האחר שיטלם ואין צריך לומר אם נטלם הגוי ונתנם מידו לישראל חברו ואין אומרים הואיל והוא העמידו אצלו על דעתו הוא סומך וכאלו נעשה שלוחו אלא מאחר שנסתלק נסתלק אבל אם בעוד שהיו עדין בידו אמר לו תנם לו אסור שאין שליחות לגוי כלומר אין ישראל נעשה שליח לגוי להיות שלוחו כמותו והרי שהגיעו מידו ליד חברו ואסור:

14 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

15 בהמת ישראל שיש לגוי שותפות בה פטורה מן הבכורה אפילו לא היה לגוי אלא אחד באלף הן בפרה הן בולד הואיל ולא הובררה חלק הגוי ואם הוברר חלקו באבר אחד כגון יד או רגל וכיוצא באלו כל שאלו נחתך חלקו נעשה בעל מום פטור כמו שיתבאר במקומו:

16 ישראל שקבל בהמה מן הגוי למחצה שכר פטורה מן הבכורה וכן נכרי שקבלה מישראל אפילו קבלה ישראל מגוי כצאן ברזל והוא שקבלה בממון קצוב ואם פחתו פחתו לישראל אלא שחולק בשכר אע"פ שברשות ישראל הן והרי הן כקנינו פטורין מן הבכורה אף אותן שיגיעו לחלקו הואיל ואם מתו הבהמות ולא ימצא ממון אצלו הרי הוא חוזר על הולדות כעין אפותיקי שהרי אומר עליהם פרתו ילדתן יד גוי באמצע הוא ומ"מ ולדי ולדות חייבין הא כל שלא חלקו אין ברירה ואפילו ולדי ולדות פטורין:

17 ולדות שאמרנו שפטורין לא סוף דבר הן עצמן אלא אף כשנתעברו וילדו נקראו ולדות לענין זה שהרי כל שיש לו חלק אף באם פטורים והרי ביארנו הואיל והם אצלו אחריות כמי שיש לו חלק בהם הוא ולא נקראו ולדי ולדות עד שיולידו הולדות השניים שנסתלק אחריותו מן האמהות:

18 זה שביארנו שהמקבל צאן ברזל מן הגוים פטורים לא סוף דבר בשיש לבעל הבהמה חלק במחצה ולדות על שיטת הפירוש הראשון אלא אפילו היו כל הולדות למקבל ונותן לבעל הבהמות עשר סלעים בכל שנה והוא על שיטת הפירוש השני פטורין ואע"פ שאין לגוי בולדות כלום:

19 אע"פ שביארנו בגוי וגר תושב שמלוין להם ברבית מגזרת חכמים שלא להלוותם אלא בכדי חייו לאכילה ולא לסחורה שמא מתוך שירגיל עצמו להיות כל אומנותו בכך יבא להלות לישראל ותלמיד חכם תורתו משמרתו ואף לסחורה מותר וכן ללות מהם מותר בלא שום פקפוק ובגולה מתוך שהצרות מתגברות והשעבודים קשים הסכימו הרבה מפרשים שהכל בכדי חייו וכל שכן במקומות שאין האומנות מצויה לישראל:

20 הרבה אזהרות נאמרו בתורה לאיסור הרבית אף בלוה ומוסף עליהם הזהיר את המלוה בלאו הבא מכלל עשה והוא לנכרי תשיך כלומר לנכרי יש לך רשות להשיך הא לישראל לא ואע"פ שכתוב בזה לאו בהדיא לא תשיך לאחיך וכן ולאחיך לא תשיך הוסיף עליו עונש איסור עשה מכח לאו הבא מכלל עשה ולמדת מסוגיא זו שזו שאמרו בספרי לנכרי תשיך מצות עשה פירושו איסור עשה לישראל שלוה חברו ברבית ולא כדברי גדולי המחברים שמנאוה במצות עשה להלוות לגוי ברבית אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכן הענין בשמטה שגדולי המחברים מנה לנגוש את הנכרי במצות עשה לנגשו ולהצר לו ממה שאמרו בספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה ואינו כן אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל בחברו מכח לאו הבא מכלל עשה וכבר ראינו מי שהיה סבור לפרש בשני אלו עשה דוקא כדברי גדולי המחברים ומצד שהיו סבורים שאין דין לאו הבא מכלל עשה עשה נאמר אלא במקום שאין שם לאו מפורש בהדיא כגון מצרי שנתגייר והוא בתוך שני דורות וכגון בעולה לכהן גדול ואתה רואה סוגיא זו דוחה דבריהם לגמרי ואף במסכת חולין ובספרי את זה תאכלו מן הבהמה הא שאר בהמה לא נמצא אוכל בהמה טמאה באיסור עשה ואמרו שם אין לי אלא עשה לא תעשה מנין תלמוד לומר בגמל ושפן וחזיר אע"פ שיש בהם קצת סימני טהרה מבשרם לא תאכלו ואין צריך לומר שבכלל לאו זה אותן שאין בהם שום סימן של טהרה ולמדת שיש באכילתן לאו ועשה ואף גדולי המחברים הביאוה כן והדברים ברורים: