מאירי על בבא מציעא ז׳

1 כבר בארנו במשנה שכל ששנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו' שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ושאר הטלית שבאמצע חולקים בשבועה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמגלגלין זה לזה שבועה על מה שתחת ידם וגדולי המפרשים כתבו שאף מה שתחת ידם צריכין שבועה לא למדנו משמועה זו אלא שאם תפש זה מכאן הרבה וזה מכאן מועט שזכה כל אחד במה שתחת ידו אבל מ"מ דוקא בשבועה שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם והרי כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו':

2 סודר שקונין בו מן הקונה למקנה אין צריך לחתכו להיותו מוחלט ביד המוכר אלא כיון שנוטלו בידו הרי הוא כנפסק וכאלו כלו בידו ותלמידיהם של גדולי המפרשים כתבו בשם רבותיהם שאם אותו החפץ שקונין בו צריך למקנה ושאם לא הוא נשאר ערום הואיל ואם רצה לחתכו אינו יכול לחתכו לא קנה אבל אם אינו צריך לו קנה והרי הוא כנפסק ואע"פ שלענין גט אמרו גט בידה ומשיחה בידו אם המשיחה חזקה כל כך שאע"פ שהגט בידה אם לא תקפוץ ידיה אלא על הצד שהיא קופצת עכשו והוא רוצה למשוך את המשיחה הוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו ואין חשש לחוט להשבר אינה מגורשת ואם לאו מגורשת טעם הדבר מפני שלכריתות הוא צריך אבל בזו אין אנו צריכים אלא לנתינה ר"ל שיתן לו הקונה דבר זה שלו על שם שכמו שהוא מקנה לו דבר זה בלא שום הערמה כך הוא מקנה לו אותו דבר בלב שלם והוא הוא שנקרא קנין זה חליפין והרי מ"מ יש כאן נתינה ומ"מ צריך שיהא בסודר זה שלש אצבעות על שלש אצבעות שהוא ראוי לטומאה אבל פחות מכן אין זה כלי ואנו צריכין בקנין זה לכלי כמו שיתבאר ויש מפרשים שלא הוצרכנו לכך אלא בבא מבגד גדול אבל חתכת בגד קטן אף בפחות משלש אצבעות ואין זה כלום שאין זה נקרא כלי וגדולי המחברים כתבו שכל שיש בו שלש אע"פ שאינו אוחז ממנו שלש אם יכול לנתקו מיד המקנה ולהביאו אצלו קנה ויקשה לי על דבריהם שהרי למטה אמרו בפי' שאין אומרים הואיל ומ"מ אף לדעתם כל שאינו יכול לנתק צריך שיאחוז ממנו שלש אצבעות שהוא שיעור כלי:

3 טלית זה האמור במשנה שהוא נחלק אם הוא דבר שאין חלוקתו מפסידתו חולקין אותו בגופו ואם היה בריח של זהב ארוג בראשו אצל האחד אין אומרים יטול כל אחד חלק הסמוך לו ויזכה הלה בכל הזהב אלא חולקין לארכו ונמצאו חולקין אף בזהב ומ"מ כל שחלוקה שבגופו מפסידתו ואינו ראוי להם חולקים אותו בדמים כמו שיתבאר למטה:

4 מלוה ולוה שנמצאו שניהם אדוקים בשטר חוב שלהם מלוה אומר שלי הוא ר"ל שלא פרעתני ונפל הימני ותפשת בו מצד זה או תקפתה ממני ולוה אומר הן שלך היה אלא שפרעתיך אם המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר שנמצא השטר מקויים בלא הודאת הלוה נשבע זה שחייב לו חציה וזה שאינו חייב לו חציה האחר ויחלוקו ואם השטר ממנה יפרע חמשים ויפטר כלל ידוע לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אם אין המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר ונמצא שאלו טען הלוה שטר זה מזוייף הוא היה רשאי בכך הרי הלוה נאמן שאפי' היתה כלה ביד המלוה כל שאינו יכול לקיים שטרו רשאי הלוה לומר כתבתי ופרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאע"פ שהלוה מודה בשטר שכתבו הואיל והוא עצמו בא לפסלו מצד אחר צריך המלוה לקיימו מצד אחר ואם אינו יכול לקיימו מצד אחר נאמן הלה בפרעתי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ אין קורעין את השטר אלא מניחין אותו בידו שמא יקיימוהו אח"כ וכל שיקיימוהו אח"כ הרי הוא כשאר השטרות ורבותי כתבו שאם תבע לוה להוציאה מיד מלוה מניחין אותו ביד בית דין ולא יראה לי כן:

5 דבר זה אין בו הפרש בין ששניהם אוחזין בטופס בין ששניהם אוחזין בתורף בין אחד מהם אוחז בטופס והאחר בתורף וכן אין בו הפרש בין שזה נוטל הרבה וזה מעט בין ששניהם נוטלין בשוה שאחיזת שטר מיעוטה כרבה כך יראה מבין ריסי ספרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פוסקים בשמועה האמורה בכאן שלא נאמרה חלוקה זו אלא בשאחיזתם שוה שניהם בטופס או שניהם בתורף אבל אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ר"ל ששמין שעור שווי של כל אחד מהם כדין אחיזת טלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר נשבעין וחולקין בשוה ואם היו שניהם תופשין בראשי השטר והיה ענין התורף קרוב אצל האחד יאמר הלה שיחלקו לארכו עד שיבא התורף שוה לשניהם על הדרך שבארנו בטלית:

6 אח"כ צריך אתה לידע מהו טופס ומהו תורף ותדע שגדולי הצרפתים פירשו שמקום התורף הוא עקר השטר ועצמותו ר"ל פלני לוה מפלני מנה ביום פלני שזהו מקום מלוה ולוה וסך המעות והזמן ושאר נסח השטר כלו ויפויין שבו הוא הטופס ונזכרים בו גם כן מלוה ולוה ומעות והוא בחזרת ענין השטר בשטה אחרונה ובשאר מקומות שבשטר כגון מה שתראה תמיד פלוני הנזכר ופלוני הנזכר ומעות הנזכרים אבל הזמן אינו נזכר בטופס כלל וכשם שיש לתורף יתרון על הטופס בענין הזמן כך יש לטופס יתרון על התורף בענין עדים שהעדים הם מן הטופס לדעתם ולא מן התורף וכשאנו משיבים להם על מה שאמרו בכאן טופס למה לי אדרבה היה לו לומר תורף למה לי ששטר בלא עדים אינו כלום הם פירשו ששמועה זו באה לדעת האומר שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והרי היא כמי שיש עליו עדים וא"כ לא היה לו לשאול כן אלא מן הטופס שאין הזמן נזכר בו כלל ושטר בלא זמן אינו כלום ומפני זה תירץ שאף בלא זמן שטר גמור הוא לענין בני חורין ואין לנו בה אלא ששמין שטר שאין בו זמן בערך אל שטר שיש בו זמן כמה הוא פחות שוויו מצד שהשטר שאין בו זמן אינו גובה ממשועבדים ונוטל אותו שתפש בתורף יתרון זה והשאר חולקין:

7 אלא שמ"מ ראוי לך להקשות לדבריהם ואף נוטל את התורף היאך יגבה ממשעבדי אחר שאין העדים בידו ואף לדעת האומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מ"מ לקוחות אין מאמינין בכך אע"פ שהאומר כן ר"ל שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו הוא אומר כן אף לענין משעבדי כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך בשמועת ההוא גברא דמשכין פרדסא וכו' מ"מ דוקא כשהעדים חתומים בשטר אבל בזו אין כאן עדים כלל והיאך גובה מן המשועבדים בהודאתו:

8 ויש מקשים עוד לפירושם ואף בטופס עדין היאך מועיל כלום אחר שאין שם מלוה ולוה ומעות ואם מפני שטה אחרונה הרי אמרו אין למדין משטה אחרונה אלא שזו אינה קושיא אצלי כמו שפרשתי שבהרבה מקומות הם נזכרים בתוך השטר ומ"מ שאר הדברים שכתבנו קשה לפרשם לדבריהם:

9 ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שלפנינו שהתחלת השטר שבו הארכת לשון הענין ויפוי וקנין שלו הוא הוא הנקרא טופס והזמן כתוב בו מפני שרגילין היו לכתוב הזמן בראשונה כמו שאנו עושים היום בשטרי הכתבות אבל התורף הוא מאותן הלשונות ולמטה והוא מקום מלוה ולוה ומעות ועדים ודברים אלו ר"ל מלוה ולוה ומעות ועדים אינם נזכרים כלל בטופס ומפני זה שאל טופס למה לי ופירש בו שהוא נוטל מה שפוחת חלק התורף מצד שאין בו זמן:

10 ונמצא לענין פסק שאם תפרש טופס ותורף כדברי חכמי צרפת אחיזת הטופס ואחיזת התורף שוה שהרי הואיל ופסקנו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין יתרון לתורף על הטופס ולא עוד אלא שאף הטופס שוה יותר ולפירושי חכמי הדורות שלפנינו התופס את התורף נוטל את הכל חוץ מפחת מה שאין בו זמן ויש משיבין על פירוש זה ממה שאמרו במקום אחר הכותב שטרי הלואה צריך שיניח מקום מלוה ולוה ומעות וזמן ובמסכת גיטין קראו לזה תורף ומ"מ יש לומר שנתערב שם הזמן עם האחרים מפני שלענין זה ודאי שוה לאחרים ר"ל שהכותב טופסי הלואה צריך להניח לו מקום אבל מ"מ רגילים היו לכתבו עם הטופס על הדרך שאנו עושין עכשו בכתבה כמו שבארנו:

11 זה שכתבנו ששטר שאין בו זמן אינו גובה מנכסים משועבדים יראה לי שאפילו נתברר שקודם המכירה נעשית כגון שנתקיים השטר בחותמיו וכבר מתו קודם המכירה אעפ"כ אין גובין בו ממשועבדים שלא חלקו חכמים בדבריהם ליתנם לשעורין הגע עצמך במלוה על פה שלא אמרו בה שאינה טורפת אלא משום דלית לה קלא אילו נתברר שכבר ידע זה בהלואה זו ושלא נפרעה כגון שידע בהלואה ושאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וידע על פיהם שלא נפרעה ושהתרה בו המלוה תאמר עליה שתהא גובה מאותם לקוחות ודאי לא ואף בזו כן ואע"פ שבהכיר בה ולקחה אמרו שאינו גובה לא את השבח ולא את הפירות אלמא שהידיעה משנה את הדין בזו הרי היא כסבר וקביל ולא עוד אלא שהיא כעין ראיה לדברינו שלא אמרוה אלא בהכיר בה שהיא גזולה הא הכיר בה שהיו עליה בעלי חוב לא נשתנה הדין בדעתו לא לשבח ופירות כמלוה בשטר ולא לגוף הקרקע כמלוה על פה:

12 חלוקה זו שהזכרנו בשטר אינה אלא לדמים שאם תאמר בחתיכת השטר הרי הפסידו הכל וכלל גדול בדבר כל שאם יחלק בגופו ראויים החלקים לשניהם יחלק בגופו וכל שאין החלקים ראויים כגון זה וכגון בהמה טמאה חלוקתם בדמים כמו שבארנו למעלה:

13 המוצא שטר חוב בשוק אפילו מוצא בו קיום בית דין שניכר שכבר ירד המלוה לדין עליה עם הלוה ומתוך כך קיים את שטרו ונמצא שאין כאן חשש כתב ללוות ולא לוה ולא הגיעה ליד המלוה שהרי הגיעה לידו או אפילו אפשר שהגיע לידו בלא הלואה אין כאן לחוש שאם כן היה הנטען אומר כן ולא היתה הטענה בהצרכת קיום חתימות אעפ"כ לא יחזיר שמא נפרע וכל שכן אם אין שם קיום שיש כאן חשש כתב ללות ולא לוה ואפילו חייב מודה שלא פרע לו כלום שמא קנוניא עשה לטרוף מן הלקוחות שלא כדין לפיכך כל שאין שם אחת מחששות אלו יחזיר כיצד היה השטר זמנו בו ביום שאין חשש לקנוניא שהרי בו ביום נעשית ואין כאן טירפא או שנתפרש בשטר שאין בה אחריות נכסים שאין כאן עוד טירפא והיה מקויים שאין בה חשש כתב ללות ולא לוה והיה חייב מודה שלא פרע לו כלום שאין כאן חשש פרעון יחזיר והוא הדין שאם הוא מודה שלוה ולא פרע אינך צריך לקיום אלא כל שאין שם חשש קנוניא יחזיר יש מי שאומר שכל שהיא תוך זמן אין בה חשש פרעון ואין אנו צריכין להזהר אלא מחשש קנוניא וכתב ללות ולא לוה ואין זה אלא שגגה שהרי למטה אמרו שאף לפרעון בן יומו חוששין:

14 מצא שטר כתבה אע"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה שאע"פ שלא נתנה כתבה לגבות מחיים שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא עושה עמו ואם לא היה שם חשש קנוניא כגון שנעשית בו ביום או שנתפרש בה שאין שם אחריות נכסים אם הבעל מודה ואומר שעשאה ולא פרעה ולא עשה לה כתבה אחרת יחזיר לאשה ואם אינו מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה: