מאירי על בבא מציעא ח׳

1 יתבאר מסוגיא האמורה למטה בפרק זה שאם שטר זה הנמצא אין בו קנין יש לחוש בו חששא אחרת והוא לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי הא בשטרי אקנייתא אין לחוש כן שהרי מזמן הקנין טורף כמו שבארנו במסכת ראש השנה ומ"מ בכתובה אין לחוש לכך שאין דרך לכתוב כתבה אלא משעת נשואין:

2 המגביה מציאה לחברו ר"ל במצות חברו כגון ראובן שאמר לשמעון הגבה מציאה זו לעצמי והלך לשם בשליחותו והגביהה קנה חברו המשלח ואם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולדון בעצמו כן מאחר שלא באה עדין ליד ראובן הרי היא גזלה בידו שמאחר שהגביהה סתם במצות ראובן הרי היא כמו שהגביהה ראובן עצמו ואין צריך לומר שאם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהם שהיא גזלה בידו ויצא לנו דבר זה ממה שאמרו במשנה השניה שנים שהיו רוכבין על בהמה וכו' ובזמן ששניהם מודים חולקים שלא בשבועה שנתברר לך ממנה שאם אמר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי ומחצית לצורך חברי שצוני בכך וכן שמעון אומר כיוצא בו חולקים בלא שבועה ואלו אמרנו שהגבהה שאחד עושה בשביל חברו אינה הגבהה נמצא זה הטלית אינו מוגבה כלל והרי הוא כאלו מונח על גבי קרקע ולא קנה אחד מהם אלא שלמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו על הדרך שביארנו:

3 האומר לשלוחו צא וגנוב פטור המשלח שאין שליח לדבר עברה ושותפים שגנבו חייבין בכפל אבל בתשלומי ארבעה וחמשה יש צדדין שהם חייבין ויש צדדים שהם פטורין וכבר כתבנוה בפרק מרובה:

4 חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח שאע"פ שאמרו על החרש שתקנו לו לזכות במציאתו כבר הוזכר טעם הדבר במקומו דלא ליתי לאינצויי ובזו הואיל והפקח מוחל על כבודו ואינו קונה אין טענה עוד לחרש הא חרש שמצא או שני חרשים שמצאו זכו במציאתם מדברי סופרים מן הטעם הנזכר:

5 החורש בשור וחמור והוא הדין לכל בהמה טהורה עם טמאה לוקה מן התורה ולא סוף דבר חורש אלא אף הזורע בהם או המושך בהן את הקרון או שמנהיגן על איזה צד קרון שהיו שור וחמור מושכין אותו אף היושב בקרון לוקה וכן פסקו גדולי המחברים ואע"פ שלא הנהיג שהבהמה מרגשת בישיבתו והולכת ונמצא שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך וכן אם היה שם אחד יושב בקרון ואחד מושך או מנהיג שניהם לוקין כדין שנים או אף מאה שהנהיגו כאחד שכלם לוקין ומכאן אני אומר שהלכה רכוב לחודיה קני שהרוכב הוא בדמיון היושב והרי חייבנוהו לענין כלאים ומ"מ אותם שפוסקין ורכוב לבדו בלא הנהגה אינו קונה אף הם פוסקים לענין כלאים שאין היושב חייב ולא יראה כדבריהם:

6 לדעת האומר שאין הרכיבה קונה פירושו אפי' עם תפישת המוסרה בידו והוא ראשים היוצאים מפרומביא שבפיה שתפיסת המוסרה אינה כלום בלא הנהגה ולא זכה בה אדם לא במציאה ולא בנכסי הגר ולא סוף דבר באלו אלא אף מחברו במקח וממכר לא קנה שהרי הבהמה אינה נקנית במסירה אפילו הגסה ומ"מ דבר הנקנה במסירה כגון ספינה אם היו שם דברים העשויים למסרה אינו צריך למסור גוף הספינה אלא דיו במסירת אותו דבר העשוי למסירה במקח וממכר שהרי בכאן לדעת מה שהיינו סבורים שהבהמה נקנית במסירה היינו אומרים בו שמחברו קנה ולא היינו צריכים למסירת ראש הבהמה או גופה ומעתה הוא הדין בספינה אם יש שם דברים העשויים להנהיגה בהם ולמסרה הא במציאה ונכסי הגר לא קנה עד שימסור חלק מגופה של ספינה: