מאירי על בבא מציעא ס״ט

1 שכר זה שפוסק עמו כל אחד לפי שטרח כתבו גדולי הפוסקים שצריך לפסקו עליו בכל יום עד שישלמו ימי השותפות לא שיפסוק לו שכר מועט לכל הזמן ואם רצה לפסוק לכל הזמן פוסקין על הדרך שביארנו במשנה שיטול המתעסק שני שלישים בריוח ויקבל עליו החצי בהפסד או שיטול החצי בריוח ויקבל עליו שליש בהפסד ומ"מ דוקא בסחורה שנעשה עליה חנוני שמתבטל מאומנותו לגמרי וכל עסקו אינו אלא בזה וכמו שאמרו המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אמן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו שולטות על החנות בשעה שמתעסק באומנותו אבל מי שיש לו עסק כזה ואינו מתבטל כל כך דיו בשכר מועט וכל שהתנה עמו לשכר אפילו מועט ואפילו לכל ימי התעסקותו וכן אפי' לא היה לו עסק כזה אלא שמ"מ אין זה המסור לו דבר שיצטרך להתבטל עליו מאומנותו כל היום והוא מה שאמרו למטה שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר ר"ל שהתנה עמו כל שישביח יתר על שליש דמיו של עכשו יהא שלך ר"ל ששמוהו עכשו בשלשים ונמצא השליש בעשרה ואמר לו כל שתשביחהו עשרה ר"ל שיהא שוה ארבעים ביני ובינך וכל שתשביחהו יתר מזה טול בשכרך מותר ואע"פ שאפשר שלא יהא שם מותר שליש ופרשנוה בשיש בהמה לזה המקבל ונמצא שאין טרחו ממרבה בשביל אלו ברכת הבית מרובה וגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו בהמה קוצץ לו דבר מועט לכל ימי שתפותו והוא שאמרו ריש עגלא לפטומא כלומר כששמין עגל לפטם למחצה שכר נותנין לו הראש מוסף על חצי הריוח ואין צריך לפסוק לו שכירות בכל יום כפועל בטל שאין צריך להתבטל מאמנותו כל היום שהרי די לו לטרוח בהם פעמים ביום אלא שמ"מ יראה שצריך להעלות להם מזונות אבל דבר שנעשה חנוני עליו ומוכר כל היום פוסק לו שכירות בכל יום כפועל בטל ואף לשטה זו אפשר לפרש בענין בין מרובה בין מועט כמו שפירשנו שאם התנה עמו הכל לפי תנאו ומ"מ כל שנעשה עליו חנוני שתהא פסיקה זו בכל יום הן מרובה הן מועט הואיל ובכל יום היא ולפסוק הלכה כן ובדבר שאין בו בטול מלאכה כל היום שיקוץ לו דינר וכיוצא בו לכל ימי השתוף ומעתה אף בדבר שנעשה חנוני עליו אם היו לו מנה מאתים בסחורה הנמכרת בחנות אף בזו קוצץ לו דינר שהרי אף הוא היה מתבטל במכירה שלו וכן כל כיוצא בזה ויש חולקין בזו מפני שבכל שעה הוא צריך להתעסק בשלו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

2 היו לזה המפטם בהמות שבארנו שאינו צריך אף לראש עגל וכיוצא בו אלא אף בספק שכר דיו והוא מותר שליש והוא הדין בשכר מועט ביותר אם מסרו לאחד ממקבלי טובה שלו כגון אריסו וכיוצא בזה אין צריך לכלום וכל שכן אם קנה חלקו בבהמה זו בעצמה התבאר למטה שמעשה היה באחד מן החכמים שמסר מעות לאריסו ליקח בהמות לפטמן למחצה שכר וכשהיה חולק עמו היה נותן לו הראש מוסף על חצי הריוח ונמלך האריס והשתתף עמו במעות לקנות חצי הבהמה עמו וחשב שיכפול לו שכרו בכך וליתן לו הראש מצד עמל חלקו כבראשונה והאליה מצד הדמים שהיו לו עמו כשבאו לחלוק ראהו חולק באליה ונוטל חלקו ושתק לו ולאחר כן ראהו חולק בראש ואמר לו והיאך אתה חולק בראש ולא דיה לצרה של אליה שאפילו הדרת הראש אתה מעביר לי בה את הדרך ואמר לו מאחר שאתה שותף וטורח בשלך גם כן אין כאן חשש רבית ואם מפני שאתה טורח מעט בחלק שלי והיה ראוי להעלות לך שכר מועט סתם אריס משעבד עצמו לבעל קרקע בטובת הנאה שמרויח עמו בשדותיו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא בשהיו לו מתחלה בהמות או שלקח עמו בשתוף אבל אם לא היו לו אלא שמאותן שמסר לו זה זכה בחצי ריוח עד שחלקו בהמה או בהמות אין שכרו מתמעט בכך שהרי עצמה של סחורה היא זו:

3 פירשו בתלמוד המערב שהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצה שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ר"ל שגרם לו הפסד ועכורי רוחא אבל אין מוציא ממנו בבית דין כלום שמא אפילו עשה לא נזדמן בו ריוח ואפילו בריוח המצוי שמא יארע בו אונס ולא תאמר דוקא למחצה שכר שהרי זה אומר הואיל וחצי ריוח שלי רוצה הייתי לדקדק הרבה הא לשלוחו אם נתן לו מעות ליקח לו ולא לקח פושע הוא אלא אף בשליח אין לו עליו אלא תרעומת כמו שיתבאר למטה וכן אמרו עוד שם שאם ידוע שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו ר"ל שאם ידוע שלקח ומכר והרויח אלא שזה אומר לא בקיום שליחותו נתכונתי אלא דעתי היה לגזול ובשלי התעסקתי וקרן אני משיב ממנו מוציאין על כרחו ואינו נאמן בכך אלא אומרים כשלקחת ומכרת לשם שתוף נתכונת ועכשו אתה חוזר כך כתבוה קצת מפרשים ויראה מדבריהם שאם אמר כן בפני עדים קודם שיקנה וימכור שאינו מוציא ולא נתברר לי:

4 וכן אמרו עוד שם שהנותן מעות לחברו ליקח פירות למחצה שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין ומין אלא שלא יקח לא כסות ולא עצים ר"ל שלוקח מכל מין שירצה ואינו צריך לימלך עם בעל הבית ואם הפסיד בזו והדבר מוכיח שהיה מרויח באחרת אין בזו פשיעה שאף המפקיד נשען על בינתו ולא פרט לו איזה שאלו פרט לו ושנה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שמפורש בפרק הגוזל הא מכיון שלא פירט לו הרי הרשהו בכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים פירוש ששכרם מועט וטרחם מרובה ואין להם קופצים ויראה מפירוש זה שאפילו לא הזכיר לו שם פירות לא יקח את אלו ויש מפרשים שאין נכנסים בכלל מלת פירות ולדעת פירוש זה אם לא הזכיר לו אף פירות רשאי ליקח אף את אלו ויש דברים שנשארו בתלמוד המערב בספק והוא שאמרו שם הדא אמרה המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפות ויראה כגון שעשאו אריס או שכרו לעבוד קרקעו וזה ודאי פשיעה גדולה ודבר שאין בו טענה המבטל ספינתו של חברו מהו המבטל חנותו מהו ממה שכתבנו למדת מ"מ שאין נותנין עסק למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן לו שכרו על הצד שביארנו:

5 מקצת חכמים כתבו שבהרבה מקומות נוהגים עכשו ליתן עסק למחצה שכר ונשענים על מה שהנותן פוטרו משבועה שהרי היה לו למקבל לישבע כמה הרויח ובהנאת הפקעת שבועה זו טורח בחלקו של בעל הבית:

6 כבר ביארנו במשנה שכל שעושה ואוכל שמין אותו ושכרו ובפעולתו מעתה שמין את העזים ובלבד שיתן חלבן לשכר עמל ומזונות וכן רחלות בגיזתו ותרנגולות בביצתן אבל עזים בקום החלב ורחלות בצמר הנתלש מהם על ידי קוצים או שטיפת הנהר אין שמין שאין שכר זה מספיק לעמל ומזונות ואף כפועל בטל:

7 משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים בשנה ודבר זה יש מפרשים שבעלת תרנגולת אומרת לחברתה תני לי ביצים ואושיב תרנגולתי עליהם ואטרח בגדול אפרוחים בשכר שנים מהם ואמר על זה שמותר ואע"פ שאין בעלת ביצים נותנת שכר עמל ומזון שאין זה אלא דרך שכירות ואין אחריות הביצים על בעלת התרנגלת ויש מפרשים בה שבעלת ביצים שוכרת התרנגולת וטורחת בהושבה וגדול ואין זה אלא שכירות ומותר אע"פ שנמצאת בעלת ביצים חייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר ושמא תאמר מה בא להשמיענו בהיתר זה שמא היית סבור שאין זה דומה למשכיר בהמתו שהמשכיר בהמתו הרי היא מכחשת במשאה ובהליכתה ושכר כחש הוא נוטל ואף שהאונסין מצויים בה וכמו שאמרו בתלמוד המערב כל הדרך בחזקת סכנה אבל זו שאין בה טרח ושאין האונסין מצויים ושמתחייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר יהא כעין רבית בא ולימד שאין בה שום חשש:

8 מותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי וביצים שלך תני לי ואושיב תרנגלתי עליהם ואטרח בגדול ונחלוק באפרוחים לכשיגדלו והריני מקבלת אחריות חצי ביצים כדין כל שומא הנזכרת במשנה ואף בלא שכר עמל ולמה הותרה מפני שיש כאן שכר עמל והוא ביצים המוזרות ואע"פ שהוא דבר מועט מספיק הוא להתעסקות מועט כזה ויש מפרשים אף בזו דוקא בנתינת שכר כפועל וביצים מוזרות הם ביצים שאין קולטות אפרוח ואין האחרת קפדה בהם ונוטלתן בשכרה והם מותרות באכילה וכמו שאמרו נפש היפה תאכלם ושמא תאמר והרי קבלה אחריות על כל הפסד יראה לי שאינה מקבלת אחריות על כך אדרבא על חברתה למסור ביצים הראויים לקלוט ואע"פ ששכר זה אפשר שלא יבא מ"מ הדבר מצוי בכך וכתבו גדולי המפרשים שאם היתה בעלת הביצים מגדלת אין כאן חשש איסור לפי שהתרנגלת חוזרת בעינה בכחשה ואפילו היה אחריותה על שתיהן משלה נתנו לה ששכר כחשה ושכר בטולה תטול:

9 כבר בארנו במשנה שמקום שנהגו להעלות שכר כתף לפירות מעלין אף מקום שנהגו ליתן שכר עמלו ומזונו לבהמה אף בשעושה ואוכלת מעלין וכן אם נהגו להעלות שכר זה בולדות כגון שיטול המתעסק יתר על חלקו אחד או שנים בשכר עמלו מעלין ולא יאמר לו טול מעות בשכרך ולעולם במקום שיש מנהג כל המקבל סתם לא ישנה ממנהג המדינה:

10 כבר ביארנו במשנה שאין שמין עגל עם אמו ואפילו שכר כתף אין מעלין ולא פסקו שלא לשום ושלא כדעת רשב"ג אלא לענין מזונות ודיו שנפקיע ממנו שכר עמלו הא שכר מזונו מיהא אין מפקיעין ובשום פנים אין מפקיעין שכר זה מצד הגללים ושירי התבן המזדבלים שהם שלו שהגללים אדם מפקירן מכל וכל ואין דעתו עליהם כלל לעשות אצלו כלום:

11 מי שקבל עליו עסק ויצא עליו שטר בכך ונמצא כתוב בה מחצה שכר ומחצה הפסד אם הכל עדין ביד המתעסק מחשב לו או שליש בהפסד ומחצה בשכר או מחצה בהפסד ושני שלישים בשכר שכל שאינו מעלה שכרו יום ביום דינו ליטול על דרך זה ואם כבר חישב לו מחצה להפסד וכשנזדמן הריוח חשב לו מחצה וכבר פרעו אין מוציאין מידו שהרי אבק רבית הוא ואע"פ שהקרן קיים שכל נכוי הקרן הוצאה היא וכעין מה שאמרו למעלה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא מעתה קבל עליו מאה דינרין והפסיד עשרים והרי שנשארו לו תשעים שהרי הפסיד הוא עשרה משלו ועשרה לבעל הבית ונשארו תשעים ונזדמן אחר כן ריוח ששים אם הששים עדין בידו אינו נותן לו אלא עשרים ואם כבר פרע מהם שלשים אין מוציאין ואין מנכין את התשעים היה זה המקבל תלמיד חכם וחזקה עליו שאין מאכיל איסור לבני אדם דנין בו שבודאי לא נתן שלשים אלא בחזקת פרעון עשרה מן הקרן ולשון השטר אע"פ שכתוב בו מחצה לשכר ומחצה להפסד אנו מפרשין אותו מחצה לשכר או מחצה להפסד ופירושו מחצה לשכר ולהפסד כדינו או מחצה להפסד ולשכר כדינו שהדבר ידוע שכל מחצה שכר שליש בהפסד וכל שמחצה בהפסד שני שלישים בשכר וכל שכן אם היה בשטר מחצה בשכר ובהפסד שאנו מפרשים מחצה בשכר ובהפסד כדינו ובשאר בני אדם מיהא כל שחישב בהפסד מחצה ונתן בריוח מחצה הואיל ופרע אינו מנכה לו מן הקרן כמו שביארנו:

12 יש מי שאומר שאף בשאר בני אדם כל שהמקבל חייב הקרן עדין מנכה לו ואין זו הוצאה וזו שהוזכרה כאן בבני רב עיליש פירושה שכבר פרעו התשעים ועכשיו הוא תובעו בעשרה דינרין ודנו בו על הדרכים שכתבנו:

13 ממה שאמרו בכאן שחזקה עליו שאינו מאכיל איסור לבני אדם ולא אמרו שלא היה מאכיל איסור לעצמו כתבו חכמי התוספות שאין לנותן איסור אלא ברבית של תורה אבל אבק רבית לא נאסר אלא למקבל ומ"מ אין ראיה מזו שאפשר לפרשו שאף לאחרים לא היה מאכיל איסור כל שכן שיצטרף בה איסור עצמו:

14 כבר ביארנו במשנה שהשם בהמה לחברו ולא קבעו ביניהם זמן שבעגל וסיח מיטפל עד שיהיו משלשים ובחמור עד שיטעון מ"מ באתונות מיטפל עד שנים עשר חדש ובגודרות והם גדרות צאן עשרים וארבעה חדש וגדולי המחברים פרשו בגודרות הצאן והבקר ואע"פ שבעגל הוזכר זמנו במשנה לשליש ענינה בשמקבל העגל לגדול אבל זה שקבלו משנתגדל שיעורו לכ"ד חדשים וכן באתונות שהוזכרו כאן פירושו שקבלה משגדלה ומשנתנו בשקבלה לגדול ואין חלוק בין חמור לאתון ומ"מ יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן וכל שבא לחלוק בתוך הזמן חברו מעכב עליו שאם בא בעל הבהמות לחלוק הרי המקבל אומר לו שאינו דומה טפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט שאינה מקבלת שומן אלא מעט לשנה שניה שטפולה מעט והריוח מרובה ואם בא המקבל לחלוק פשוט הוא שאין בעל הבהמות מוצא בהזמנה מי שימסרם לו:

15 השם בהמה לחברו וילדה והרי הולדות מכלל חלוקת הריוח אם נהגו שיהא המקבל מגדל הרי זה מגדל כמו שביארנו במשנה ואם נהגו לחלק בולדות מיד ולטרוח כל אחד בשלו הרי זה מיטפל מ"מ בולד הדקה שלשים יום ובולד הגסה חמשים יום ואם נטפל בו יתר על כן הרי זה בא ביום שלשים לדקה וביום חמשים לגסה ושם אותם ומיטפל בהם כאלו נמסרו לו מעכשו וכל שירויחו לו נוטל המתעסק שלשה רביעים ובעלים הרביע שהרי חצי הולד שלו ובחציו האחר מיטפל בתורת עסק למחצה שכר ואין צריך להעלות שכר עמלו הואיל ויש לזה חלק בה אלא שמעלה לו דבר מועט לכל הזמן ואם היה ממקבלי טובתו אין צריך להעלות לו כלום אלא שיש לפקפק בזו הואיל ועצמה של סחורה היא כמו שביארנו ומ"מ כשהוא שם אותם להטפל בהם כמי שנמסר לו עכשו מתחלה אינו שם וחולק בפני עצמו אלא בפני הבעלים והוא הדין בפני שלשה ואם שם בינו לבין עצמו וניטפל אומרין לו מאן פלג לך ומחל בטפולו והולדות ביניהם בשוה כמו שהיו שמא לא חלק כהוגן ובירר לעצמו:

16 ממה שכתבנו למדת שהמתעסק אינו יכול לחלוק מעות של עסק או סחורה ולומר הריני נוטל החצי שבתורת מלוה לעצמי והחצי שבתורת פקדון אני מניח בבית דין שלא נמסר לו אלא להתעסק בכלו ואם עשה כן לא עשה כלום וחולקין בכל מה שיארע שם על הצדדין שכתבנו בשתפות אינו כן אלא כל שנשתתף עם חברו בסתם יכול לחלוק שלא מדעת חברו כל זמן שירצה וכן אם קבעו זמן והגיע הזמן יכול לחלוק שלא מדעת חברו ומ"מ כשבא לחלוק צריך שיחלוק בפני שלשה אפילו הדיוטות ובלבד שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום:

17 דברים אלו לא נאמרו אלא בדברים הצריכים שומא כגון פירות ושאר מיני סחורות אבל אם הם מעות כל מעות כחלוקים הם וחולק אף בינו לבין עצמו אם הגיע הזמן או שנשתתף בסתם ומניח חלק חבירו בבית דין ואם היה איזה עלוי למעות אלו על אלו כגון חדשות בישנות וכל שכן יפות ברעות הרי הם כדברים הצריכים שומא:

18 מעשה היה באחד שהיה לו עסק עם חברו ויצאו המעות וחלק שלא מדעת חברו והתעסק בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו ולומר שאין חלוקתו חלוקה בא לדין לפני רב פפא וגמר להם את הדין שחלוקתו חלוקה לשנה אחרת נשתתפו בקנית יין והגיע זמן חלוקה ובא בעל הריב לנקום את נקמתו וחלק אף הוא שלא מדעת חברו ועשה בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו באו לדין פעם אחרת לפני רב פפא ואמר לזה החולק מאן פלג לך כלומר שאין חלוקתך כלום נשתנו פניו של זה ואמר כמדומה לי שלבך עלי ואמר רב פפא כל שכיוצא בזו ודאי צריך להודיעו ופירש לו הטעם שהמעות כחלוקים הם אבל היין זה חשוב מזה וצריך שומא מכאן למדו גדולי המפרשים שאין הנדון יכול לומר לבית דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שבכיוצא בזה אמר שצריך להודיע הטעם הא בשאר מקומות שאין סרך חשד אינו צריך ומה שאמרו בסנהדרין שאם אמר כתבו מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנין דוקא בשנים ונתעצמו זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך למקום הועד שכופין אותו ודן בעירו ומאחר שנתעצם שלא לדון בבית דין זה והכריחוהו על כך יכול לומר כן אבל כל שבררו שניהם בית דין והוא בית דין חשוב אינו יכול לומר כן ומ"מ אפשר שהדין דין אמת אבל יראה לי שאין בה ראיה מכאן שפירוש הדברים בכיוצא בזו אע"פ שאינו שואל כתבו מאיזה טעם דנתוני ראוי לדיין להודיע מעצמו הא בעלמא כל שלא שאל אין כותבין:

19 כשם שאסור להלוות מעצמו את המעות ברבית כך אסור להשכירן לומר שישכיר מאה דינרין בפרוטה שכירות או ביתר ואע"פ שהמלוה אדם חייב בה באונסין והשכירות אינו חייב בו אלא בגנבה ואבדה מ"מ הואיל ואין חוזרין בעין כעין הלואה הוא ואינו דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעין ואף לכשתבא להתיר כשיחזרו אותם המעות בעצמן אינו כן שמ"מ להוצאה ניתנו ועוד שהכלי נפחת במה שאדם משתמש בו ונראה כנוטל שכר פחתו אבל מעות אין פחתם ניכר:

20 בתוספתא אמרו שמשכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתלמד בהם ולהתעטר בהם נגנבו או אבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס פטור הרי זה כשוכר אלמא כל שהם חוזרים בעין מותר ודוקא כשנטלן מתחלה על מנת שלא להוציא ואף בתוספתא זו אמרו שאם נשתכר השלחני בהם אסור ואם עשה כן בהקדש מעל ויראה לי מזה שהשוכרן לרמות בהם את האשה שתנשא לו וכיוצא בזה מותר הלה בשכרן:

21 אומר אדם לחברו הילך דינר והלוה מעות לפלוני קרובי ואין כאן רבית שהרי לא באה מיד לוה למלוה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים דוקא שלא דבר הלוה עם המלוה בכך אבל אם דבר עמו ואמר לו פלוני יתן לך בשבילי או שאמר לזה תן לו ואני לוה אסור שנעשה כשלוחו וכל שכן אם הוא מחזיר לו מה שנתן וכן אומר הלוה עצמו לאיזה מקרובי המלוה אפילו לבנו הילך דינר ואמור לאביך שילוה לי מנה שאין זה אלא שכר אמירה מעשה באחד מן החכמים שהיה בנו מסבב הלואותיו ונוטל שכר והיו מקצת חכמים מביאים... לאביו ואמר להם כל כי האי רביתא ליכול ברי:

22 כבר ביארנו במשנה שמפריז אדם על שדהו ואין חושש משום רבית כשם שאדם מפריז על שדהו כך מפריז על חנות וספינה ובלבד שיתכוין לשבח גופן כמו שנתכון לשדה לשבח גופו כיצד הרי שהשכיר חנותו או ספינתו בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאתקן החנות בציור וכיור כדי שיקנו הרואים ויקפצו ליכנס לתוכו לראות הצורות ויקנו מן הסחורות ואני אעלה לך י"ב דינרין בשנה או שאתקן בהם ספינה זו לעשות בה וילון נאה להקפיץ בה הרואים וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר תן לי מאתים זוז שאוציא בסחורה טפי כדי להמציא החנות משפע או לשכור מלחים לספינה וכל כיוצא בזה מדברים שאינן תקון גופם ואני אעלה לך י"ב דינרין לשנה אסור שנראה כנוטל שכר מעותיו:

23 מותר לאדם להשכיר את הכלי ואין זה דרך הלואה שהרי חוזר הוא בעין ולא עוד אלא שאינו חייב באונסין וכן שהכלי נפחת בתשמישו של שוכר ושכר הפחת הוא נוטל ואפילו קבל עליו פחת שאינו ראוי לבא מצד מלאכתו מותר כגון שאם השכיר את הספינה נוטל שכרה ומתנה שאם נשברה יהא חייב להעמיד לו ספינה ואע"פ שבלא תנאי לא היה חייב בכך הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל אבל אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה אסור כגון שהשכיר את הספינה ונטל שכרה והתנה ליתן לו דמי מה שנפחתה בהליכת המים שהרי דבר זה כבר נכלל בשכירותה ואחר שאתה מחייבו בפחת מה שכבר נשכר נעשה השכר רבית וכן המשכיר בהמה לחברו ואמר לו הרי היא עשויה עליך בשלשים דינרין ר"ל שאם מתה תשלם שלשים ואת מעלה בשכירותה סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים אלא לאחר מותה ר"ל שלא קבל עליו אלא אונס מיתה אע"פ שלא היה חייב בה הא אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה כגון כחש בהמה הראוי לבא מצד אותה מלאכה אסור ומ"מ כשמשלמין את הספינה אחר השבירה אם לא קבלה בסך דמים אף במקום שנהגו לפרוע השכירות משעת משיכה חיוב תשלומי שבירתה אינו אלא כדמי מה שהיתה שוה בשעת שבירה שאפשר שפחתה הרבה מדמיה מצד פחת הבא מחמת מלאכה שנתן שכירותה וכן הדין בבהמה אלא אם כן קבל אונס מיתתה בסך הידוע כמו שביארנו בפרתך עשויה עלי בשלשים דינרין כך פסקוה גדולי הפוסקים ויראה שאף אם קבלה בסך ידוע אינו משלם אלא כשעת האונס הואיל ואותו פחת לא מחמת מלאכה שכבר נתן שכירותה וזהו שאמרו אטו במנהגא תליא פי' והלא דין גמור הוא זה ותירץ משום דמתניתא תני איפכא תליא במנהגא ומ"מ דין גמור הוא וברייתא אינה הלכה וכן נראה לי ברור שהרי אלו היתה קיימת היה מחזירה כמות שהיא היאך ישלם יותר ממה שלא היתה שוה ולא הזכיר סך שלשים בבריתא אלא על דעת שאם תהא שוה כך בשעת מיתה או לכחש הבא שלא משעת מלאכה שכבר נתן שכירותה אלא מצד אחר:

24 ויש פוסקים שאף בסתם ר"ל שלא קבל אונס מיתתה בסך ידוע משלם כשעת שכירות ונמצאו שלש מחלוקות בדבר וכלם תלויים בביאור השמועה והוא שגדולי הרבנים מפרשים אגרא ופגרא שמתנה עליו ליתן שכרו על מנת שאם תישבר ישלם גם כן הספינה כמה שהיתה שוה בשעת השכירות והקשה אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שאע"פ שמן הדין מתנה שומר חנם להיות כשואל מ"מ כל שנעשית עליו שאלה להתחייב באונסין ואירע האונס נעשה השכר רבית השאלה והביאוה מבריתא שמתנה עמו שתהא פרתו עשויה עליו שלשים כדמיה של עכשו ושתהא שכירותו עולה לו סלע בחדש ואין זה רבית אחר שאינו מקבל עליו בחיי הבהמה פחת הבא מצד המלאכה ואינו מחייב עצמו בתשלומין אא"כ נשברה ושהיא עומדת לחזור בעינה ואע"פ שאם תמות משלם כשעת השכירות הואיל ומ"מ עומדת היא לחזור בעין אין כאן רבית ובא רב פפא לפסוק כן והעיד שנהגו בני כופרא כן ר"ל ליטול שכרה כשעת השכירות ותשלומיה כשעת שבירה ופירוש הדברים אגרא מצד השכירות ופגרא מצד השבירה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ואם יש בדבר איסור היאך נהגו לעשות כן וקושיא זו היא מפני שהיו סבורים על רב פפא שמצד המנהג היה בא לפסוק כן והשיב משום דמתניתא הכי תניא כלומר ולא המנהג עקר אלא טפל לבריתא ויש נמשכים לשטה זו לענין פסק אלא שלענין פירוש המנהג היה שלא היו רוצים להמתין השכירות כדי שאם תשבר לא יהא להם לתבוע השכירות ותשלומיה כשעת השכירות והיו נוטלין אגרא בשעת משיכה אע"פ שאין לפרוע אלא בסוף וכשהיה מזדמן שנשברה היו תובעין תשלומיה משנשברה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ומה הועילו בהקדמת השכירות אם באיחורה יש איסור והשיב משום דמתניתא הכי תניא אף באיחור השכירות וכמו שאמר סלע בחדש ולא היו נוהגין כן אלא שלא להפליג בכיעור לתבוע שני דברים ביחד ולדעת זה אף בסתם משלם כשעת שבירה ואין כאן רבית:

25 ומ"מ רוב ספרים גורסים משום דמתניתא איפכא תניא ומפרשים אגרא בשעת משיכה ומ"מ כשמזדמן שנשברה אין נוטלין תשלומיה אלא כמה ששוה בשעת מכירה והפחת שפחתה בין שכירות לשבירה היו מנכין בשכר שקבלו ממנה ולא היו עושין לה דמים משעת שכירות כדמיה של אותה שעה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא וודאי דין גמור הוא שמאחר שלא עשאה דמים כדמיה בשעת השכירות אין תשלומין אלא כשעת שבירה והשיב שכך הוא הדין אלא שמ"מ מאחר שהבריתא נאמרה בעשיית דמים הזכיר מנהגם שלא היו רוצים לעשות כן ומ"מ הלכה כבריתא ובעשיית דמים וכמנהגם שלא בעשיית דמים ולדעת זה אתה מפרש אגרא בשעת משיכה שמשעת משיכה היו מתנים על השכר אם לא תשבר ועל התשלומין אם תשבר וכשעת שבירה ואף אנו מפרשים כן אלא שאנו אומרים שאף בעשיית דמים כן ושלא כברייתא אלא כמנהג וכמו שכתבנו והוא שהקשה אטו במנהגא תליא מילתא והלא הדברים מוכיחים להיותם דין גמור ופירשה משום דמתניתא איפכא תניא שהרי הוזכרה בעשיית דמים כשל עכשו ובא ללמד שאין הלכה כבריתא או שמא הבריתא על דעת אם תהא שוה כך בשעת מיתה ועל הדרך שכתבנו ומעשה הנזכר בדודא דמר עוקבא מוכחת כדברינו והוא שאנו מזכירים את דינו עכשו: