מאירי על בבא מציעא מ״ט

1 גמרו המקח ביניהם בדברים לבד חוזרים לכשירצו ומ"מ יש בחזרתם חסרון אמנה אלא שחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו בחבוריהם דוקא שלא נשתנה השער וחזר לו אבל חזר בו מחמת שנוי השער ויוקר שלו אין כאן חסרון אמנה וראיה לדבריהם ממה שאמרו באיזהו נשך שלדעת ר' שמעון שאמר מעות קונות דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא קנה אלא שמקבל מי שפרע ומדר' שמעון נשמע לדעת מעות אינם קונות שכל שנשתנה השער קלש האיסור וכל שבדברים יש בהם חסרון אמנה בנשתנה השער אין בו חסרון אמנה וכן ראיה לדבריהם מדין נסכא האמור למעלה שאף בדברים ומשכון הואיל ומשכון כמי שאינו ואין שם אלא דברים הותרה חזרתן ולא הוזכר שם חסרון אמנה אחר שנתיקר ורוב פוסקים כתבוה אף בנשתנה השער וראיה לדבריהם גם כן משמועה שבסוף איזהו נשך בההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה שאפילו בתרי תרעי הצריכו למי שפרע וחסרון אמנה לענין דברים הוא כמי שפרע לדברים ומעות ומעשה נסכא לא בא אלא ללמד עקר הדין וכן ראיה שהרי במתנה יש בצדדין שבה חסרון אמנה כמו שיתבאר בסמוך ומתנה ודאי בנשתנה השער היא שמא כשרצה ליתן היה סבור בו שישמשנו ובסוף לא הנאהו שמושו או כל כיוצא בזה:

2 אמר לחברו ליתן לו מתנה וחוזר בו אף בזה יש בה חסרון אמנה ודוקא במתנה מועטת שדעת המקבל סומכת עליו אבל במתנה מרובה הואיל ואין דעתו סומכת אין בה חסרון אמנה ומ"מ אם בשעה שאומר לו ליתן יש בלבו שלא ליתן יש כאן זילותא ומדה מגונה ואף התורה רמזה פחותות מדה זו הין צדק שיהא הן שלך צדק שלא תדבר אחת בפה ואחת בלב והוא שאמרו בתלמוד המערב נתן מתנה לחברו ובקש לחזור מותר בשעה שאומרה צריך שיאמרה בדעת גמורה וכן יראה מתלמוד המערב שאף במה שאין בו חסרון אמנה אם הותנה לעני יש בחזרתו כיעור שהעניים מתוך שעיניהם נשואות לבעלי צדקה סומכים הם על כל מה שנאמר להם ונמצא מחליש את דעתם ומדכא את רוחם והוא שאמרו בתלמוד המערב רב מפקיד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוה מסכן הב ליה מיד ואי הוה עתיר אימלך תנינות ואע"פ שזה החכם רוצה לומר רב אמרה כשמועה עצמו ואין הלכה כמותו מ"מ למדנו הימנה לענין מתנה מרובה ובמכר מיהא אין לחלק בין דעתו סומכת לאין דעתו סומכת שכל שנמכר ודאי דעתו של אדם סומכת:

3 התנה איזה דבר ויש לזה המתנה אדון וגביר עליו עד שאין דעת המקבל סומכת עד שידעו רוח המושל עליו ורצונו הרי זה יכול לחזור ואם נראין הדברים שהיה לזה להעלות על דעתו שכבר נתרצה המושל עליו בכך אסור מעשה היה באחד מחכמיהם שאמר לבנו לשכור לו פועלים הלך ופסק להם מזונות כשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובה אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית שעד שלא התחילו במלאכה לא היתה דעתם סומכת שיתרצה האב בתנאי הבן ואם התחילו במלאכה כבר עלה על דעתם שנתרצה האב והיה שם חסרון אמנה ומ"מ דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם אע"פ שלא הוציאו בפה היו מקיימים כמו שגמרו בלבם והוא שאמרו ב"ב פ"ח א' דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא:

4 השביעית משמטת את המלוה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המלוה את חברו על המשכון אין זה משמט שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא חצי החוב אינו משמט אלא שמ"מ יש לך לחזר אחר דבריו כדי ללמוד ממנו דין אחר והוא שיש לך לשאול היאך עלה על דעתו לומר שבמשכון שוה דינר יגבה חוב מאה מנה אלא שנראה הטעם הואיל ואלו בא בעל משכון לפדותו בשוויו הרי זה אומר לו או תן כל מה שיש לי עליו או הנח משכונך וצא ולמדנו שאין הלה יכול לומר לו הואיל ומשכונך אינו שוה אלא סלע שגוף המשכון אינו קנוי אי אפשר להיות לך עליו יתר משוויו והרי לך שוויו והשאר עלי מלוה אלא הרי זה אומר יהא המשכון בידי עד שתפרע כל מה שיש לי עליו וכן הדין במי שהלוה על המשכון בכדי שוויו ונתקלקל באונס והלה אומר הואיל ונתקלקל החזירהו בשוויו והשאר חוב עלי וכבר חלקו רבים על מעשה ולמדתיה מכאן:

5 תרומת מעשר כבר ביארנו שהיא ניטלת שלא מן המוקף אפילו היה זה במדינה אחת וזה במדינה אחרת ומ"מ דוקא בשהוא שלו לגמרי אבל אם אמר ישראל לבן לוי יש לך בידי מעשר אינו רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר שהרי הישראל יכול לחזור בו ואם נתנו ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואפשר שימצא שיאכל טבלים ואם נתנו לו וחזר והפקידו אצלו הרי הוא שלו ומפריש ממנו על מקום אחר:

6 זה שנתן מעות על הפירות ונתיקרו וחזר המוכר במקחו וקבל עליו מי שפרע ואמר להלה בא וטול מעותיך הרי נסתלק מעליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חנם וכל שאבדו אף בפשיעה פטור אא"כ בא בפשיעה הנקראת היזק בידים לא קבל עליו מי שפרע אע"פ שאמר ללוקח בא וטול מעותיך הרי הן עדין באחריותו שהרי זה מעכב בדין שלא ליטלם עד שיקבל עליו הלה מי שפרע והם הרי עדין אצלו כהלואה גמורה שהרי כשקבל המעות קבלם להיות משמרם ברשותו לגמרי להשתמש בהם כשלו וחייב אף באונסין ואם חזר הלוקח ועל חזרתו אמר לו המוכר אחר שאתה חוזר בא וטול מעותיך נסתלק אחריותו מיד אע"פ שלא קבל עליו הלוקח עדין מי שפרע ומ"מ יש אומרים דוקא מאחריות אונס וגנבה אבל מ"מ נעשה הוא שומר חנם עדין להתחייב בפשיעה זהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

7 וגדולי המפרשים חולקין לומר שכל שאמר בא וטול מעותיך אפילו חזר המוכר ולא קבל עדין מי שפרע נסתלק אחריותו שהרי על כרחו הניחם בביתו והוא לא רצה ליטלם והרי הוא מזומן לקבל מי שפרע כל זמן שירצה והלא אף בהלואה עצמה אם אמר לוה טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטלם כתבו גדולי המפרשים שנסתלק הלה מאחריותם ויש מצטרפין לדעת ראשון אלא שחולקין לומר שאף בחזר לוקח ואמר המוכר טול מעותיך חייב באחריותן עד שיקבל מי שפרע אנן סהדי שאין דעתו להוציא המעות מתחת ידו עד שיקבל עליו מי שפרע:

8 מי שבא להפקיד אצל חברו ולא קבל את הפקדון אלא שאמר הרי רשותי לפניך לא חל עליו חיוב שמירה כלל להיותו אפילו שומר חנם:

9 מה שביארנו בנותן מעות על הפירות ששניהם יכולין לחזור אם היתה עלייה שהפירות בתוכה של לוקח אע"פ שמושכרת ביד מוכר והלוקח עומד תחתיה אין הלוקח יכול לחזור והוא הדין למוכר שהרי כל עצמה של משיכה זו לא הותקנה אלא שמא יאמר לו נשרפו חטיך להצלת ביתו ואם נפלה דלקה הרי אף הוא טורח ומציל ונמצא שהזר בעלייה ובזו הלוקח יודע בכך וכן שיש לו רשות וטענה ליכנס בשלו הענין לדין תורה שלא להיות אחד מהם חוזר ואע"פ שדברים אלו לר' שמעון נאמרו מדר' שמעון נשמע לרבנן:

10 כבר ביארנו למעלה שכל שחזר מחמת אונס אין בו מי שפרע והוא הענין שלא הוזכר מי שפרע במעשה של פרזק רופילא כמו שכתבנו למעלה ויראה שאף חסרון דברים אין בו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא באונס הנכר:

11 היתומים וכן נכסי הקדש יש בהם צדדין שקונים בכסף ויש בהם צדדים שאין קונים אלא במשיכה והכל לתועלתם וכבר הוזכר ענין זה במסכת גיטין פרק הניזקין ושם יתבאר בארכה בע"ה:

12 המשנה השניה והכונה בה להתחיל בה בביאור עניני האונאה ובפרט בענין שעורה הן שיעור הכמות הן שיעור הזמן והוא שאמר האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח עד מתי מותר להחזיר בכדי שיראה לתגר או לקרובו הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמנה כסף מעשרים וארבעה לסלע שליש למקח שמחו תגרי לוד אמר להם כל היום מותר לחזור אמרו יניח לנו ר' טרפון במקומנו וחזרו לדברי חכמים אמר הר"ם כשיקח מה ששוה ששה בחמשה או מה ששוה ששה בשבעה או מה ששוה שבעה בששה כל אלה שתות הוא נקרא ואונאה היא אין הפרש בין שתות הדמים או שתות הסחורה והלוקח והמוכר יחזור כל אחד משניהם באונאה אלא שהלוקח חוזר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר יחזור באונאה ואפילו אחר ימים רבים וזהו מה שאמרו מוכר חוזר לעולם כי לפי שאין הסחורה אצלו אינו יודע דמיה עד שיזדמן לו שיראה כמותה לידע דמיה ואין הלכה כר' טרפון:

13 אמר המאירי האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע פי' צריך שתדע ששלשה שיעורין יש באונאה האחד הוא שעד כאן הוא חייב להחזיר ומ"מ המקח קיים ואין המאונה יכול לומר למתאונה או התרצה במקמך או החזיר לי את שלי ואחזיר לך את שלך אלא שזה אומר לו יהא המקח קיים והחזר אונאתי וכן אם רצה המתאונה לבטל את המקח אין הרשות בידו אלא מחזיר לו אונאתו ודיו והאחר שהוא נמחל ואין למתאונה על המאונה שום תביעה והאחר הוא שהמקח בטל וביד המתאונה לחזור מכל וכל ואפילו היה המאונה מחזיר אונאתו אינו מקבלה אם אינו רוצה אלא שחוזר מכל וכל וכן שאם המתאונה היה אומר רוצה אני בקיומו של מקח אלא שתחזיר אונאתי המאונה יכול לומר לו או קבל בדרך זה או יתבטל המקח ונמצאו שלש מדרגות בדין אונאה שהאחד קרוי מחילה והאחד קרוי בטול מקח והשלישי ביניהם להיות המקח קיים אלא שהאונאה חוזרת והוא הדין הנקרא במשנה זו אונאה ולא הוצרך לדבר במשנה זו על האחרות שכל זמן שנדע מה היא אונאה הדבר ידוע בעצמו שהפחות ממנו מחילה והיתר עליו בטול מקח ומתוך כך הוא מתחיל באונאה ואומר עליה ששיעורה ארבעה כסף ר"ל ארבעה מעין לסחורה הנמכרת בסלע ובמעין שידוע בהם שיש מהם עשרים וארבעה לסלע והוא מעין סתם שכבר התבאר במסכת קדושין שש מעה כסף דינר והסלע ארבעה דינרין ונמצאו ארבעה מעין שתות לסלע וזו היא אונאה שהמקח קיים ואונאה חוזרת ופחות מיכן הוא בדין מחילה ויתר מכן הוא בדין בטול מקח:

14 ועד מתי מותר לחזור בו כלומר עד מתי דינו לחזור ומה שתפש לשון מותר הוא לומר שעד שיעור זה אין בחזרתו שום חסרון אמנה עד כדי שיראה לתגר או לקרובו וימלך עמהם במה שקנה הא אם שהה כשיעור זה ולא בא אינו חייב אח"כ להחזיר לו האונאה מן הסתם ידע ומחל ולא נתברר עכשו במשנה זו במחילה ובטול מקח אם שיעורם בכדי שיראה הנזכר בכאן או אם המחילה לאלתר ובטול המקח לכל היום או לעולם ומ"מ כדי לישב את המשנה עכשו בלא טרח אנו מפרשים עכשו ששיעור שלשתם בכדי שיראה שאם נפרש שהמחילה לאלתר נצטרך לטרוח למה חזרו לדברי חכמים הואיל ואף ר' טרפון היה מודה גם כן במחילה שהיא לאלתר כמו שיתבאר בסוגית הגמרא אלא שעכשו אנו מפרשים שלשתם בכדי שיראה ומה שיש לדעת זה בין פחות משתות לשתות יתבאר לך בסוגית הגמרא:

15 ואמר אח"כ הורה ר' טרפון בלוד שהאונאה שמנה כסף ר"ל שמנה מעין מעשרים וארבעה לסלע והוא שליש המקח ושמחו תגרי לוד שהיו בקיאים במקח וממכר ולא היו חוששים בעצמם שיתאונו במכירתם ובמקחם ומתוך בקיאותם היה הנושא ונותן עמהם מתאונה ברוב משאם ומתנם וכששמעו הוראתו של ר' טרפון להיות כל אונאה שבפחות משליש נמחלת והיו סבורים בו ששיעורו בכל פחות משליש כפחות משתות לרבנן לבכדי שיראה שמחו ואע"פ שאנו סבורים עכשו שכלם שיעורם בכדי שיראה ואם כן הרי אחר שיעור זה אף לדעת חכמים הכל מחול ובתוך שיעור זה אף לר' טרפון הכל חוזר ומ"מ שמחו שכל שמשתוה עד שליש לר' טרפון מחילה ואף בתוך שיעור זה אין כאן ביטול מקח אלא חזרת אונאה ולרבנן היה ביטול מקח והתגרים שמחים בכל שהמקח מתקיים אף בחזרת אונאה יותר משיתבטל המקח וכשאמר להם ששיעור חזרתם כל היום והבינו מדבריו שאף לדין מחילה והוא פחות משליש יש חזרה לכל היום כשליש האמור דנו בעצמם שאי אפשר למתאונה שלא ירגיש בכל היום וחזרו לדברי חכמים שתהא אונאה בשתות ומחילה בפחות משתות ושלא יהא שיעור המתאונה אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו: