1וע"ז כוון האלדי בן עזאי, ז"ל בוא וראה כי זה באמת הרגש נפלא מאד מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלודים אלא ד' שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות תו"כ ויקרא פ' ב', וביאור דבריו, כי שם אלדים הוא כח כל הכחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך, ושם אל הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר, ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות היה פ"פ למינים, כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות, לכך נאמר בכל מקום ד', כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו והוא מהוה וממציא כל, וא"כ לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו. והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים, ואשר נמצא כי יגדל האבן הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיניה קא רבו ב"מ ס"ד עיי"ש היטב, לא כן הצומח והחי ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד כנודע, ולהורות כוונה זו צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח מקום הקרבנות הוא דבר שאינו ניזון וא"צ למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל, לזה נאמר לא תטע לך אשרה כל עץ ודייק במלת אשרה, כמו שאמרו בתו"כ, קדושים עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם ע"ז כו' אשרה על שם שהם מתאשרים מאחרים והוא כמו שכתבנו אצל מזבח ד' אלודיך אשר תעשה לך, כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלמותך.
