פני יהושע על בבא מציעא ס״ד ב:ב׳-ג׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור בבא מציעא ס״ד ב:ב׳-ג׳
2 מַתְנִי׳: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.
3 גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵירוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית!
פירוש פני יהושע על בבא מציעא ס״ד ב:ב׳-ג׳
2 בתוספות בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דיצא השער כו' וי"ל דשאני התם שכיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוס' דאאחריות אונסין לחוד קאי כגון תקפה או שאר אונסין. וע"ז כתבו שפיר דכיון שאין הפירות מבוררין לא שייך כלל אחריות אונסין לגבי דלוקח שאם נתקלקלו או נגנבו קצת פירות יהיו באחריות הלוקח דמהיכי תיתי כיון שאינם מבוררים ללוקח שאלו הפירות הם שלו. אבל לענין אחריות דזולא לא שייך לחלק בין מבוררים לאינם מבוררין דלעולם צריך הלוקח לקבל אחריות הזולא וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ג והב"ח שם בקונטרס אחרון אלא דיש לתמוה שהרי משנה מפורשת לקמן סוף פירקין דביצא השער מותר לפסוק כשער הגבוה והיינו שהמוכר מקבל אחריות הזולא ואפ"ה שרי אמת שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב על קושיית התוספות דלמאי דלא סליק אדעתייהו לחלק בין מקח מבורר כו' ה"ל לאקשויי טפי מההיא דפוסק כשער הגבוה כו' ע"ש אלא דלמאי דפרישית קשה יותר שע"ז לא תירצו התוספות כלום דנהי דבההיא דפוסק כשער הגבוה לא שייך לאסור משום אחריות האונסין דלא שייך כשאין הפירות מבוררין אפ"ה ליתסר דאכתי ה"ל קרוב לשכר אם נתייקר ורחוק להפסד אם יוזלו ומ"ש הש"ך בסי' קע"ג סעיף קטן כ"ד דההיא דפוסק כשער הגבוה לא דמי לקיבל המוכר אחריות דיוקרא וזולא ונראה שכיון למ"ש הדרישה ג"כ בסוף סימן קע"ה גבי פוסק כשער הגבוה שאם נתייקרו הם ברשות המוכר ע"ש. לא זכיתי להבין בדבריהם דנראה בפשיטות מל' המשנה והש"ס דההיא דפוסק כשער הגבוה היינו שפוסק עמו כשער של עכשיו והיוקרא הוי ללוקח אלא שמתנה הלוקח שאם יוזלו יתן לו כשער הזול וכ"כ רש"י להדיא שם במשנה וכ"כ הטי"ד סימן קע"ה וע"ז כתב שם הש"ע הדין שלו הרי שאחריות היוקרא והזולא הכל על המוכר ואפ"ה שרי וזה שלא כדברי הש"ך סי' קע"ג והב"ח בקונטרס אחרון אלא כדברי הדרישה שם שהאריך בזה מאד. ולענ"ד דברי' ברורי' הם דבמקח שאינו מבורר אפילו כל האחריות על המוכר אפילו דיוקרא וזולא אפ"ה שרי והן הן דברי התוס' כאן וכמו שמבואר היטב בל' הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' ע"ש שכתב בתחילה אמימרא דאביי בחביתא דחמרא דאי לא קבל הלוקח זולא אסור וע"ז כתב ומיהו לקמן גבי פוסק כשער הגבוה משמע דכל אחריות על המוכר וטעמא כיון שאין המקח מזומן בידו במה שיש לו למכור אין נראה שיש לו להיות באחריות הלוקח בדין והלכך לא חשיב אגר נטר ליה כל זה פר"י עכ"ל ההג"א והנני מפרש דבריו בהרחבת הביאור דמה נתינת טעם הוא זה כיון שאין המקח מזומן לענין אחריות הזולא שהרי הזול הוא על כל מין המקח. אמנם לענ"ד דברים ברורים הם דהא חזינן לקמן בסוף פירקין במשנה דפוסק כשער הגבוה דפליג ר' יהודא ואמר דאף על פי שלא פסק כמאן דפסיק דמי ובגמר' אמרינן נמי דסלקא דעתא דרבינא דאף לרבנן דפליגי אדר' יהודא היינו אליבא דר"ש דאמר מעות קונה קנין גמור אבל לרבנן דר' שמעון דס"ל מעות אינו קונה אלא לענין מי שפרע מודו דבכה"ג אפילו לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ופרש"י שם דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן אתרעא זילא שאם יוזל השער בתוך הזמן יקחנו כשער הזול. ולפ"ז נהי דלמסקנא לא קי"ל הכי אלא דאף לרבנן דרבי שמעון אם לא פסק לא שקיל כשער הזול מ"מ חזינן דסברא אלימתא הוא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ונהי שצריך להתנות על כך מ"מ אם התנה דרך מקח ממכר הוא בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ולא דמי כלל להלואה דלא מיחזי כאגר נטר ליה והמעיין יראה שוודאי כיון בעל ההג"א לדברי אלה. ולפ"ז נתיישבה קושי' מהרש"א דמעיקרא נמי לא רצו התוספות להקשות מההיא דפוסק כשער הגבוה דליתסר משום רחוק להפסד דזולא דהוי ידעי שפיר דלא שייך לומר כן דכיון שהתנה דרך מקח וממכר הוא שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ואין כאן צד הלואה כלל ופשיטא דלא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד בדבר שהוא דרך מקח וממכר מכל הצדדי' והמקשה דהכא דמקשה אדאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דוקא אחריות דתקפה שהוא צד הלואה כיון שיתבטל המקח לגמרי כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ולשיטת התוספות א"ש טפי שכבר כתבו דתקפה היינו קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות ועליה יהבי אינשי זוזי נמצא שאין לומר דתנאי זה דרך מקח וממכר הוא דאדרבא אם היה נותן המעות דרך קנין גמור היה ראוי שאונס כזה ברשותיה איתרע כיון שלא היה ראוי לבא מעיקרא אע"כ דה"ל כאילו התנה בפירוש שאם תקפה יהא המעות למפרע בהלואה אצלו ומקשה דליתסר משום ריבית. וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דיצא השער פוסקין דאחריות דתקפה נמי על המוכר ואפ"ה שרי ותירצו דאף לענין אחריות דתקפה אין ניכר שיהא קרוב לשכר כיון שאין הפירות מבוררין כן נ"ל נכון ודברי הש"ך צ"ע וכמדומה לי שנעלם ממנו לשון הגה"ת אשר"י שכתבתי ובקונטרס כתבתי דיש ליישב דברי הב"ח בקונטרס אחרון ותוכן הדבר דביש לו לא שייך לומר דעתיה דאינש אתרעא זולא דכיון שיש לו נראה שנגמר המקח מעכשיו וגם המוכר היה יכול למכור כשער של עכשיו ביוקר וא"כ שפיר כתב הב"ח דאחריות דזולא צריך להיות על הלוקח משא"כ הש"ך דאיירי אפי' באין לו קשיא וצ"ע. ובחיבורי לי"ד נאריך בזה אי"ה:
3 בא"ד וכן משמע לקמן כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין בדברי התוספות אלו שהוצרכו לקבל אחריות הקלקולים משום איסור ריבית וע"ז כתבו דלמסקנא דאביי צ"ל דלא קיבלו עליהם אחריות דזולא ומש"ה הוצרכו לקבל אחריות האונסין דלאו חימוץ ומחמת כן הקשה על דברי התוספות בדיבור הקודם. ולענ"ד תימה גדולה פירש שלא נזכר כלל בגמ' שלא קיבלו עליהם הזולא וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס לפרש דהא מסתמא הזולא הוא על הלוקח מלבד שיש להקשות בעיקר הדין לפירושו וכן במה שכתבו התוספות דההיא דפוסק על השער סבר המקשה דאיירי שקיבלו עליהם אחריות הקלקול כדי לצאת מידי איסור ריבית כן הוא לפירוש מהרש"א לפי הבנתו ותימה דא"כ עיקר הדין חסר מן המשנה שצריך לקבל עליו אחריות הקלקולים. אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארים בלי שום גמגום שמה שכתבו ופוסק עמו על הגדיש וברייתא דר' אושעי' כו' איכא למימר דאם מתקלקל כו' אינו נותן לו אחרים אלא מאותם כו' אין כוונתם בזה שמתנה כן בפירוש משום איסור ריבית אלא שרצו לומר דבלא איסור ריבית עיקר הדין כן הוא שכל הפוסק על הגדיש ויש לו הדין נותן שאחריות הקלקול מסתמא הוא על הלוקח דהכי משמע להו מצד הסברא וממילא מיתרצ' קושייתם אליבא דמקשה דלא קשיא ליה מההיא דפוסק על הגדיש ומברייתא דר"א דכיון שהדין פשוט דאחריות הקלקולים דלאו חימוץ מסתמא על הלוקח א"כ ממילא ליכא איסור ריבית. וע"ז רוצים התוס' עכשיו להביא ראיה לדבריהם דלקושטא דמילתא מצד הדין בעיקר המכירה אחריות הקלקולים על הלוקח והיינו מדקאמר מעיקרא חלא כו' משמע דקלקול אחר הוו מקבלי ואע"ג שלא הוצרכו לקבל משום איסור ריבית דהא קיבלו אחריות הזולא וסגי בכך למסקנא דמילתא דאביי דהא שאר קלקולים לא שכיחי כמו החמיצה אע"כ שמה שהיה עליהם אחריות הקלקולים אין זה משום איסור ריבית אלא משום שכן הוא גוף הדין מי שפוסק סתם על הגדיש שיש לו וכן ביין הוי כל הקלקולים דלאו חימוץ על הלוקח והנהו רבנן נמי לא אישתנו ממנהגא כל זה כתבו התוס' מעיקרא ואח"ז מסקו ומיהו נראה כו' פירוש דנראה דלקושטא דמילתא ליתא להאי סברא כלל בעיקר הדין דמשמע שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומש"ה כתבו ליישב שיטת המקשה בדרך אחר זה נ"ל ברור ול' מהרש"א צ"ע: