פני יהושע על בבא מציעא ס״ט

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ס״ח ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ע׳ ע״א »

1 אִי פַּלְגָא בְּהֶפְסֵד – תְּרֵי תִּילְתֵי בַּאֲגַר.

2 אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, וַאֲמַר לִי: דִּלְמָא רַב עִילִישׁ טוֹבֵל עִמּוֹ בְּצִיר הֲוָה. וְאָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו הִלְכְתָא אִיתְּמַר, אֶלָּא שִׁיטָה אִיתְּמַר.

3 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – לְמָה לֵיהּ לְמִיחְשַׁב וּלְמֵימַר הֲלָכָה הֲלָכָה? לֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּמֵיקֵל מִכּוּלְּהוּ.

4 אָמַר רַב: מוֹתַר שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרְךָ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא מָצָא מוֹתַר שְׁלִישׁ, יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ רֵיקָן! אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹצֵץ לוֹ דִּינָר.

5 וְסָבַר רַב אֵין קוֹצְצִין לוֹ דִּינָר? וְהָאָמַר רַב: רֵישׁ עִגְלָא לְפָטוֹמָא, מַאי לָאו דְּאָמַר לֵיהּ: מוֹתַר שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרְךָ?

6 לֹא, דְּקָאָמַר לֵיהּ: אִי מוֹתַר שְׁלִישׁ, אִי רֵישׁ עִגְלָא לְפָטוֹמָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַב מוֹתַר שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרְךָ מוּתָּר – כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמָה לְדִידֵיהּ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: גַּבֵּיל לְתוֹרָא, גַּבֵּיל לְתוֹרֵי.

7 רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא זָבֵין בְּהֵמָה, וְיָהֵיב לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ מְפַטֵּים לֵיהּ, וְיָהֵיב לֵיהּ רֵישָׁא בְּאַגְרֵיהּ, וְיָהֵיב פַּלְגָא רַוְוחָא. אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: אִי מִשְׁתַּתְּפַתְּ בַּהֲדֵיהּ יָהֵיב לָךְ נָמֵי אַלְיְתָא. אֲזַל זָבֵין בַּהֲדֵיהּ, פְּלֵיג לֵיהּ מֵאַלְיְתָא. אֲמַר לֵיהּ: תָּא נִפְלְגֵיהּ לְרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא כְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא?

8 אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא זוּזֵי דִּידִי הֲווֹ, אִי לָא הֲוָה יָהֵיבְנָא לָךְ טְפֵי פּוּרְתָּא – מִיחֲזֵי כְּרִבִּית, הַשְׁתָּא שׁוּתָּפֵי אֲנַן, מַאי קָאָמְרַתְּ טָרַחְנָא טְפֵי פּוּרְתָּא, אָמְרִי אִינָשֵׁי: סְתַם אֲרִיסָא לְמָרֵי אַרְעָא קָמְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ לְאֵתוֹיֵי לֵיהּ רִעְיָא.

9 תָּנוּ רַבָּנַן: הַשָּׁם בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ, עַד מָתַי חַיָּיב לִטַּפֵּל בָּהּ? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: בַּאֲתוֹנוֹת שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּגוֹדְרוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ. וְאִם בָּא לַחֲלוֹק בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו, אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה טִיפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה זוֹ לְטִיפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת.

10 ״אֲבָל״ מַאי קָאָמַר? אֶלָּא: לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה טִיפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה זוֹ לְטִיפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת.

11 תַּנְיָא אִידַּךְ: הַשָּׁם בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ, עַד מָתַי חַיָּיב לִטַּפֵּל בַּוְּלָדוֹת? בַּדַּקָּה – שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַגַּסָּה – חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁטִּיפּוּלָהּ מְרוּבֶּה. מַאי טִיפּוּלָהּ מְרוּבֶּה – מִפְּנֵי שֶׁשִּׁינֶּיהָ דַּקּוֹת. מִכָּאן וְאֵילָךְ נוֹטֵל מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ, וַחֲצִי מֶחֱצָה בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ.

12 רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא שְׁקַל מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ וַחֲצִי מֶחֱצָה בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאן פְּלַג לָךְ? וְעוֹד: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל הוּא, וּתְנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל – יְגַדֵּילוּ.

13 הָנְהוּ תְּרֵי כּוּתָאֵי דַּעֲבוּד עִסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲזַל חַד מִנַּיְיהוּ פְּלַיג זוּזֵי בְּלָא דַּעְתֵּיהּ דְּחַבְרֵיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: זוּזֵי כְּמַאן דִּפְלִיגִי דָּמוּ.

14 לְשָׁנָה זְבוּן חַמְרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. קָם אִידַּךְ פְּלַיג לֵיהּ בְּלָא דַּעְתֵּיהּ דְּחַבְרֵיהּ, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאן פְּלַג לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: קָא חָזֵינָא דְּבָתַר דִּידִי קָא אָתֵי מָר! אֲמַר רַב פָּפָּא:

15 כְּהַאי גַּוְנָא וַדַּאי צְרִיךְ לְאוֹדוֹעֵיהּ: זוּזֵי, מִי שָׁקֵיל טָבֵי וְשָׁבֵיק חַסִּרֵי?

16 אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: חַמְרָא, כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּאִיכָּא דִּבְסִים וְאִיכָּא דְּלָא בְּסִים.

17 גּוּפָא, אָמַר רַב נַחְמָן: זוּזֵי, כְּמַאן דִּפְלִיגִי דָּמוּ. הָנֵי מִילֵּי טָבֵי וְטָבֵי, תְּקוּלֵי וּתְקוּלֵי. אֲבָל טָבֵי וּתְקוּלֵי – לָא.

18 רַב חָמָא הֲוָה מוֹגַר זוּזֵי בִּפְשִׁיטָא בְּיוֹמָא. כְּלוֹ זוּזֵי דְּרַב חָמָא. הוּא סָבַר: מַאי שְׁנָא מִמָּרָא? וְלָא הִיא מָרָא הָדְרָא בָּעֵינָא וִידִיעַ פְּחָתֵיהּ, זוּזֵי לָא הָדְרִי בְּעֵינַיְיהוּ וְלָא יְדִיעַ פְּחָתֵיהּ.

19 אָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: הֵילָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וְאוֹזְפֵיהּ לִפְלָנְיָא זוּזֵי, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה. וְאָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ ״שְׁקֹל לָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וֶאֱמוֹר לֵיהּ לִפְלוֹנִי לְאוֹזֹפַן זוּזֵי״. מַאי טַעְמָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל.

20 כִּי הָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב פָּפָּא הֲוָה שָׁקֵיל אוּגְנָא דְקִירָא מִקִּירָאֵי, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: אוֹזְפִינְהוּ זוּזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: אָכֵיל בְּרֵיהּ דְּמָר רִבִּיתָא! אֲמַר לְהוּ: כֹּל כִּי הַאי רִבִּיתָא נֵיכוֹל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה. הָכָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל, וּשְׁרֵי.

21 מַתְנִי׳ שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחְלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד – חוֹלְקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל – יְגַדֵּילוּ.

22 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית.

23 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית, כֵּיצַד? הַשּׂוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹרִים חִטִּין לְשָׁנָה, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וַאֲפַרְנְסֶנָּה, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹרִין לְשָׁנָה – מוּתָּר.

24 אֲבָל אֵין מַפְרִיז לֹא עַל חֲנוּת וְלֹא עַל סְפִינָה.

25 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פְּעָמִים שֶׁמַּפְרִיז עַל חֲנוּת לָצוֹר בָּהּ צוּרָה, סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא. חֲנוּת לָצוֹר בָּהּ צוּרְתָּא: דְּצָבוּ בַּהּ אִינָשֵׁי וְהָוֵי אַגְרָא טְפֵי. סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא: כֵּיוָן דְּשַׁפִּירָא אִיסְקַרְיָא טְפֵי – אַגְרָא טְפֵי.

26 סְפִינְתָּא, אָמַר רַב: אַגְרָא וּפַגְרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: אִי אַגְרָא – לָא פַּגְרָא, אִי פַּגְרָא – לָא אַגְרָא. שְׁתֵיק רַב.

27 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב? לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ הָא דְּתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם. אֲבָל אָמְרוּ: הַשָּׁם פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי פָּרָתְךָ עֲשׂוּיָה עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ סֶלַע בְּחֹדֶשׁ – מוּתָּר, לְפִי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ דָּמִים.

28 וְלֹא עֲשָׂאָהּ?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא עֲשָׂאָהּ דָּמִים מֵחַיִּים, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.

29 אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: סְפִינָה אַגְרָא וּפַגְרָא.

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ס״ט

1 בגמרא דילמא רב עיליש טובל עמו בציר הוה כו' א"ל לאו הילכתא איתמר. ואין להקשות אכתי דלמא רב עיליש כפועל בטל שקיל הא ליתא מדלא נזכר כן בשטר בפירוש דכיון ששכירות כזה מתרבה והולך לפי אריכות הזמן יש לכותבו בשטר אבל עדיין קשיא לי דלמא קצץ לו דינר לרב עיליש על כל משך השותפות וכבר קיבל הדינר מעיקרא וא"כ תו לא הוי ריבית כלל ובשלמא לשיטת הפוסקים דלא סגי בקצץ לו דינר אלא במקבל בהמות לגדלן דמסתמא אית ליה עיסקא אחריתא משא"כ בסתם מקבל עיסקא ליקח פירות דלית ליה עיסקא אחריתא לא מהני קצץ דינר אלא דוקא כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכמו שנראה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. א"כ אתי שפיר דמצינן למימר דהוי קים להו דרב עיליש לא הוי ליה עיסקא אחריתא ומש"ה לא מקשו דלמא קצץ לו דינר אלא דלמא טובל עמו בציר הוי למאי דס"ד דהלכתא כר' יהודה ור"י ודאי אף בלית ליה עיסקא אחריתא איירי דהא אחנווני קאי אבל לשיטת הטור שכ' בפירוש דקוצץ לו דינר מהני אף בלית ליה עיסקא אחריתא וכן הוא בש"ע שם דהיכא דקצץ לו מעיקרא מותר בכל ענין והבית יוסף כתב שם ליישב לשון רוב הפוסקים לדרך זה א"כ קשה סוגיא דהכא ויש ליישב דכיון שצריך לקצוץ לו הדינר מעיקרא אף אם כבר קיבלו רב עיליש אפ"ה היה לו להזכיר כן בשטר כי היכי דלא ליתחזי כשטר שיש בו אבק ריבית אבל לענין תרי תילתי בהפסד אע"ג שלא נזכר כן בפירוש יש לומר דאמנהגא קא סמכי למאי דפרישית בסמוך דע"כ היה המנהג ידוע כן בסתם עיסקא וכן הא דמקשי דלמא טובל עמו בציר הוי לא היה צורך להזכיר כן בשטר כיון דלרבי יהודה אינו צריך להתנות כן מעיקרא אלא אף אם טובל בציר בשעת החלוקה סגי וא"כ ודאי לא שייך לכותבו בשטר כן נ"ל ודו"ק:

2 בתוספות בד"ה אלא שיטה איתמר כו' ואין נראה דהא רב ושמואל בעי או לקצץ דינר כו' ורשב"ג לא בעי אלא גללים עכ"ל. נ"ל דאין כוונתם בזה דגללים ודאי לא חשיבי כמו דינר וריש עגלא דלכאורה נראה דדינר לאו דוקא אלא בכל מה שקצץ לו סגי דמאי שנא דינר אלא דעיקר קושית התוספות דלרשב"ג אין צריך לקצוץ לו כלום בפיטום בהמה ועגלים דגללים ממילא דידיה הוי דכ"ע אפקורי מפקיר להו אלא דהכא סובר רשב"ג דאפ"ה ניחא ליה לבעל הבהמות שיהיו של המקבל כדי לצאת מידי ריבית וא"כ מיהא א"צ לקצץ לו שום דבר אלא בגללים לחוד סגי אע"ג דלא קצץ עלייהו מעיקרא אלא ממילא אתי לידיה וע"ז כתבו שפיר דליכא למימר דהא דלא בעי רשב"ג קציצה מעיקרא היינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא אבל במידי דנפיש טירחא לעולם בעי קציצה מעיקרא כדרב ושמואל ע"ז כתבו דא"א לומר כן דהא ר"י ב"י ודאי ס"ל דאפי' בבהמות גדולות לא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפי' בנסיובי ותותרי דשקיל בלא קציצה סגי דע"כ נסיובי ותותרי בלא קצץ מעיקרא איירי דאל"כ לא הוי פליג ת"ק בהא כדמוכח ממאי דמסקו התוס' הכא דרבינו חננאל פסק כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא קשיא ליה לפ"ז מההיא דקוצץ לו דינר ומותר שליש בשכרך אע"כ דאף רבי שמעון דמחמיר לא איירי אלא כשלא קצץ מעיקרא שצריך ליתן לו שכרו משלם אבל בשקצץ מעיקרא בכל מה שקוצץ לו סגי וא"כ לפ"ז ע"כ דנסיובי ותותרי דר' יוסי ב"י היינו אף בלא קצץ וממילא דע"כ דרשב"ג נמי הכי ס"ל דלא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפילו במידי דשקיל ממילא סגי דאי ס"ד דרשב"ג מש"ה נקט עגל עם אמו כי היכי דתידוק הא בבהמות גדולות בעינן קציצה מעיקרא א"כ לא הוי רשב"ג ורבי יוסי בחדא שיטה דהא פליג עליה בהדיא אע"כ דרשב"ג נמי סובר דבכל ענין לא בעי קציצה מעיקרא אלא דנקיט עגל עם אמו דאע"ג שלא קצץ סגי ליה בגללים משא"כ בבהמות גדולות אי לא קצץ לא סגי בגללים אלא בנסיובי ותותרי וא"כ ע"כ לית הלכתא כרשב"ג דהא רב ושמואל אמרי בהדיא דבעינן קציצה מעיקרא או בדבר ידוע כגון דינר או במותר שליש לרב. והא דמייתי התוס' ראיה לדברי רשב"ג דלא בעי קציצה מדר' יוסי ב"י ולא מייתו מדרבי יהודה גופא שסובר דלא בעינן קציצה דמתיר אפי' בטובל עמו בציר וא"כ רשב"ג נמי הכי ס"ל דהא קאי בחדא שיטה יש לי לומר משום דרבי יהודה לא איירי בנותן בהמות לגדל אלא אחנווני קאי ורשב"ג איירי בבהמות וא"כ אפשר דהא דאמרינן דבחדא שיטה קאי היינו לענין ששניהם מקילין לענין ריבית דשכר עמלו אבל מ"מ לא ס"ל דהדדי ואפשר דרשב"ג סובר דבכל מידי דנפיש טירחיה לעולם צריך קציצה מעיקרא וא"כ לא קצץ נותן לו כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתא בהפסד ואפ"ה קאי בחדא שיטה עם רבי יהודה דחנווני לחוד ומגדל בהמות לחוד אבל מדר' יוסי ב"י מייתי שפיר דאי ס"ד דרשב"ג סובר דדוקא בעגל עם אמו לא בעי קציצה משא"כ בבהמות גדולות א"כ אין זה בחדא שיטה דהא פליג אדר' יוסי ב"י כן נ"ל והוצרכתי להאריך כדי ליישב לשון התוספות על מכונם ודו"ק:

3 בא"ד וגם רבינו חננאל כו' אלא כרבי שמעון כו' עכ"ל. נראה מזה דרבינו חננאל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא רבי שמעון היא ואע"ג דלשיטת התוס' לית הלכתא כרבי שמעון אלא כר' מאיר כמ"ש לעיל בד"ה כפועל בטל מכל מקום בהא מילתא מיהא כולהו סברי דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וק"ל:

4 בגמרא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש בשכרך ופי' רש"י ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקיל ריש עגלא עכ"ל. הסוגיא תמוה דמאי ס"ד דהמקשה דאיירי רב בהכי דלמא כפשוטו ונראה ליישב דהמקשה סבר דע"כ איירי מילתא דרב בכה"ג משום דא"א לפרש מילתא דרב דדינא קאמר שצריך ליתן לו ריש עגלא דמאי שנא ריש עגלא אי קצץ מעיקרא בכל דהו סגי כדמשמע מלשון המקשה דמודה רב בקוצץ לו דינר וע"כ דדינר לאו דוקא אלא בלבד שיהא דבר ברור ואי איירי רב בלא קוצץ מעיקרא א"כ האי ריש עגלא מה טיבה דהוי דלא כחד מכל תנאי דלעיל דלרבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם היינו לפי ערך זמן הגידול צריך ליתן עמלו ומזונו ורב סתמא קאמר דבין לזמן מרובה בין לזמן מועט נותן ריש עגלא ואע"ג דבמשנה קתני דזמן גידול עגלים היינו עד שיהיו משולשים היינו כשיקבל לגדל אבל לפטם אינו תלוי בקביעות זמן וכ"נ מל' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שותפין ומשמע שם נמי דריש עגלא לאו היינו כפועל בטל וכ"ש דלא אתי כאינך תנאי דס"ל דבדבר מועט סגי כגון גללים ונסיובי ותותרי ולא בעינן ריש עגלא. אע"כ דהאי ריש עגלא לפטומא היינו מנהגא בעלמא שכן היה המנהג בימי רב בכל מקבלי עגלים לפטם ולגדל ולא התנו שום תנאי שיטול המפטם ריש עגלא בשכר עמלו ומזונו וא"כ אתי שפיר כרבי מאיר או כרבי שמעון דאינהו נמי מודו דכיון שכן מנהג המדינה היינו שכרו משלם כדאמרינן לעיל לענין תרי תילתי באגר. וא"כ לפ"ז אכתי קשה מאי אתא רב לאשמועינן דמילתא דפשיטא דהכל כמנהג המדינה דמסתמא אדעתא דמנהגא נחית וליכא למימר דקמ"ל דאסור לשנות מזה המנהג להתנות מעיקרא בפחות מריש עגלא הא ליתא שכבר כתבתי דכולהו תנאי מודו דבהתנה מעיקרא מהני אף בכל דהו היכא דאית ליה עיסקא אחריתא. אע"כ ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דרב לאשמעינן כגון שהתנו מעיקרא על מותר שליש ולבסוף לא מצא מותר שליש וקאמר רב שצריך ליתן לו ריש עגלא והיינו כפי המנהג בדלא התנו וא"כ מקשה שפיר וסברת התרצן משמע דמוקי לה בקוצץ מעיקרא וקאמר רב דצריך שיקצוץ לו מותר שליש או שיאמר לו ריש עגלא. ואפשר דלפ"ז באמת ריש עגלא לאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה והיא גופא קמ"ל דבקצץ מעיקרא לא בעינן דוקא כפועל בטל דהיינו שכרו משלם וכן לענין עמלו ומזונו סד"א דבעינן שיתן לו כל עמלו ומזונו קמ"ל דלא בעינן אלא כל מה שקוצץ לו סגי. ועי"ל להיפך דהתרצן סובר דמילתא דרב איירי בדלית ליה עיסקא אחריתא ומש"ה סבר רב דכשלא קצץ מעיקרא במותר שליש צריך לקצץ דוקא בריש עגלא ולא פחות וכשיטת רבותיו של הרמב"ם שכתבתי לעיל בשמם ועוד יש לפרש סברת התרצן כמו שכתב בס' תורת חיים עיין עליו ודו"ק:

5 בתוספות בד"ה אי משתתפת כו' תימא למה היא סבורה כן כו' ויש לומר דכשנשתתף עמו כו' עכ"ל. פירוש דמעיקרא הוו סברי התוס' דמסתמא לאחר השותפות היה נוטל האריס שלשה חלקים בריווח דהיינו חצי הריווח מקרן שלו וחצי מחציתו של רבי אליעזר מהגרוניא שהרי נעשה עכשיו החצי מעות של רבי אליעזר עסקא וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ו מהל' שותפין דאף בשותפין ששניהם נותנין מעות כיון שאחד מתעסק ולא השני הוי חלק שאינו מתעסק כדין עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך ליתן ג"כ שכר עמלו וא"כ מקשה התוספות שפיר דכיון דעכשיו אין העיסקא אלא בחצי הבהמה יש לו ליטול חצי הראש לבד ומתרצים התוספות דאיירי שהאריס לא היה נוטל אלא חצי הריווח וזה כשיטת הרי"ף וסייעתו שכל היכא ששניהם נותנין מעות אין כאן תורת עיסקא ויכולין להתנות בכל ענין שירצו וכן בהגהת רמ"א בש"ע סימן קע"ז. אלא שאשת האריס היתה סוברת דשייך יותר שכר עמלו בשותפות מבעיסקא גרידא כיון דאיכא תרתי דיהיב ממונא וטירחא דידיה ומש"ה היתה סוברת ליטול ג"כ האליה. אלא דיש להקשות לשיטת הרי"ף וסייעתו דבשותפות לא שייך כלל דין עיסקא א"כ מאי הוצרך ר"א מהגרוניא לטעמא דאריס' למרי ארעא משתעבד ויש ליישב דאע"ג דלקושטא דמילתא להרי"ף שותפין יכולין להתנות בכל ענין שירצו מ"מ ר"א מהגרוניא מיהא לא התנה כלום עם האריס בשעת השותפות. וא"כ מהיכי תיתי יתעסק בחנם אי לאו משום טעמא דאריסא למרי ארעא משתעבד. אח"ז מצאתי שהב"י כתב כן ולענין מה שהקשה מהרש"א ז"ל על קושית התוס' דאפי' חצי הראש נמי לא היה לו ליטול מהא דאמרינן לעיל דבמותר שליש בשכרך סגי היכא דאית ליה תורא לדידיה ומההיא דכתב רש"י לקמן דכשיש לו שותפות בגוף הבהמה נוטל חצי מחצית בשל חבירו וא"צ ליתן שכר עמלו נ"ל דלק"מ שהרי דברי התוס' בקושיית' אדברי אשת האריס קאי דאף לפי סברתה שלא היתה יודעת לחלק בין עיסקא לשותפות אפ"ה מצד הסברא אין לו ליתן שכר עמלו אלא כדמעיקרא והיינו חצי הראש ולמה היתה סבורה ליטול האליה משא"כ דברי רש"י לקמן גבי חצי מחצה בשל חבירו דא"צ ליתן שכר עמלו היינו לפי המסקנא דר"א מהגרוניא דבשותפות לא שייך דין עיסקא ואף חצי מחצית גופא לא היה נותן ר"א מטעמא דאריסא למרי ארעא משתעביד וכמו שכתבתי ועוד דנראה דההיא דמותר שליש בשכרך אף בדאית ליה בהמה אחריתא נמי לא שרי אלא כשהתנה מעיקרא משא"כ הכא לא התנה האריס עם ר"א כלום ומש"ה שפיר כתבו התוס' דיש לו ליטול חצי הראש בראשונה ודו"ק:

6 בתוספות בד"ה אוגר זוזי בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי עכ"ל. לכאורה נראה שדקדקו כן מסברת המקשה דס"ד דשרי בכה"ג ע"כ איירי דר' חמא היה מקבל אחריות אונסין דבלא"ה פשיטא דאסור והא ליתא דהא למאי דלא ס"ד לחלק בין מרא לזוזי א"כ אפי' כשהשוכר מקבל אחריות אונסין נמי שרי כדאיתא לקמן גבי ספינה וזוזי דמר עוקבא. לכך נראה דעיקר כוונת התוספות דקשיא להו אגופא דלישנא דמוגר זוזי בפשיטי דמאי לשון שכירות שייך במעות כיון דפשטא דמילתא דרב חמא היה נותן המעות ע"מ שיוציאם השוכר לצרכו וליתן אחרים תחתיהם וא"כ אין זה שכירות אלא הלוואה ואי משום שאמר כן בלשון שכירות פשיטא להו שהלשון אינו מעלה ואינו מוריד בזה ומה ענין זה למרא שהוא שכירות גמור ע"ז כתבו התוס' דאיירי הכא שרב חמא היה מקבל אחריות אונסין דא"כ אין זה הלואה אלא כשכירות ומש"ה ס"ד דשרי כמו בשכירות המרא וק"ל:

7 בגמרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא כו' ופרש"י בד"ה ואי פגרא כו' מאחר ששמאה בדמים כו' הו"ל מלוה גביה והוי שכרו כריבית עכ"ל. וקשה למה נדמהו למלוה ולאסור הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וכ"ש דמותר לשוכר להיות כשואל ודין זה כתבו הפוסקים בכמה דוכתי לענין היתר ריבית ועי' בט"ז בי"ד סי' קע"ז שכתב כמה חילוקים דלא שייך סברא זו בכמה דוכתי וכל החילוקים לא שייכי כאן דהכא אדרבא באמת הוא שומר ממש שקיבלה בתורת שכירות אלא שהתנה לקבל אחריות אונסין כמו השואל ולמה ניתלי במלוה. והנה מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין נ"ל דהכא איירי שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי ששוה עכשיו לענין שאם תשבר ישלם כשעת היוקר של שעת השכירות והכי משמע נמי לישנא דתלמודא גבי השם פרה דקתני הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר כו' משמע דהיינו כשער של עכשיו וא"כ לפי זה אין זה דין אחריות של השואל דשואל גופא אינו משלם אלא כפי השער כשעת האונסין ולא כשעת השאלה ומדקבל עליו לשלם אם תאנס כשעת השכירות דמי שפיר למלוה דהיינו אם תאנס הו"ל מלוה למפרע ומסיק דאפ"ה שרי משום שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה וא"כ נהי דמקבל עליו אחריות הזולא לענין אם תשבר מ"מ כיון שאם יחזירה בעין הוי אחריות הזול על המשכיר וכן אחריות הפחת מחמת המלאכה מש"ה לא דמי למלוה וכה"ג מצינן לפרש בסמוך גבי דודא דמר עוקבא דכיון דתקיל ויהיב תקיל ושקיל ס"ד דאסור ולא שייך טעמא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשואל גופא לא היה צריך לשלם חסרון הנחשת שנפחת מחמת מלאכה דה"ל כמתה מחמת מלאכה ומש"ה ס"ד דדמי למלוה ומסיק דאפ"ה שרי משום דמקבל עליה חוסכא דנחשא כל זה נ"ל מדקדוק ל' רש"י ז"ל בד"ה מותר ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו כו' אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל. זה הלשון משמע דדוקא זולא דמחיים לא קיבל עליה אבל אם תמות צריך לשלם כשומא של עכשיו וכן מצאתי בל' הרא"ש ז"ל בנוסחאות שלפנינו שכתב ופגרא בשעת משיכה שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שכירות עכ"ל הרי ממש כדברי. אלא שבנו רבינו יעקב בעל הטורים כתב להדיא בטי"ד סי' קע"ו שאינו משלם אלא כשעת השבירה. ולפ"ז צ"ל שכן היה גירסתו בל' אביו הרא"ש ז"ל כשעת השבירה במקום כשעת השכירות וכתב שם הב"י בשם המגיד משנה שכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל מל' הרמב"ם והרשב"א ז"ל משמע כמו שכתבתי ושמחתי כמוצא שלל שכוונתי לדעת הגדולים אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן והטור ז"ל הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל וליכא למימר דההיא דמתנה שומר חנם להיות כשואל שנזכר לענין ריבית היינו נמי מהני טעמי גופיה דמסיק לקמן דאגרא משעת משיכה ופגרא משעת שבירה וכן טעמא דחוסכא דנחשא הא ליתא דבכמה מקומות הובא סברא זו בפוסקים דאמרינן לענין ריבית מתנה ש"ח בסי' קס"ט ובשאר דוכתא והתם לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

« פני יהושע על בבא מציעא ס״ח ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ע׳ ע״א »