מקור בבא מציעא ק״ב
1 בְּגוּבְתָּא דְּקַנְיָא.
2 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ – עַל הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה, וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא – לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וּמִנׇּכְרִי, נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ וְיוֹצֵא. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנְּטָלָהּ בְּיָדוֹ וְיָצָא, וְקָבַר אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָּנָיו.
3 מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַרֵישָׁא.
4 הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דַּאֲגִירָא לֵיהּ לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּשׂוֹכֵר – אַמַּאי שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת? אֶלָּא בְּחָצֵר דְּלָא אֲגִירָא לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּמַשְׂכִּיר, פְּשִׁיטָא!
5 לָא צְרִיכָא: בְּחָצֵר דְּמַשְׂכִּיר, וְתוֹרֵי דְּאָתוּ מֵעָלְמָא קָמוּ בַּהּ.
6 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
7 מֵיתִיבִי: אִם אָמַר ״כׇּל מְצִיאוֹת שֶׁיָּבֹאוּ לְתוֹכוֹ הַיּוֹם תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַמַּאי לֹא אָמַר כְּלוּם?
8 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת.
9 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִי בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כִּי יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר, מַאי הָוֵי?
10 כֵּיוָן דְּיָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – מִיבְדָּל בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ, וְהָוְיָא לַהּ כְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת.
11 מֵיתִיבִי: זֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם וְהַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, קוֹלֵט מֵאֲוִיר אַמַּאי הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ? אֲוִיר חֲצֵרוֹ הוּא!
12 אָמַר אַבָּיֵי: בְּמַדְבִּיק כְּלִי בְּשׁוּלֵי פָרָה.
13 רָבָא אָמַר: אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ – לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי.
14 וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא? וְהָא מִיבְעֵי בָּעֵי לַהּ, דְּבָעֵי רָבָא: זָרַק אַרְנָקִי בְּפֶתַח זֶה וְיָצָאתָה בְּפֶתַח זֶה, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי?
15 הָתָם לָא מַיפְסֵק וְלָא מִידֵּי, הָכָא מַיפְסֵק כְּלִי.
16 וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. תַּרְתֵּי?
17 אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְשֶׁבָּרֶפֶת שֶׁבֶּחָצֵר – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַב אָשֵׁי, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵירוֹ סְתָם – לֹא הִשְׂכִּיר רֶפֶת שֶׁבָּהּ.
18 מֵיתִיבִי: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
19 וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. קְרִי כָּאן ״כִּי יִקָּרֵא״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן!
20 אָמַר רָבָא: בֵּיצָה בִּיצִיאַת רוּבָּהּ הוּא דְּאִיחַיַּיבָה לַהּ בְּשִׁילּוּחַ, וּמִיקְנָא לָא קַנְיָא עַד דְּנָפְלָה לַחֲצֵרוֹ, וְכִי קָתָנֵי ״חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ״ – מִקַּמֵּי דְּתִיפּוֹל לַחֲצֵירוֹ.
21 אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל! אַאִמָּן.
22 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצִים, וּמִדְּנָפֵיק רוּבַּהּ דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ.
23 וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לִזְכּוֹת בַּבֵּיצִים כׇּל זְמַן שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ וַהֲדַר ״אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״. אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּנְפַלָה לַהּ לַחֲצֵרוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיהוּ מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ זָכְיָא לֵיהּ, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיהוּ לָא מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ נָמֵי לָא זָכְיָא לֵיהּ.
24 אִי הָכִי: אֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? אִי דְּשַׁלְּחַהּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא, אִי דְּלָא שַׁלְּחַהּ – הָא בָּעֵי שַׁלּוֹחַהּ!
25 בְּקָטָן דְּלָאו בַּר שִׁילּוּחַ הוּא. קָטָן בַּר דַּרְכֵי שָׁלוֹם הוּא? הָכִי קָאָמַר: אָבִיו שֶׁל קָטָן חַיָּיב לְהַחְזִיר לוֹ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
26 מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר.
27 מַעֲשֶׂה בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לְשָׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ,
28 וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.
29 גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם אָמַר לוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ – יַחְלוֹקוּ. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.
30 אָמַר רַב: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר.
31 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״!
32 הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: ״אִסְתֵּירָא מְאָה מָעֵי״ – מְאָה מָעֵי. ״מְאָה מָעֵי אִסְתֵּירָא״ – אִסְתֵּירָא.
33 אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ, קָמַשְׁמַע לַן.
34 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבָא בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ עָסְקִינַן. אֲבָל בָּא בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר, בָּא בְּסוֹף חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְשׂוֹכֵר.
35 מִי אָמַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה! כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה.
36 הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּתָפֵיס, הָכָא נָמֵי קָא תָפֵיס.
37 וְרַב נַחְמָן אָמַר: קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּימֶת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״, הַיְינוּ דְּרַב? אַף עַל גַּב דְּאָפֵיךְ מֵיפָךְ.
38 בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: שׂוֹכֵר אָמַר נָתַתִּי, וּמַשְׂכִּיר אָמַר לֹא נָטַלְתִּי – עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה?
39 אֵימַת? אִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא, אִי לְאַחַר זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא. דִּתְנַן: מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה.
40 לָא צְרִיכָא: בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ. מִי עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ, אוֹ לָא?
41 אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, תְּנֵיתוּהָ:
פירוש חידושי רמב"ן על בבא מציעא ק״ב
1 ואם איתא להא דר' יוסי ב"ר חנינא קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו. פי' אי אמרת בשלמא ליתה לדריב"ח חצירו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכ"ו וכיון שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קנין גמור קונה חצר אפי' שלא מדעת בעלים אפי' אויר נמי ליקני אי נמי קס"ד חצירו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו ואין דעתו של בעל הבית על הנקלט מאויר:
2 א"ה אמאי אסורות משום גזל. פרש"י אי ס"ד דאיתא לדר' יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקי' אמאי יש בהן משו' גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל ה"נ בבצי' ופריק אאמן כלו' אפי' אאמן. ואיבעי' אימא אאמן לא דלא סמכ' דעתי' דפרח' ואזל' אבל אביצה סמכ' דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פרש"י. ותמיה לי ומי איכא למ"ד אאמן ליכא מפני דרכי שלם והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלם. לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלם אלא דקס"ד דאכלהו קאמ' אבצים ואאמן משום דדעתיה עליהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשי' בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלם דהדרי לכלובן אלא הבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכת' אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא ומפרקי' אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב ואיבעי' אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפק' רובא הכא שדי ליה ולעול' אאמן יש בהן מפני דרכי שלם שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה וכן עיקר. ולמאי דס"ד דאסורות מפני דרכי שלם אבצים נמי מעיקר' ה"ל למפרך מינה אדר' יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימ' ליה והא דאקשי' בלישנא בתרא אי דשלחה גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומינת' באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניח' לי' לאוקמי ריש' וסיפ' בחד דינ':
3 הא דאקשי' מעש' לסתור. לאו דוקא לסתור שהרי הדב' מפור' במשנתנו דלא דמיא רישא נסיפ' אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינא דיחלוקו אלא או כלו לשוכר או כלו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כפרש"י. וכיוצא בו במס' נדרי' פ' השותפין המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חורון בא' שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעוד' נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. וכו' ואקשי' מעש' לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכ' הכי דקס"ד דאפי' בדיש' סברי רשב"ג ור' יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבי' להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומד מ"ה הוה משמע דמעש' לסתור הוא מדלא קתני דינא:
4 אמר רב אי הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר דתפוס לשון אחרון. איהו דאמר כבן ננס ומשום הכי לא אקשי' עליה ממתני' ושמואל סבירא ליה כהני תנאי דמתני' ומוקים לה בבבא באמצע החדש ורב נחמן סבירא ליה מתני' סמכוס הוא דסבר לא אמר' אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך יחלוקו דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל רבנן דסברי אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך מוקמי נמי קרקע בחזקת בעליה וכיון שהדין ספק כולו למשכיר דהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ומשום הכי לא קשיא ליה מתני' לרב נחמן דמוקים לה כסמכוס ולא קשיא ליה נמי ההוא מתני' דבית כור דבן ננס קתני עלה וסבר חלוקין עליו חבריו שרשב"ג ור' יוסי דמתני' לא סבירא להו כוותיה והלכה כרב נחמן והל' כשמואל בדוכתה, כך כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות: