רש"י על סנהדרין ס״ו ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סנהדרין ס״ו ע״ב:י׳ רש"י על סנהדרין ס״ו ע״ב:י״ג »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

כל הבא כו' הרי זה לוקה מה"ת כו'. עיין בדברי ה"ה מה שהביא בשם רבינו בס' המצות אך פי' התו"כ כבר כתבתי לעיל דאין הפי' כן רק דר"ל כגון אם נודע לו באמצע הביאה שהיא ערוה וכמו הך דקדושין ד' י' שקיבלה קדושין באמצע ביאה מאחר ע"ש וזהו לא תקרב כמבואר בשבועות ד' י"ח ע"ב לא תפרוש ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט דס"ל דזה נ"מ לענין ששניהם חייבים ויליף מלא תקרב ומלא תגלה ע"ש ובירושלמי פ"ז דשבת. אך דין של רבינו כבר כתבתי לעיל דזה תליא בהך דשבת די"ג גבי הך דר' פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של ג"ע ועיין במה שכ' רבינו בה' סנהדרין ספי"ט דזה בכלל החשוד על העריות דסנהדרין דכ"ו ע"ב ע"ש בזה ר"ל דהאיסור לא שהוא בעצם איסור רק שלא יבא לידי תקלה ואידך פליג עליה וס"ל דזה בעצמו האיסור ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"א דאמר שם ר"ה ביאתו אסורה בהנאה ר"ל דלא דהביאה נאסרה רק הנאת הביאה נאסרה ועיין בחולין ד' קט"ו ע"ב ג"כ ג"ש כזה גבי בשר בחלב ע"ש וע"ש ד' קל"ו ע"א דגבי דבר דלית ביה אכילה ההנאה הוא אכילה ע"ש בתוס' ד"ה אי מה וא"כ מה ראיה לכאן וצ"ל דנ"מ מהו האיסור אם הדבר בעצמו או הנאת הדבר וזהו כונת הירושלמי הנ"ל דמדחה הג"ש דכלאי הכרם אסור בהנאה ואמר דגבי עריות האיסור הוא ההנאה וא"כ הוה כמו אכילה ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות על בעל המאור פסחים פ"ב דגבי בגד לבישתו זהו האכילה שלו וכן נ"מ למה דס"ל להראב"ד ז"ל בהלכות מאכלות אסורות פט"ו הי"ד ע"ש דתערובות יותר משיעור אין אוסר בהנאה אך זה רק בדבר דעיקרו לא הוא ההנאה וכן מבואר בירוש' פ"ג דערלה ה"א הניית ערלה בטלה ברוב וכ"כ בזה. והנה באמת נראה כך דהנה עיין בהך דיבמות ד' נ"ה ע"ב גבי א"א דאמר שם דהטעם דפטור לאחר מיתה משום דפקע שארות ע"ש ועיין בסנהדרין ד' ע"ח ע"א גבי רובע את הטריפה וקאמר משום הנאה ורש"י שם ד' ס"ו ע"ב ד"ה למעוטי ובהך דב"ק ד' ל"ב ע"א גבי הנאה ע"ש בתוס' ותוס' יומא ד' פ"ב ע"ב וקדושין ד' כ"ב ע"ב, ולכאורה י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמשמש מת אם חייב או לא וזה ר"ל אם החיוב תלוי בהנאה או הוא דבר בפ"ע ועיין תוס' יבמות ד' ס"ה ע"ב דאין לו הנאה ותוס"י סוף נדרים. אך באמת כך דגבי א"א דהוה בגדר הקדש כמבואר בריש קדושין וע"ש בתוס' ד' ז' ע"א ד"ה ונפשוט ובתוס"י נדרים ד' ו' ובזה כך דגבי הקדש מוכח בהך דפסחים ד' ל"ג ע"א דעיקר האיסור הוא ההנאה או ההוצאה ולכך אף אם הוה בגדר אונס י"ל דחייב ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מעילה פ"ז ע"ש וכ"כ בזה וה"נ בא"א כן עיין בהך דמעילה ד' י"ח ע"ש בתוס' ותוס' קדושין ד' נ"ג ע"ב ד"ה אף ע"ש ולכך צריך מיעוט אחר ביבמות ד' נ"ה גבי מתה וכמש"כ ולהיפך הנאה בלא פעולה הוא ג"כ איסור עצמיי לא משום סיבה משא"כ בשאר עריות אז שארי דברים האיסור הוא משום תקלה וכ"כ בזה:

1 חמדת ישראל על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

יב שם בר"מ ז"ל ה"ו ב"נ חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו ה"ה אמו מ"מ עכ"ל הנה בגמ' דילן נזכר על קושיות הגמ' אמו היינו אשת אביו ותרצינן אמו מאנוסתו ולא נזכר מפותתו ועי' בבנין שלמה בשם הפר"ד שכ' דבדוקא נקטה הגמ' כן דבמפותתו לא משכח"ל לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ק דקידושין דשמואל ס"ל דקונה אפי' שלא בכוונה לשם אישות וא"כ במפותתו תמיד ה"ה אשתו ועי' בב"ר פי"ח ס"ט. ולפי"ז נראה דהר"מ ז"ל הוסיף בכיוון מפותתו להורות דאפי' מפותתו אינה אשתו וא"כ יהיה מוכרח מד' הר"מ ז"ל היפוך הירושלמי: אמנם לענ"ד נראה דז"א דבודאי מודה שמואל דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אלא לשם זנות דודאי אינו קונה אותה ואינה אשתו ואם בא עלי' אחר אח"מ מצד א"א ומה דקאמר שמואל בב"נ קונה בלא כוונה היינו אם היא מתכוונת להקנות א"ע לו בזה ס"ל לשמואל אע"ג דהוא אינו מתכוון לקנותה מ"מ קונה אותה כיון דקימ"ל דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות וכבר התעורר הג' בנו"ב גם בישראל בקדושי קטן אמאי ל"מ מטעם דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות והרי האשה מקנית עצמה לו ותי' האחרונים משום דהוי כי תלקח והתורה כ' כי תקח אשה צריך שיהי' הקיחה מצדו וא"כ בב"נ דל"כ כי יקח אלא והיא בעולת בעל א"כ אם היא מקנית עצמה לו קונה אותה אפי' בלא כוונה וה"ה אשתו. ולפי"ז יצא לנו מזה דבב"נ מהני בעולת קטן ג"כ לעשותה לאשתו מה"ת. וא"ש בזה מה שיש להקשות על מה שהיתה תמר חייבת שריפה מצד שומרת יבם הא ער ואונן מתו כשהיו קטנים כמבואר ברמב"ן ז"ל עה"ת ועי' בבע"ת עה"ת הטעם דנענשו אף כשהיו קטנים משום דבזה תלי' בדעת והארכנו בזה במק"א א"כ הרי לא היתה אשתו כלל ואיך היתה זקוקה ליבם ולהנ"ל א"ש דבב"נ דל"ב שיהי' הלקיחה מצדו דווקא שוב גם אשת קטן הוי אשתו מה"ת מטעם ד"א מקנה כנ"ל. איברא דיש להעיר בזה לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ער"ה סק"ד דהטעם דבד"א מקנה ל"צ כוונה לקנות הוא משום זכיי' ובעכו"ם ל"מ עיי"ש א"כ נסתר זה אך לפ"ד המ"ב בת' דנכרי לנכרי יש שליחות א"ש: אמנם בל"ז י"ל לפ"ד המחנ"א דאע"ג דא"ש לעכו"ם בפועל יש שליחות ולפ"ז י"ל דהכא כיון דא"נ דמהני הקנאה שלה ה"ה אשתו וקניי' לו ושוב הוי כפועל ואמרי' דבאין כאחת ובלימוד התלמידים אמרתי דלכאו' י"ל עפ"מ דמבואר במנחות דף צ"ג ע"ב דאשתו דכגופו דמי' עדיף גם מעבד עי"ש לענין סמיכה ע"י אשתו וא"כ י"ל אף דא"נ דגם בפועל נכרי אין שליחות מ"מ אשתו כגופו דמי' מהני גם בב"נ וא"כ הכא כיון דעיד"ז שמקנית עצמה לו ה"ה נעשית אשתו ושוב מהני הזכיי' וקונה אף בלא כוונה אך י"ל דעיקר ד"ז אם בב"נ ג"כ שייך אשתו כגופו דמי' תלי' אי יש קה"ג לב"נ באשתו דאם אין לו קה"ג ל"ש לומר אשתו כגופו ולא עדיף מפועל וכ"כ לעיל דזה תלי' אם יש גירושין בב"נ או לא והנה יש להכריח דשמואל ע"כ סובר דמהני גירושין בב"נ דאל"כ ל"ש לומר דהוי זכי' ומהני בד"א מקנה כיון דא"י לגרשה כשירצה א"כ א"ז זכות עבורו מה שמקנית עצמה לו ואם כן א"נ דכוונת שמואל משום ד"א מקנה וזה משום זכיי' ע"כ דס"ל דמהני גירושין בב"נ וא"כ ע"כ אין לו קה"ג ושוב ל"ש אשתו כגופו ושוב אמרי' א"ז לעכו"ם וא"כ ל"מ ד"א מקנה: שו"ר בפר"ד בפנים בדרך האתרים ד"א שכ' בהדיא כן דמד' הר"מ ז"ל נראה מבואר היפוך ד' הירושלמי דלד' הירושלמי במפותתו ה"ה אשתו נראה שלא ניחא לי' לומר בפירוש הירושלמי כדברינו דס"ל דבנכרי ל"מ ד"א מקנה וע"כ דס"ל לירושלמי דל"צ כוונה כלל לקנות אך לא אדע א"כ אמאי באנוסתו לא תהי' אשתו ומה בכך שלא הי' רצונה בזה ואולי י"ל דבאנס אותה כיון דעובר על איסור גזל וכמו שכ' הר"מ ז"ל בשכם שנתחייב מיתה מה"ט וכיון שיש עבירה בביאתו לא יוכל לקנותה בזה אמנם במפותה מרצונה אע"פ שלא היתה כוונת שניהם לשם אישות אלא לזנות בעלמא מ"מ נעשית אשתו ויהיה נפשט מזה ספק הפר"ד המובא בהגהת מל"מ כיון אם ב"נ בא על ערוה וכיוון לקנותה אם קונה אותה או לא ולהנ"ל מוכרח מזה דהיכא דהיא ביאת איסור ל"ק וראי' מירושלמי דל"צ כוונה לקנות כלל ומ"מ באיסור ל"ק אך בעיקר הדבר נלענ"ד ברור כדאמרן דהירושלמי מודה דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וראי' ברורה לזה מיהודה שחשב לתמר לקדשה ורצה לבוא עליה וקשה הא היא א"א וכן איך בא עלי' יהודה והניח אותה שתזנה אח"כ עם אחרים הלא נעשית אשתו א"ו דבזונה ואין כוונתה להקנות לו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וכוונת שמואל בירושלמי הוא כדאמרן וד' הפר"ד צ"ע לענ"ד: יג שם בר"מ ז"ל וחייב על אשת אביו אפי' לאחר מיתת אביו עכ"ל לכאו' צ"ע כיון שכ' בהלכה הקודמת דב"נ חייב על א"א ועל אשת אב ע"כ דקאי לאח"מ דאל"כ ת"ל דהוא א"א כמבואר בסוגי' וא"כ למה כפל הר"מ ז"ל כאן לומר דחייב אפי' לאח"מ ונראה דכוונת הר"מ ז"ל לומר דל"ת דדוקא בחי' אביו אע"ג דכבר גירש לאשתו מ"מ חייב על אשתו משום א"א כיון דאביו קיים וחייב בכבודו אסור לבוא על אשת אביו אע"פ שעתה אינה אשתו מ"מ כיון שהיתה אשתו חייב עלי' אבל לאחר מיתת אביו לא יהי' חייב על א"א קמ"ל הכא דגם לאח"מ חייב עלי' דאין החיוב משום כיבוד אב רק דגזה"כ הוא דבזה חייב על שאר האב אע"ג דבשאר עריות אינו אסור כ"א בשאר האם לענין אשת אביו גזה"כ דחייב עליו משום ערוה לכן אפי' לאח"מ אביו חייב עלי' ויותר נ"ל לפמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דהא דקימ"ל דב"נ הבא על אשת חבירו שלא כדרכה א"ח עלי' ה"ד בא"ח אבל בשאר עריות חייב אפי' בשלא כדרכה וא"כ ה"ה באשת האב חייב אפי' שלא כדרכה וא"כ י"ל באמת דהא דב"נ חייב על אשת אביו היינו רק בעוד הוא אשת אביו ומשום כ"א נגעה בה וא"ל דת"ל דחייב משום א"א די"ל דנפ"מ בבא עליה של"כ דא"ח משום א"א אלא משום אשת אב. אך לכאו' עיקר ד' הכ"מ תמוהין מסוגי' הנ"ל דנראה דאין נ"מ אלא לאח"מ וע"כ דבכל עריות פטור שלא כדרכה דאל"כ אמאי לא תי' בגמ' כן דנפ"מ על של"כ: ובחי' עה"ת כתבנו דהנה באמת יש לכאו' להעיר לפ"מ דמבואר במס' ב"ק דף ל"ב ע"א דהטעם דאשה חייבת בעריות אע"ג דאינה עושית מעשה משום דהנאה חשוב מעשה ועי' בתוס' שם דף ל"ב ע"א ד"ה איהו קעביד מעשה א"כ בשלא כדרכה דאין האשה נהנית וא"כ לא תהי' חייבת אך כ"כ האחרונים דמקור הד' דאשה חייבת אף בשלא כדרכה היא משום היקש דמשכבי אשה כתיב ואתרבי שלא כדרכה כמבואר ברש"י סנהדרין דף ס"ו ע"ב ד"ה למעוטי מעשה חידודין עיי"ש ומעתה י"ל דז"ד בישראל אבל בב"נ דליכא לימוד לחייב אשה בשלא כדרכה באמת אינה חייבת אלא בכדרכה וא"כ נ"ל דלכן תי' הגמ' לאח"מ שיהי' א"ש החיוב גם עליה מצד אשת האב אבל בחיים ממנ"פ כדרכה חייבת משום א"א ושלא כדרכה באמת פטורה לגמרי. איברא דלקושטא דמלתא ז"א דנראה פשוט דדוקא בישראל דעל לאו שאב"מ אין לוקין משום דא"ד ללאווי דחסימה לכן צריך טעם דאשה חייבת בעריות וצ"ל דהנאתה אחשבה רחמנא כמעשה משא"כ בב"נ דל"צ מעשה כלל וא"כ אין נפ"מ בין איש ואשה כלל ול"צ כלל לטעמא דהנאה הוי מעשה ולכן גם שלא כדרכה חייבת וז"פ: אמנם בפלפול התלמידים אמרתי לת' ד' הכ"מ ונקדים לת' מה שמקשין האחרונים על הג' פנ"י ז"ל בחי' קדושין שכ' לחדש דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ כיון דליכא לימוד בב"נ דמיתת הבעל מתיר ותמהו עליו מסוגיין דמבואר דאשת אב צריך קרא על לאח"מ מבואר מזה דלאח"מ ליכא איסור א"א אך כ"כ מה שקשה דלמה צריך הגמ' לת' לאח"מ ת"ל דנפ"מ שלא כדרכה וא"ל דנפ"מ לחיוב דידה ז"א דגם היא מוזהרת אפי' שלא כדרכה דבב"נ ל"צ מעשה לחיוב כנ"ל אמנם נראה להעיר בדבר חדש דאפי' א"נ דבכל העריות גם האשה חייבת אף שלא כדרכה מ"מ הכא באשת אב י"ל דמוכרח הגמ' לת' לאח"מ משום חיובא דידה דבשלא כדרכה לא היתה הוא חייבת דהנה לכאו' יש לעיי' דהא דחייבת גם היא על איסור דא"א אם בא עלי' בן בעלה הא באמת י"ל דלמא לאו אביו היא וכל החיוב שעליו הוא רק משום רוב והנה ידוע ד' הרמב"ן ז"ל בהא דשלח שליח לקדש אשה סתם ומת השליח בדרך דאסור בכל הנשים דילמא קידש השליח קריבתה של זו והקשה הרמב"ן ז"ל נוקמה הקרובות בחזקת פנוי' ותי' דאין החזקת של קרובות שאין אנו דנים עלי' כעת מהני לדידה וא"כ הכ"נ בשלמא הוא שפיר חייב מיתה מצד רוב אבל איך נוכל לחייב אותה מיתה דילמא לאו אביו הוא וא"כ לא זינתה עם בן בעלה ואיך מהני רוב שלו לחייב אותה וכ"כ החת"ס בתשו' דגם ברובא אמרי' הך סברא אך באמת א"ש בפשיטות דהרמב"ן ז"ל לא קאמר אלא כיון שאין אנו דנים על הקרובות השתא משא"כ הכא כיון דאנו דנים גם עליו ואזלינן בת"ר וא"כ שוב גם היא חייבת מכח אותו רוב כנ"ל אמנם יש לעי' לפמש"כ דנראה מד' הר"ם ז"ל שחילק בתרי בבא הדין דאשת אב דחייב אפילו לאח"מ וע"כ צ"ל דס"ל דבחי' האב י"ל דהחיוב משום כיבוד אב כנ"ל אך צ"ע הא ב"נ אינו מצווה על כ"א כמבואר בסוגיין דז' מצות שהוסיפו במרה אמנם נראה דנהי דלא נצטוו מקודם על מצות כ"א להיות מצוה ביחוד כמו שנצטוו בה ישראל מ"מ היו מצווין בהם מצד דינים שגם היא בכלל נמוסי המדינה לירא מאב ואם ושלא לבזותם וכמו"ש הרמב"ן ז"ל כיו"ב לענין אונס ופיתה דהכל נכלל בכלל דינים. וראי' לזה דב"נ מצווה על כ"א ממה שאמרו רז"ל דאליפז בן עשו שביקש להרוג את יעקב מכח מה אעשה לציווי של אבא וע"כ דנצטוו ג"כ על כ"א ואע"פ שהתם קשה דמ"מ לעבור עבירה אסור לשמוע אך כ"כ בחי' עה"ת דבאמת מלבד הציווי הי' ירא אליפז דאביו יהרגנו אם לא ישמע לו והנה בב"נ קימ"ל דיעבור ואל יהרג רק בשפכ"ד כתבו הפוסקים כיון דהוא מסברא דמה חזית דדמא דידך סימק טפי לכן גם בב"נ יהרג ואל יעבור ומעתה י"ל דזה כוונת אליפז כיון דאני אנוס דאבי יהרגני ואי משום דמה חזית הא בדידי איכא כ"א ג"כ וא"כ שוב ל"ש מה חזית וא"כ שוב אמרי' יעבור וא"י ויש לדחות כמובן והארכנו בחי' בזה ואכ"מ: ומעתה אומר אני כיון דהא דב"נ הי' מצווה על כ"א הי' מצד דינים דנימוס דבני אדם לכבד אב ואם שוב ל"ש בזה החשש דילמא לאו אביו הוא דאפי' אם באמת לאו אביו הוא מ"מ כיון דכל העולם מחזיקין אותו לאביו ה"ה פורץ נמוסי המדינה ועובר על דינים וחייב מיתה ול"צ בב"נ כלל רוב וז"נ בסברא. ומעתה הדרא ק"ל איך הוא חייבת מיתה דלמא לאו בעלה הוא וא"ל דאזלינן בת"ר הא רוב שלו ל"מ לדידה כלל וא"ל כיון דאנו דנין אותו לחייב מיתה מכח רוב ה"ה דגם היא חייבת ז"א כיון שכתבנו שנראה מד' הר"ם ז"ל דבחי' האב יש לומר דחייב מיתה על א"א מכח כ"א ול"צ לבוא לקורבה כלל וא"כ אפי' אם לאו אביו הוא באמת חייב עליו דבכ"א ל"צ לבוא לרוב וא"כ עליו א"צ לדון מתורת רוב וא"כ שוב היא אינה חייבת: אך י"ל דאה"נ דמשום זה תי' הגמ' לאח"מ דשוב ל"ש כ"א וע"כ החיוב שעליו היא ג"כ מצד קורבה וא"כ אנו צריכין לדין הרוב עליו וממילא גם היא חייבת מיתה מכח הרוב כנ"ל ומתורץ ד' הכ"מ דליכא למימר בחי' האב ונפ"מ שלא כדרכה ז"א דא"כ היא לא תהי' חייבת כיון דבחי' האב יש חיוב עליו מכח כ"א ובזה א"צ לבוא לרוב וא"כ שוב ליכא לחייב אותה דדילמא לאו אביו היא ורוב שלו ל"מ לדידה כיון דאין אנו דנין עליו ולכן מוכרח הגמ' לת' לאח"מ וממילא מת' ד' הפנ"י ג"כ דשפיר י"ל דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ ורק דכוונת הגמ' לאח"מ ואע"ג דאכתי איכא איסור א"א מ"מ נפ"מ בשלא כדרכה כמו"ש הכ"מ הנ"ל והכא שוב א"ל דאין היא חייבת דדלמא לאו אביו היא ז"א דלאח"מ דשוב ליכא כ"א וא"כ החיוב דידי' ע"כ מכח קורבה וגלי רחמנא דלענין זה שאר האב הוי שאר ואזלינן בת"ר וממילא גם היא חייבת מכח הרוב ועיין היטב בזה כי הוא פלפול נחמד ואם לקושטא דמלתא כמה תשובות יש בזה בכ"ז העליתי עה"ס כי עכ"פ הוא בכלל פטפוטי דאו': יד שם בר"מ וחייב על הזכור בין קטן ובין גדול וכו' עי' בכ"מ שמסופק בדעת הר"ם ז"ל אם כוונתו אפי' על קטן פחות מבן טי"ת ודינו חלוק מישראל א"ד דכוונתו על פחות מבן י"ג והנה לכאו' לפ"מ שכ' האחרונים לפ"ד הר"ם ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה שיעורי קטנות וגדולות ל"נ לב"נ ותלי' עיקר בדעת וכיון דקי"ל דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מתק"ח והוא מבן ט' ואילך א"כ בב"נ תמיד הוי בר חיובא וא"כ א"נ דהר"ם ז"ל סובר דבן ט' צריך גם בב"נ א"כ מה זה שכ' אחד גדול וא' קטן בשלמא בישראל הוי רבותא אע"ג דהנשכב ל"ה בר עונשין משא"כ בב"נ כיון דהוא בן ט' ממילא הוא בר עונשין ג"כ וא"כ אינו קטן כלל וע"כ דכוונת הר"ם ז"ל על קטן פחות מבן ט' ובאמת הסברא נותנת כן כיון דכל סברת רב דאם הנשכב פחות מבן ט' אין השוכב חייב הוא משום דכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב דמקשינן להדדי א"כ זה שייך רק בישראל אבל בב"נ לא דרשינן דרשות כאלו כמבואר בת' מהרי"ל סי' קס"א דהיקש לא נאמר לב"נ וא"כ מסברא כיון דפחות מבן ט' עכ"פ בכלל נשכב איתא חייב השוכב עליו מצד משכב זכר כיון דהוא בכלל זכר ונראה יותר דאפי' בנשכב פחות מבן ג' דבזה גם לשמואל פטור בישראל השוכב מ"מ בב"נ חייב כיון דלענין זכר אין נפ"מ כלל בנשכב רק דילפינן מדכתב ואת זכר ל"ת משכבי אשה דצריך שיהי' הנשכב עכ"פ בן ג' כיון דבאשה פחות מג' ל"ה ביאה מבת כלל א"כ כ"ז שייך למידרש בישראל אבל בב"נ כיון שבא על הזכר אפי' בן יומו הר"ז נהרג אם השוכב בר עונשין ולכן כ' הר"מ ז"ל סתמא בדין זכר כבהמה וא"ל ע"ז מצד מא"מ דבישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דבישראל ג"כ אסור אפי' בקטן ממש כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מא"ב הי"ד דלוקה מ"מ עי"ש. איברא דמה שכ' להכריח דע"כ כוונת הר"מ ז"ל על קטן פחות מב"ט דב"ט הרי הוא כגדול כיון דהוא בר עונשין הנה ד"ז אינו ברור בשיטת הר"מ ז"ל ועי' לקמן פ"י ה"ב שנראה לכאו' להיפוך ומ"ש שם בעזה"י ומלבד זה לאו כללא הוא דכל בן ט' הוי בכלל בר דעת וא"כ אין הכרח לדברינו אמנם בכ"ז נראה מסברא כמ"ש וצ"ע: טו שם בר"מ ז"ל ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא ישראל עי' בכ"מ שכ' בעיא דל"א ופסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא עכ"ל ולענ"ד צ"ע דלשון רבינו ז"ל שכ' שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל נראה דלא אתא עלה מטעם דהוא ספק. ולולי דמסתפינא מרבותיי הייתי אומר בדעת הר"ם ז"ל דהנה איבעיות הגמ' הוא אי צריך תרוויי' תקלה וקלון ובב"נ תקלה איכא קלון ליכא א"ד תקלה אע"פ שאין קלון ועי' ברש"י ז"ל שם הטעם דבעכו"ם ליכא קלון משום דלא חס רחמנא על קלונו עיי"ש. ומעתה נאמר דהא דפשיטא לי' לגמ' דתקלה איכא היינו א"נ דחס רחמנא על תקלתו אבל א"נ דאינו חס רחמנא על תקלתו ה"ה דגם תקלה ליכא ולפ"ז א"ש דעת הר"ם ז"ל להלכה דהשמיט הברייתא דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ מצד לפנ"ע וע"כ דס"ל דלהלכה אין אנו מוזהרין מה"ת שלא להכשיל לב"נ וכמוש"ל בזה וא"כ ממילא נראה דגם על תקלתו ל"ח רחמנא וא"כ ממילא לא הזהרו כלל בהריגת בהמה והסוגיא אזלא א"נ דהישראל מצווה על לפנ"ע שלא להכשיל ב"נ אבל הר"ם ז"ל להלכה שפיר פסק בפשיטות דאין הבהמה נהרגת וז"נ לכאו'. אמנם בעיקר הד' כ"כ בחי' על הס' המצות בלאו דלפ"ע שאינו ברור בדעת הר"ם ז"ל דישראל אינו מצווה דלפנ"ע לב"נ ע"ש שכ' לחלק בין מכשיל במזיד למכשיל בשוגג לכ"נ עיקר בד' הר"מ ז"ל שפסק כירושלמי דסוגיין דפשיטא לי' במסקנא דתרוויי' בעינן תקלה וקלון ור' שמעון הביא ראי' לזה דאל"כ חרש בבהמה בשבת תהי' הבהמה נסקלת א"ו דתקלה בלא קלון אין הבהמה נהרגת ומעתה כיון דבב"נ ליכא קלון אלא תקלה פסק הר"מ ז"ל דאין הבהמה נהרגת ודו"ק:

2 סנהדרין פתח ↗

וְאִידָּךְ, הָהִיא ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים. וְאִידַּךְ? מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים לָאו כְּלוּם הִיא.

11 למעוטי מעשה חדודין - מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ דהוא נהנה והיא אינה נהנית להכי כתיב שניהם שיהיו שניהם שוין נהנין ומיהו שלא כדרכה אף על גב דהיא אינה נהנית ממשכבי אשה איתרבאי לחיובא:

12 לא כלום הוא - ולא איצטריך למעוטי. ואיכא דאמרי מעשה הורדוס בבא בתרא דף ג: שהטמינה שבע שנים בדבש:

1 משך חכמה פתח ↗

בספרי גם שניהם ולא העושה מעשה חדודים כשהוא אומר גם לרבות הבאים מאחריהם. פירושו דדוקא ביאה שלא תוכל להיות רק אל אחת, משא"כ במעשה חדודים לא ימנע מלעשות כן לרבות כאל אחת, לכן משניהם שלא יתכן רק לשניהם איתמעיט מעשה חדודים ורש"י בסנהדרין ס"ו פירש בד"א, עיי"ש כשהו"א גם לרבות כו', פירוש ביאה שלא כדרכה דגם לרבות, ומרבה שאם שכב עמה כדרך שנבעלה לבעלה ג"כ ימותו, וכאן מיירי כשנבעלה לבעל שלא כדרכה כמו שפי'. וברש"י הגירסא הבאים אחריהם דהו"א דהא דנהרג הוא הראשון שאסרה לבעל, אבל השני פטור, לכן כתיב גם לרבות. ובמזרחי פירש דהו"א דכיון דנגמר דינה הבא עליה כבא על המתה, לכן כתוב גם לרבות וזהו מתורתו של דואג במדרש תהלים נ"ב, ז"ל רב נחמן אמר על שהתיר דמו של דוד שאמר לשאול בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת להנשא לאחר. ועיין במד"ר נח פרשה ל"ב.

1 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תהרג. ק"ק דהא תניא לעיל דהבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב והרי בשלא כדרכה אין הנאה לנשכבת ואעפ"כ חייב וה"ה ג"כ הבהמה ובודאי א"ל דהנאה קצת איכא עכ"פ גם בשלא כדרכה והא דאמרינן לעיל אשה דאורחא אמשכב מיחייב היינו לגבי ביאה כדרכה מיקרי שלא כדרכה אינה נהנה דא"כ מאי פריך רש"י לקמן דף ס"ו ע"ב מ"ש מעשה חדודים משלא כדרכה הא י"ל דבמעשה חדודים אין הנאה כלל אבל בשלא כדרכה יש הנאה קצת אע"כ דגם בשל"כ אין הנאה כלל וא"כ קשה כנ"ל:

2 בבא בתרא פתח ↗

טַמְנַהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבְשָׁא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּא עָלֶיהָ, אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא בָּא עָלֶיהָ. דְּאָמְרִי לַהּ בָּא עָלֶיהָ, הָא דְּטַמְנַהּ – לְיַתּוֹבֵיהּ לְיִצְרֵיהּ. וּדְאָמְרִי לַהּ לֹא בָּא עָלֶיהָ, הַאי דְּטַמְנַהּ – כִּי הֵיכִי דְּנֵאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נְסַב.

« רש"י על סנהדרין ס״ו ע״ב:י׳ רש"י על סנהדרין ס״ו ע״ב:י״ג »